מתוך יומן העבודה                                                                            לונדון, 13.11.1939

 

הגיע מברק מג'וזף: מילס הסכים לחדש 54 רישיונות-עלייה מה-60 שנשרפו בוורשה. אנו דורשים לשלוח רישיונות אלה לליטא. מילס נוטה לרומניה.

שאלתי במברק אם אי-אפשר להשתמש ברישיונות אלה בשביל קבוצת גוטליב.

חיים דיבר איתי על נסיעת ארתור עמו לאמריקה. הרעיון ישר בעיניו.

בקשטנסקי בא למסור על מהלך העניינים בצ'תם האוז. המכון עבר לאוכספורד והפעילות בו רבה. הוא הפך למכשיר של משרד-החוץ התומך בו בסך 35,000 לי"ש לשנה. המשרד מטיל עליו חקירות וחיבור תזכירים וספרים. עם זה שומר המכון על עצמאותו - הוא רשאי לפרסם מחקרים ולהציע תוכניות גם על אחריותו. מחלקות המכון הולכות ומסתעפות.

סודרה, למשל, לשכה מיוחדת לסוריה, אשר עובד בה אחד בשם חוראני, לבנוני שגדל באנגליה. דנים בהצעה להקים לשכה לשאלה היהודית. יהודי אחד, סטאנארד שמו, העובד במכון, הגיש להנהלה תזכיר בעניין זה. הוא עומד בקשר עם בקשטנסקי ומתייעץ בשאלת העובדים. הנהלת המכון - קרי טוינבי[1] - ודאי לא תרצה שיהודי יעמוד בראש המחלקה, אך חושבים להזמין יהודי לעבודה המעשית. בין המועמדים ססיל רות[2] ואטינגהאוזן [ולטר איתן]. בקשטנסקי תמך באטינגהאוזן.

יעצתי לבקשטנסקי להציע כרעיון את הזמנת פרופסור קופלנד להנהלת המחלקה.

[---]

כל היום עבר בציפייה לבואו של בן-גוריון. זה היום השני שאין אנו מקיימים התייעצויות, כי אין טעם לשוחח על העניינים השוטפים שעה שבן-גוריון מביא ודאי באמתחתו נושאים הרבה יותר חמורים. נסעתי פעמיים לפגוש את בן-גוריון ולבסוף החמצתיו. מצאתיו במאונט-רויאל. נסענו מייד אל חיים בדורצ'סטר. הוא עמד לנסוע אל בטלר במשרד-החוץ ורצה לשמוע לפני-כן מה בפי בן-גוריון. נסענו איתו ובדרך סיפר בן-גוריון בקצרה מה הביאו ללונדון:

כלתה הרעה אל ההגנה. בשיחות עם בן-גוריון ועם דוב [הוז] הודיע גנרל בארקר כי ברור לו שה-43 שייכים לארגון צבאי חשאי שמטרתו מרד נגד ממשלת הוד מלכותו. מנוי וגמור עמו לעשות כלה בארגון זה. הוא דרש את עזרתנו בעניין מסירת נשק ההגנה, לא נתפעל כל-עיקר מהטענה שה-43 הם מטובי בחורינו, ושכמעט כולם שירתו בצבא ובמשטרה. אדרבא, משום שהם כאלה הריהם מסוכנים יותר. המהפכנים היו תמיד מאנשי-המעלה. אשר לשירות בצבא ובנוטרות, לא עשו ואת אלא כדי ללמוד את השימוש בנשק - ניצלו את המשטרה והצבא למטרות של מרד.

ידוע לנו כי כוונתו לערוך חיפושים נמרצים ביישובים לשם גילוי הנשק החשאי, לקצץ באופן ניכר בחיל-הנוטרים ולפרק לגמרי את המשטרה הנוספת. בארקר הודיע לבן-גוריון כי היו לו התייעצויות ממושכות עם הנציב העליון בשאלת ה-43. הקו שלהם הוא הסקת מסקנות מהספר הלבן לגבי ההגנה והנשק של היהודים.

הבאנו את חיים למשרד-החוץ ונסענו למשרד. בן-גוריון אמר כי קריאת יומני והשתלשלות עניין ה-43 הביאוהו למסקנה שעלינו לחדול מפגישות עם מלקולם מקדונלד, הוא אויבנו המסוכן ביותר ואם נבצר מאיתנו להפילו יהא-נא לפחות יחסנו אליו ברור לכל: ידעו כי שום נציג יהודי אינו נפגש איתו. זהו המעט שנוכל לעשות כדי להבאישו.

אמרתי שהלכתי לראות את מלקולם מקדונלד על-פי הוראות ההנהלה. בן-גוריון הסביר שלא נתכוון לחלוק על מה שכבר נעשה - גם לו התברר הנזק רק לאחר מעשה - כוונתו לקבוע כלל לעתיד (למעשה, בן-גוריון עצמו דרש בהתייעצות האחרונה שהייתה לנו בירושלים לפני צאתי ללונדון, כי בעניין חוק הקרקע אלך לראות דווקא את מקדונלד). אמרתי כי גם לגבי העתיד איני יכול לקבל את ההימנעות מכל פגישה עם מלקולם מקדונלד כחוק בל יעבור. כל עוד הוא מיניסטר-המושבות וכל עוד ענייני ארץ-ישראל נתונים בידיו יהיו עניינים חיוניים שיכריחונו להיזקק אליו. בן-גוריון טען שאפשר ללכת אל דאוני או לכתוב אליו. אמרתי שוודאי אין חובה בכל מקרה לפנות דווקא אל מקדונלר, ויש להעמיד את המגע איתו על המינימום ההכרחי, אך אין להתעלם מההכרח להיזקק אליו. כשאנו דנים על מצבנו המדיני הכללי אנו נוטים לשכוח את צרכינו הממשיים. הנה עניין 2900 העולים מגרמניה: עמדנו תחת לחץ כזה שמוכרחים היינו ללכת אל מקדונלד. בן-גוריון קבע שעתידנו המדיני יותר חשוב מהצלת 2900 יהודים: הוא היה מוכן לוותר עליהם.

לא הסכמתי לעמדה זו באופן מוחלט. אין אני גורס את הניגוד בין עתידנו המדיני ובין העלאת אלפי יהודים, שפירושה גם הצלתם. להלכה אפשר לדמות ניצחון מדיני מכריע שלא כדאי לנו לקפח את סיכוייו על-ידי השגת איזו הצלה או עזרה פורתא החותרת תחת עמדתנו המדינית. למעשה אין הדבר כן. הניצחון המדיני הוא שמא והצלת אלפי יהודים הוא ברי. עצם הדבר שעלה בידינו להעלות את האלפים האלה על אפו של מלקולם מקדונלד הוא גם ניצחון מדיני בשבילנו. אבל מחוץ לשיקולים המדיניים, שוועתם של יהודים אלה שדימו כי הם עומדים כבר על סף העלייה ופתאום נכרתה תקוותם הייתה כזו שלא יכולנו בשום פנים לעמוד בפניה. אשליה היא לחשוב שמישהו מאיתנו יוכל לעמוד בפני שוועה כזו במקרה אחר. הנה זעקת פליטי פולין ברומניה ובליטא מכריחתנו שוב ללכת למלקולם מקדונלד. כל אחד מאיתנו חייב לראות את עצמו כנתבע בכל שעה לכל הצרכים המעיקים עלינו. הניסיון להתעלם מהכרח מר לא יועיל - החיים לא יניחו.

האמת המרה היא שאנו עומדים בפני "הכרח אדמיניסטרטיבי" - אם לנקוט מונח של הליפאכס בוועידה הארץ-ישראלית - להיזקק למיניסטר-המושבות. ודאי, אם כוונתנו לצאת ידי חובה ותו לא - יכולים אנו לכתוב אל דאוני או לדבר איתו. אך אם מטרתנו היא להשיג תוצאות, הרינו מצווים על מכסימום ולא על מינימום של מאמצים; ומכסימום של מאמצים אין פירושו בכל מקרה ראיון עם מלקולם מקדונלד, אך פירושו בהחלט שאי-אפשר לגזור על עצמנו שלא לראותו בשום פנים.

נסענו מהמשרד ל"מאונט רויאל", משם עם ארתור לוריא אלינו הביתה לארוחת-ערב ולאחר-מכן שוב לדורצ'סטר [אל וייצמן]. באו גם בפי ולואיס. היים מסר על שיחתו עם בטלר. מלכתחילה נקבע הראיון בקשר עם הידיעות שהביא חיים מנסיעתו השנייה לשווייץ. בטלר גילה התעניינות מרובה, ואמר כי הליפאכס מעריך מאוד את עזרתו של חיים ובוודאי ירצה לראותו בימים אלה. (חיים חזר ממסעו ביום ו' בערב; בשבת בצהרים סעד אצלו וולטר אליוט; בכניסתו לחדר נפנף בנייר כלפי חיים ואמר: נחש מה זה! זה היה דוח מהשגרירות הבריטית בפאריס על הידיעות שמסר להם חיים בחזרו משווייץ: הדברים נמסרו מייד למשרד-החוץ בלונדון והעתקי הדוח חולקו מייד לחברי הממשלה.) אך את עיקר השיחה עם בטלר הקדיש היים לתוכנית החדשה של בארקר והנציב, ואמר: מה בצע בנסיעתי לאמריקה אם ינעצו בגבי סכין זה? בטלר גילה דאגה רבה, אמר שימסור את הדברים עוד הערב להליפאכס. יעץ לחיים להתראות מייד עם ראש המטה. (זה היה רעיונו של חיים מייד כששמע את העניין מפי בן-גוריון, אך אני פיקפקתי אם יש בידי איירונסייד לתת פקודות לבארקר. ראש המטה ממונה על פעולות מלחמתיות, בעוד שהוראות לבארקר בעניינים צבאיים רגילים ניתנות בוודאי על-ידי הפקידים הראשיים של משרר-המלחמה.) בטלר עצמו טילפן לאיירונסייד וסידר לחיים פגישה איתו למחר אחר-הצהרים. אמר שראש-המטה כמוהו כחברי קבינט-המלחמה - והשפעתו אינה נופלת מהשפעתם של החברים המרכזיים בקבינט. אין זו רק שאלה של מעמד - זה עניין של אישיות, ואישיותו של ראש-המטה הנוכחי היא כזו שיש לעמדתו משקל כביר בכל שאלה. לבסוף יעץ בטלר שבן-גוריון ילך אל מלקולם מקדונלד בעניין זה. לבטלר עצמו יקשה מאוד לטפל בעניין אם לא ידע שהדבר הובא לפני המיניסטר המוסמך.

בן-גוריון הודיע שלא ילך אל מלקולם, והיווה דעתו הכללית שאיש מאיתנו אינו צריך ללכת יותר אל מלקולם מקדונלד, אמרתי שאיני משוכנע שבן-גוריון אומנם מוכרח ללכת אל מקדונלד בעניין המסוים שלפנינו. אני מבין היטב את עמדת בטלר כלפי חברו לממשלה, ואין אנו צריכים להכביד עליו את עזרתו לנו במידה שהוא מעוניין באמת לעזור - אך סוף-סוף עניינם של ה-43 כבר הובא לפני מקדונלד. אשר לקו הכללי ביחס לפגישות עם מלקולם אין אני יכול לקבל את דעת בן-גוריון. שוב החל בינינו הוויכוח בשאלה העקרונית. ניימיר נטה לצד בן-גוריון ובפי לצידי. לא הגענו למסקנה.

בן-גוריון מסר פרטים נוספים על עמדתו של בארקר ועל ענייני הביטחון. הטירור הערבי לא פסק. היו גם סימנים להתגברותו: יריות בדרך תל-אביב-ירושלים, רציחת ערבים מתונים.

חיים הזכיר את הדבר בשיחתו עם בטלר והלה אישר שכזהו המצב.

 

הערות