מתוך יומן העבודה                                                                         לונדון, 18.10.1939

 

בעיתונות התפרסמה ידיעה שהמופתי הופיע בבגדאד. בישיבת המשרד הפוליטי בחדר חיים הוצגה שאלה: "גוט פאר יידען?" [טוב ליהודים?] אמרתי: "שלעכט" [רע]. זוהי יציאה מהסגר למרחב של פעולה. הוא מצטרף לקבוצה הבגדאדית, אשר לנוכח המבוכה הפנימית בארץ-ישראל והשיתוק והדיכאון בסוריה עתידה בלי ספק לשמש מטה ראשי לתנועה הערבית במלחמה זו ולקראת השלום. מבגדאד גם יקל לו לעמוד בקשר עם אבן סעוד. (שכחתי לציין, כי בהיותי בשבת אצל לוקר שמעתי במקרה קטע מהשידור הערבי של תחנת בארי. נאמר, כי ג'אמל חוסייני, אשר הקריין הכתירו בתואר דוקטור, נסע מבגדאד לריאד להתייצב לפני המלך אבן סעוד ולשאת ולתת איתו על השתתפותו בצעד משותף של מדינות ערב שיביא לידי מילוי דרישותיהם של ערביי ארץ-ישראל. המלך אבן סעוד מהסס אם לתת ידו לפעולה, כי אין הוא רואה ערובות מספיקות מצד בריטניה. בחוגים הערביים בירושלים שוררת אופטימיות - סבורים כי שאלת ארץ-ישראל עתידה להיפתר פיתרון סופי בקרוב ולטובת הערבים.) כיצד נתנו הצרפתים למופתי להתחמק? האין לדאוג שבריטניה תדרוש בעניין זה בירורים מצרפת? אמרתי שאין בליבי כלום נגד צרפת שנתנה לו לברוח. הייתה לה כל ההצדקה לרצות להיפטר מאורח טרדן זה שלדעתה בריטניה כיבדה אותה בו. גם אין טעם לבקש מנעול לדלת האורווה לאחר שהסוס נגנב. השאלה המעניינת אותנו איננה כיצד יצא המופתי מהלבנון אלא כיצד נכנס לעיראק מקום שבו עשוי הוא להזיק עכשיו הרבה יותר מאשר בלבנון. ממשלת עיראק היא "בעלת-בריתנו הנאמנה" [של בריטניה], המופתי הוא "האויב הציבורי מספר אחד" - כיצד מכניסה אותו ממשלה זו בימי-מלחמה אלה? סיכמנו לדאוג שתוצג שאלה בפרלמנט בעניין זה.

חדשה בשטח גיוס היהודים: חיים נפגש ביום ב' בערב עם לורד רדינג בבית מרכס. רדינג הופיע במדים צבאיים, דרגתו קולונל. האי מאי? הוא מפקד של מחנה ריצ'בורו. במחנה זה מרוכזים למעלה מ-2500 פליטים יהודי גרמניה שהוצאו ממחנות-הסגר והועברו לבריטניה על אחריותה של "המועצה ליהודי גרמניה", כולם גברים מבני 20 עד 45. חיים לא שאל באותו רגע מה עניינו של מפקד צבאי במחנה זה, אך אחר-כך התברר כי על-פי הצעת רדינג מגייסים מבין חברי המחנה פלוגות-עבורה לחזית המערב או לשירות בבריטניה. נודע כי רדינג והנרי מלצ'ט[1] היו בעניין זה אצל בלישה וכי מלצ'ט בשיחה עם מישהו הביע דעתו נגד גדוד יהודי בבריטניה באשר זה יזיק למעמד היהודים - לדעתו, חובתם להתנדב כיחידים וללכת לכל מקום שישלחום, ועוד נימוקים מעין אלה. חיים מלא עכשיו חימה על רדינג. לפני שבועיים הייתה לו שיחה עם רדינג, בה סיפר לו על תוכניותינו ומאמצינו. עכשיו הלך רדינג ועשה מעשה כה מכריע ובכיוון החותר תחת העמדה שלנו בלי לומר לו דבר. פעלו כאן, כנראה, כמה גורמים שנצטרפו יחד: פחד הלורדים שלנו מפני גדוד יהודי לוחם; רצונה של "המועצה ליהודי גרמניה" לחסל את צרת הפליטים - היא שקועה בגירעונות ואין לה כל מרץ להכריז על מגבית חדשה. היא מחפשת אפשרות להטיל את המעמסה על הממשלה על-ידי ניצול המשק המלחמתי; פעל בוודאי גם רצונו של רדינג להצטיין בשירות לאומי.

[---]

ב-3.30 ישיבת המשרד הפוליטי. מצאתי סוף-סוף הזדמנות לעורר את שאלת הפעולה הכספית בבריטניה. הצעתי שני שלבים: מגבית במשך החורף שתיתן 100,000 לי"ש ומקדמה מיידית על חשבון המגבית בסך 50,000 לי"ש. לשם כך יש לכנס קבוצת בעלי-יכולת ולהציג לפניהם את דחיפות העניין, על-מנת שיתנו תרומותיהם במוקדם או ישיגו למגבית הלוואה בערבותם. ידוע לנו כי "המשפחה" חושבת עכשיו על תרומתה השנתית, אך השאלה היא אם תיקח על עצמה גם יוזמה כלפי אחרים. אם לא - היש דרך לסדר את העניין בלי עזרת ה"משפחה"? דעת הכול היא שבלי ה"משפחה" לא ייעשה כלום. [---]

ב-5 ישיבה עם אנשי עליית הנוער: רוזנבליט, אוה מיכאליס[2], רודל, שטנר[3] ועוד. מההנהלה ברודצקי, לוקר ואני. יש להם צרות מצד כמה עסקניות מקומיות דגולות החותרות להיכנס לוועד הלונדוני של עליית הנוער ולקחת את העניינים בידיהן. [---]

העניין השני שנדון - עליית נוער ב' [בלתי-לגאלית]. אנשי הוועד מחייבים. רודל ורוזנבליט נוטים לשלול. עמדתי על שתי הסכנות העיקריות:

א. עליית הנוער בדרך זו עלולה לקפח את מעמדו של המוסד אשר גברת סאלד עומדת בראשו.

ב. האחריות לגבי עולים בגיל רך ההולכים בדרך זו היא כבדה במיוחד. אם לעשות זאת בכלל אזי רק במשלוחים מעורבים [עם מבוגרים] ובבחירה קפדנית. אך ההחלטה על כך צריכה להתקבל בירושלים ולא כאן.

ב-6 אצל קזליט במלון דורצ'סטר. אל תקרא קפטן קזליט אלא מייג'ור קזליט. הוא קצין בארטילריה האנטי-אווירית, מפקד על בטרייה [סוללה] השייכת לבריגדה אשר אורד וינגייט הוא בה בריגייד מייג'ור (גם אורד עומד לעלות בדרגה, אך לפי שעה עודנו קפטן). קזליט ואורד נזדמנו, אפוא, לפונדק אחד והם מבלים כל שעה פנויה בחרישת מזימות ציוניות. קזליט בא כל שבוע העירה לבית-הנבחרים, ואז הוא לוקח לו מערכת חדרים בדורצ'סטר שהוא אחד מבעליו. הוא מקורב להליפאכס - היה מלווהו פעם בשבוע בטיול ברגל ומדבר באוזנו כל הזמן. סברה שהליפאכס מחבב את ויקטור - הכול מחבבים אותו - אך אינו מתייחס אליו ברצינות יתירה. עם מירוץ המלחמה פסו טיולים ברגל. אך היום יומו של קזליט בעיר והוא נפגש לארוחת-ערב עם הליפאכס. רצונו היה להתייעץ לפני הארוחה מה ועל מה לדבר, וכדרכו במקרים כאלה הוא מזמין אליו את כל הארוחה לפי הרכב שהוא עצמו ממציא, מכבד את כולם בקוקטיילים וסנדביצ'ים ורוצה להרגיש שהנה עכשיו וכאן נעשית היסטוריה ציונית והוא נמצא בטבור העניינים. הרכב החבורה הפעם: חיים, בפי, אורד, לואיס, לוקר, ברודצקי, סיימון מרכס, גסטטנר, ארתור ואני.

קזליט סיפר שסעד עם צ'רצ'יל. הלה אמר שדיבר עם הליפאכס ואידן בעניין הגדודים היהודים ושניהם מסכימים. קזליט אמר לו שאף הוא מעוניין בדבר ועומד בקשר עם אורד שווינסטון מכירו. אחר-כך עברו לעניינים אחרים, אך באמצע הארוחה חזר וינסטון לעניין הגדודים ואמר לוויקטור: שלח לי תזכיר. ויקטור שלח לו נוסח מקוצר מתזכירו של אורד.

על מה ידבר ויקטור עם הליפאכס הערב? שוב על גדודים ועל חוק הקרקע. הוא נוטה לנושא הראשון, אינו להוט אחרי השני.

אורד התחיל מרצה תוכניתו - כיצד לסדר באנגליה מחנה-אימון לאלף קצינים יהודים. הכול מעובד אצלו בפרטי-פרטים - מקום המחנה (בקרבת לונדון, כדי שיוכלו לבקרו חשובי הצבא ולהתפעל ממנו וכדי שיהא קרוב לסוכנות), חבר המדריכים (הוא כבר דיבר עם כמה קצינים המוכנים להצטרף), תוכנית הלימודים. חיים מוכרח היה לשפוך עליו צוננים: הבה נדון כיצד להניע את השלטונות לאיזו התחלה שהיא, עדיין לא הגיעה השעה לדון על פרטי התוכנית. אולי תיתן שיחת ויקטור עם הליפאכס איזו אחיזה חדשה. העיקר הוא לסלק את מלקולם - צריך להבאיש את ריחו אצל הליפאכס.

חיים רתח כל הזמן על רדינג ומלצ'ט - על רדינג בגלל העלמתו את עניין פלוגות-העבודה, על מלצ'ט בגלל הפכפכותו. [---] סיימון מרכס ניסה להגן על רדינג: הן הממשלה נגד יחידות צבאיות מיוחדות ליהודים בבריטניה. אם יהיו גדודים - הרי רק בארץ-ישראל. לעומת זה, יהודים גרמנים אי-אפשר לשלוח לצבא הלוחם, כי אם ייתפסו - דינם כבוגדים ואחת דתם להיירות מייד, ולכן אי-אפשר להכניסם לפלוגות הלוחמות, כי בשלוח המפקד אנשים לאיזה תפקיד מסוכן לא יוכל לברור בין אנשיו ולא לשלוח את אלה שצפוי להם מוות אם יילקחו בשבי. ניימיר חרק שן עליו ועל רדינג ונהם: אין אנו עבדים כנענים.

סוף הפגישה ביקש קזליט שנקיים את הפגישות בדורצ'סטר בכל יום ד' לפנות ערב דרך-קבע.

בערב בבית שיחה עם שליחי הקיבוץ ל"החלוץ" הגרמני בבריטניה ובמערב-אירופה - פריץ ליכטנשטיין, רפי [מייזלס[4]] מגבעת-ברנר, לודביג שטרן[5] (חמסי על עלייתנו הגרמנית שלא ידעה לברור לה שמות עבריים. לאחר שהרבצתי בליכטנשטיין הוותיק התברר שיש לו שם עברי נפלא: פרץ אבינרי). הם מטפלים כאן בהכשרה הגרמנית: למעלה מ-900 בחור ובחורה, כמעט כולם בהכשרה ובעבודה חקלאית, מהם נושאים עצמם ומהם נתמכים על-ידי "המועצה ליהודי גרמניה". תקציבם קצוץ ורעוע - הסוכנות אינה נותנת חלקה, הקצבת המועצה מפוקפקת, כי היא שואפת לחיסול. אין הערכה להדרכה ברוח "החלוץ", אין אווירה ציבורית ראויה מצד העסקנים המקומיים. השליחים עצמם - מלבד לודביג - אינם יודעים אנגלית ואינם לומדים, פשוט מחוסר כסף. ההקצבה הקיימת אינה מספיקה אף למינימום של עבודה והם שוקעים בחובות - חייבים כבר מאות לירות. לוקר ניסה לעזור ולעת-עתה העלה חרס. מלבד הטיפול באנשי ההכשרה נעשתה פעולה ארגונית בנוער שבקרב הפליטים בערים. הם פרשו רשתם על 800 נער ונערה - קשרו אותם עם "הבונים". יש כר נרחב לפעולה, אפשר ליצור מלאי חלוצי מצוין, אך הם בודדים במערכה ואין עוזר. הבטחתי לטכס עצה יחד עם לוקר.

 

הערות