מתוך יומן העבודה                                                                            לונדון, 21.10.1939

בבוקר נסעתי עם ארתור לבית-סוהר אחד בירכתי העיר, המאכסן עכשיו את משרדו של הצנזור הראשי. ביקשנו פגישה זו לברר סדרי הביקורת וכיצד אפשר למנוע תקלות מיותרות. קיבלונו שנים - אחד "אזרחי" ואחד צבאי. האזרחי הוא הראש - תרתי משמע. התברר שבקרוב יותר השימוש בקוד באחד המפתחות המקובלים [---] השולח יצטרך לצרף תמיד את הנוסח המפורש, כדי לחסוך עמל לצנזורה. קוד מיוחד לא יורשה. אשר למברקים גלויים, אך בלתי-מפורשים, מתוך הסתמכות על עניין הידוע למקבל המברק אך בלתי מובן לצנזור, הסכימו לקשור אותנו עם פקיד מסוים על-מנת שבמקרה הצורך נצרף ביאור קצר למקום העלול להיראות סתום ואותו פקיד ידאג שהמברק לא יתעכב. שאלנו על מכתבים - לוריא הראה העתק מכתבי למזכיר הראשי של ממשלת ארץ-ישראל בשאלת הבנקים, ששלחתי לו הנה עוד בהיותי בירושלים, וההעתק נתקבל כשפסקאות שלמות מחוקות בו בפסי-דיו עבים. הצבאי הודיע מייד שאין ידם במעל. המחיקות נעשו בארץ-ישראל - אם כי יש להם רשות לפתוח כל מכתב, אבל הוא יכול להודיענו באופן מוחלט שאין הם טורחים לפתוח מכתבים המתקבלים מארץ-ישראל, הם סומכים בעניין זה על הצנזורה הארץ-ישראלית. ה"אזרחי" נעץ בו עיניים קמוצות, כאומר: ויפתח ה'...

במשרד מצאתי מברק מברלס מז'נבה המשווע לתשובה בעניין הרישיונות הכלואים. הוא מוכרח להסיע את האנשים. האונייה הקרובה מפליגה ב-1 בנובמבר, ואנו מתמהמהים! עניתי לו שיברר תחילה אם הרישיונות נקובים בשמות מלפני המלחמה - כיוון שלא יותן לנו להציע עכשיו מועמדים חדשים (בעצם אין כל ביטחון שיותן לנו להעלות אנשים נקובים בשמותם מקודם, אם הם נמצאים עדיין בגרמניה, כי החלטת הממשלה הייתה להעלות מגרמניה רק את אלה  ש ק י ב ל ו  את רישיונותיהם לפני המלחמה.) על-כל-פנים אין העניין ניתן לסידור במשך ימים אחדים.

[---]