מתוך יומן העבודה                                                               הולנד-לונדון, 30.10.1939

[---]

ב-8 נסעתי למקום הפגישה עם גב' ו. ט. - אישה בת חמישים ומעלה, ערה ונבונה מאוד. מסרה לי על הדוחות האחרונים שקיבלה ושלחה לפי המען המוסכם. סיפרה לי על מפעל הפליטים: מתחילת המלחמה הוציא הוועד שלה - של קרמרסקי ואחרים - 600 איש מגרמניה - הם שולחים אותם בעזרת הג'וינט לכל קצות העולם. היא עוסקת בהסעת חבורת עליית הנוער מהולנד - אין להשיג ויזה צרפתית, והשאלה היא אם כדאי לשכור אונייה מיוחדת להסעת עליית הנוער מהולנד ומאנגליה יחד עם עולים אחרים.

ב-10 נסק האווירון מאמסטרדם - הפעם טסתי ישר לשירהאם. היום היה יפה להפליא והטיסה חלקה, אך חלונות המטוס היו אטומים ולא ראינו בדרך כלום - כאילו היינו בתוך צוללת אווירית. אחר-הצהרים הגעתי לתחנת ויקטוריה.

מיהרתי לשוב מהולנד בהנחה שלוקר ייצא סוף-סוף לארץ מחר, והערב היא האפשרות האחרונה לראותו לפני נסיעתו; אך בבואי למשרד התברר שהניירות עדיין אינם מוכנים ומחר על-כל-פנים לא ייסע; אולי יהיה מוכן ליום ה'. לוקר טרוד עכשיו בדאגה לנאום שעומד לשאת אטלי על מטרות המלחמה לדעת הלייבור. הוא שוחח בעניין זה עם מידלטון ושאל אם תיזכר ארץ-ישראל. הלה ענה בשלילה והסביר שאטלי לא ישא נאום על מדיניותה של מפלגת-העבודה בכל השאלות העולמיות, אלא רק על התנאים שעל-פיהם צריך, לדעת המפלגה, לכנס את ועידת-השלום. כיוון שארץ ישראל אינה כרוכה במלחמה זו, אין לכלול את ענייניה בין תנאי השלום. לוקר טען שנוצר מצב משונה: הגורם היחיד המדבר בלי הרף על השאלה היהודית, ולא רק מדבר אלא אומר ועושה הוא הממשלה הנאצית. הדמוקרטיות מילאו פיהן מים ומשתדלות לטשטש את העניין היהודי במלחמה זו. אם גם ידידינו הנאמנים יחרישו לעת כזאת - אנה אנו באים? לבסוף שאל: האומנם לא תיזכר הודו בנאומו של אטלי? חזקה שתיזכר והן הודו אינה בין הסוגיות המשמשות סלע-מחלוקת בין בריטניה וגרמניה. מידלטון הודה שזהו נימוק ניצח, ואם תיזכר הודו אין הצדקה לאי-הזכרת ארץ-ישראל והשאלה היהודית, הוא הציע ללוקר לשלוח לו מכתב בעניין, והוא יעבירו לאטלי. אם יהיה צורך, יסדר אחר-כך ללוקר פגישה עם אטלי.

עניין אחר שטופל בו במשרד בהיעדרי הוא גיוס הפולנים. בחורים יהודים, סטודנטים וחלוצים אחרים, שנקראו להתייצב אין להם כל חשק להיענות כפולנים. מהם כאלה שהוכרחו לנדוד לאנגליה ללימודים מחמת אי-יכולתם להיכנס לאוניברסיטה בפולין. מהם חלוצים מההכשרה הגרמנית שנשארו עדיין נתינים פולנים. מוכנים הם ללכת לגדוד יהודי, אך אינם רוצים להילחם תחת דגל פולני. ניימיר ראה בעניין זה את אילינסקי[1], שהודיעו כי הצעתו היא שתינתן להם ברירה ללכת לגדודים הפולנים או להיכנס לצבא הבריטי. הוא שלח המלצה זו לממשלתו בפאריס ומחכה לתשובה. גם אם תתקבל ההצעה אין בה עדיין פיתרון שלם, כי הבחורים רוצים לשרת בגדוד יהודי ולא סתם בצבא הבריטי. על-כל-פנים הודענו להם בינתיים לא להתייצב. מתייעצים עם שטיין על הצד המשפטי של השאלה.

ביקרתי את חיים בדורצ'סטר. הפתעה: הוא נוסע שוב לשווייץ - יצא ביום ד' וישוב כעבור שבוע או עשרה ימים. כימאי מיניסטריון-המלחמה ערכו שאלון מפורט ומדוקדק על עניינים סתומים ביחס לאפשרויותיה ותכסיסיה של גרמניה בשטח המלחמה הכימית ואמצעי ההתגוננות והריפוי. חיים נשאל אם יהא מוכן לנסוע שוב להשיג תשובות על כל השאלות האלו מפי וילשטטר וענה בחיוב. הפעם ייסע עד לוקרנו. הוא אף מקווה להיעזר על-ידי כימאים חשובים בציריך העומדים אף הם במגע עם הצד שכנגד. ראש התעשייה הכימית בצבא השווייצי הוא צ'כי - יש אומרים מזרע ישראל... ראיתי שהעניין מנוי וגמור - דבר ההחלטה לנסוע נודע לי משיחתו הטלפונית של חיים עם אנשי הלשכה המיוחדת המטפלים כבר בסידורים - ולא הקשתי בקול. אך נתעורר אצלי פקפוק רציני אם "שליחות לחם" זו כדאית לנו, ואם נכונותו של חיים להיטלטל הלוך ושוב על-פי כל בקשה של ממשלת הוד מלכותו יאה לנו כנשיאנו. אבל ייתכן שאין לנו ולו ברירה.

חיים ראה בשבת את ידידו הוותיק מיינרצהאגן והיום את איירונסייד. מיינרצהאגן, העובד כיום באינטליג'נס של מיניסטריון-המלחמה, סיפר לחיים כי הוא משתדל שיחליטו לאסור את המופתי. אופן צאתו של המופתי מלבנון וכניסתו לעיראק עטוף תעלומה. הם חוששים שהוא יתחיל להזיק - אולי גם יתפשר עם הגרמנים. בארקר הודיע שלא יוכל לשלוח צבא למצרים כי הוא חושש פן המופתי יעשה עכשיו צרות. חיים שאל איך תוכל הממשלה להצדיק בתנאים כאלה את אי-גיוסם של גדודים יהודים בארץ-ישראל. מיינרצהאגן ענה, כי הקולר תלוי במדיניותו של מלקולם מקדונלד וכי כל עוד מדיניות זו שרירה וקיימת יהיו היהודים נשלחים מארץ-ישראל לפלוגות-עבודה ואילו צבא יהודי בארץ לא יוקם.

השיחה עם איירונסייד - פגישתו הראשונה של חיים עם ראש-המטה - הייתה לבבית מאוד. הגנרל פגש את חיים בזרועות פתוחות ואמר לו בסוף השיחה: דלת זו תמיד פתוחה לפניך, בוא בכל שעה שתרצה, ואם אני עסוק - נוכל לדבר קצרות. ביחס לצבא יהודי אמר, כי הוא "מסכים לגמרי עם שרתוק" וכי הדבר "בוא יבוא". חיים העיר כי לא היה מטריד את ראש-המטה בשיחה נוספת, לאחר שיחתי איתו, אלמלא שמע על סכנת סיבוכים חדשים במזרח, העושים את עניין הגדודים היהודים לעוד יותר דחוף. הגנרל טען כי bloody politicians הם האשמים בכל. וייצמן העיר שוב כי העניינים במזרח כנראה אינם לגמרי כשורה, והגדיר במלים מתאימות את עמדתו של מקדונלד. הגנרל הביע את הסכמתו בחיוכים, כמו בשיחתו אתי. וייצמן אמר כי לפי הרושם שלו אין הליפאכס מתנגד לגדודים יהודים. איירונסייד אמר שוב: הדבר יבוא, המלחמה עתידה להקיף את המזרח התיכון.

הוא שאל את חיים מה דעתו על תוכניותיה של ברית-המועצות. הם שוחחו על האפשרות שרוסיה תסיג את גבולן של רומניה או פרס. הגנרל מביא, כנראה, בחשבון אפשרות של התפשטות סובייטית על חשבון פרס, אך אינו חושש לפלישה מרחיקה יותר דרומה - כלפי אפגאן והודו. הוא מקל בערכו של הצבא האדום - כל ההתפארות במיכון המשוכלל היא רק לסבר את האוזן.

לאחר-מכן חזרו לעניין הגדוד. חיים אמר: אני מומחה גדול לטיאטוא פרשות-דרכים, אם יש איזו התנגדות בתוך הממשלה, שמא אוכל לסייע לסילוקה? איירונסייד ענה: אדרבא, טאטא-נא לי פרשת-דרכים זו ואז אעשה את העניין בשמחה! חיים הזכיר במשך השיחה את וינגייט ואיירונסייד אמר: !a capital fellow [בחור כארז].

[---]

במשך היום ירדה עלינו כמהלומה הידיעה על פסק-הדין במשפט ה-43: עשר שנות מאסר לכולם חוץ מאחד שנדון למאסר-עולם! נראה שבעל הפצצות הוא שנדון למאסר-עולם. ניימיר טילפן בערב מלא התרגשות: צריך יהיה להרעיש עולמות על פסק-דין זה.

הערות