א-ן [אילון],  יום ב',  15.7.1946

פואה יקרה,

 

קודם כל "בענייני יסוד":

1) שלחתי לך  ש ל ש ו ם  לבנים לכביסה, בתוך השקיק הכחול. האומנם לא הגיע לידיך? דרשיהו מאורי. כן נשלחה אליך חבילת כבסים של דוד, על מנת שתמסריה לחנה אחותו.[1]

אנא, החזירי את השקיק מייד, כי אין לי במה לשמור לבנים משומשים. את הכבסים עצמם, שלי ושל דוד, הכרחי להחזיר עד יום ו'. דוד מבקש ש י ס מ נ ו את לבניו.

2) הימים הולכים וקצרים והערבים נעשים צוננים. יש לי צורך בכותנות ארוכות שרוולים (האפורות!) ובמכנסיים ארוכים. רצוני להימנע מללבוש את החליפה האפורה אשר איתי בימי חול. שילחי לי איזה זוג מכנסיים שהוא, ובלבד שיהיו דקים. במעיל אין צורך לע"ע.

3) שילחי נא את טליתי. אני מבקר בביה"כ בשבתות ומוטב לקיים המצווה בשלמות.

4) מה בדבר אותו ספר אנגלי שביקשתיך לשאול לשמו אצל בונה? והאומנם טרם נתקבלה החבילה מאנגליה?

5) מי שלח את מנורת החשמל? היא נחמדה מאוד, אך אין לי צורך בה. יש לי מנורת שולחן מצוינת ולא עוד, אלא זו שקיבלתי אתמול אינה מתאימה לשיטת החיבור כאן.

6) רק היום קיבלתי את מכתבך הראשון שבדואר [הרישמי], מ- 3 בחודש זה. איני מאשר את הלבנים במפורט. הרשימה בכללה כשורה.

ודאי שמעת על התוצאות ללא תוצאות של שיחת אתמול[2] - הוא אשר ניבאתי מלכתחילה, כי יחזיקו בנו עד שיהיו מוכנים להחלטה רבתי ומי יודע איזה תנאים יציגו לנו אז.

היום עשו לנו זריקות נגד טיפוס. זרועי השמאלית כאובה וראשי מדומדם במקצת. עלי עוד לכתוב לבנים.

נשיקה.

 

מ.

                                                           _____________________

 

קובי בני, אני מתאר לעצמי מה רָגַש בלבך בדרכך לארץ כשמאחוריך קבורת החטיבה[3] ולפניך מאסרי. אל נא ייפול רוחך ואל נא תשבית בגלל הפורעניות את שמחת חזירתך לארץ, למשפחה, לחברים ולהכשרה. היה שלום וחזק. חטוף וחיה!

 

א.[בא]

                                                           ____________________

 

חמילי, אני משביעך להתאזר סבלנות ולא לדחוק את קץ הריפוי. מוטב לשהות יום מיותר בלי נוע מלהקדים צאת וללקות אח"כ בכל מיני סיבוכים ותוספת טיפול, כיוון שקרה מה שקרה - עליך לקבל על עצמך את הייסורים באהבה.

 

א.[בא]