מתוך יומן העבודה לונדון, 16.10.1939
מברק מבן-גוריון הדורש שאחד מאיתנו יבוא לארץ מייד למסור דוח על המצב בלונדון כדי שאפשר יהיה לכנס את הוועד הפועל המצומצם. [---]
שוחחתי בחדרו של לוקר עם יהודי שבא מרומניה בשאלת הפליטים מפולין. בסך-הכול נמצאים שם כ-1800 איש. עומדת בחריפות שאלת העלאתם לארץ. סיפר עובדות מרעישות על אנטישמיותם של הפליטים הפולנים הגויים, שנתגלתה ביחס ליהודים שבאו עמם. הם אף ברחו מהבתים בהיוודע להם שמאכסניהם הם יהודים. מעשה במשפחה פולנית שעזבה בית יהודי שאספה באישון לילה - הוציאו ילדים מהמיטות, ובלבד שלא ליהנות מחסדו של יהודי. בבית יהודי מתבולל, שאסף אליו שני פולנים גויים דווקא, נודעה לאורחים מיהותו של בעל-הבית בשעת ארוחת-הצהרים. השאירו את צלחות המרק ויצאו את הבית.
ישיבה קצרה עם בפי, לואיס, לוקר וארתור. בפי קיבלה סוף-סוף ידיעה מברנדן-בראקן על גורל התזכיר בשאלת חוק הקרקע. הוא הראה את התזכיר לווינסטון והלה הפליט גידוף כלפי מלקולם. אין לבפי שום ידיעה על איזו פעולה מצד וינסטון.
[---] אחר-הצהרים נתקיים הראיון עם מלקולם מקדונלד בשאלות כלכליות, שנמשך כשעה וחצי. איתי היה לוריא. עם מלקולם היו דאוני והיועץ הכלכלי קלאוסון. אדם זה המלא רשעות וצרות-עין - מילא במשך כל השיחה תפקיד של מלאך הרע. תוצאות השיחה היו בעיקרן עקרות ושליליות עד לייאוש. אמרתי בתחילה כי איני בא הפעם לדבר בשם הסוכנות אלא בשם המשק הארץ-ישראלי. מחמשת הסעיפים רק אחד נוגע ליהודים בלבד - השאר משותפים ליהודים ולערבים. על המילווה לתל-אביב ועניין החולה הודיע מלקולם כי כלה ונחרצה: האוצר גזר לבטל, כי שעת מלחמה היא והונף הגרזן על הרבה מפעלים שהיו מיועדים לימי-שלום. הנה ביטלו הקצבה של 5 מיליונים לי"ש לסלילת כבישים בהרי סקוטלנד - מחוז בחירתו בין הנפגעים. הוא ניסה להתנגד, אך ללא הועיל. הנציב סירב לקבל את הדין והוסיף לטעון נגד ההחלטה - היה מוכרח להודיעו שכל טענותיו לשווא: גזירה היא. רק אם יש לי נימוקים מיוחדים חדשים בעד המילווה לעיריית תל-אביב (כל הזמן כרכתי יחד את תל-אביב וחיפה, אך הדגשתי במיוחד את המילווה הראשון) הנובעים ממצב המלחמה, אפשר יהיה אולי לעיין בהם. אמרתי שהנימוק הכרוך במלחמה הוא חוסר-העבודה והמצוקה הכלכלית. ייתכן שיפרצו מהומות של רעבים בתל-אביב - אין לי אלא לקוות שהדבר לא יכביד על בריטניה במלחמה זו. קלאוסון דאג להוסיף כי אפילו יאושר המילווה לתל-אביב, אי-אפשר היה להגשימו עכשיו, כי התנאי הוא שהעירייה תקנה מבריטניה את הצינורות ושאר המצרכים הדרושים לביוב, ואילו עכשיו נבצר להשיג רישיון להוצאת ברזל מהארץ שלא לצורכי מלחמה.
ביחס לחולה הקשה קלאוסון: מה איכפת ליק"א אם העניין יידחה - כלום יש לה מה לעשות בכספה בזמן מלחמה? כשעניתי כי יק"א טוענת שעליה לשחרר את הכסף כדי להיענות לצרת הפליטים, שינה את טעמו והקשה: כלום יש לכם מה לענות נגד טענה צודקת זו. אמרתי לו מה שאמרתי על ההבדל בין התיישבות ציונית ובין פילנטרופיה יהודית המוציאה כספי סיוע לריק, אך הרגשתי שהוא ומלקולם מעוניינים בהגשמת מפעל החולה בדיוק כמו שהם מעוניינים בעלייה ובהתיישבות יהודית בכלל. (אף כי מקדונלד חזר והדגיש כי הוא קיווה שהנה סוף-סוף אפשר יהיה לגשת למפעלי-בניין, לאחר ששנים עסקו רק בדיכוי מהומות, אך באה המלחמה ושמה לאל את מחשבתו הטובה.)
עברנו לשאלת ההדרים. לאוניות, אמרו, הם דואגים. אך קודם-כל יש להשיג החלטה ממיניסטריון-המזון כמה תפוחי-זהב מותר לאנגליה לצרוך ואז יוכלו לפנות למיניסטריון-התובלה בים כדי לברר כמה אפשר יהיה להוביל. אמרתי: שמא נזרז - אשלח את אנשי ההדרים שלנו בשני המיניסטריונים? קלאוסון הזהיר: חלילה! רק תקלקלו - משרד-המושבות יילחם לכם ואתם תחרישון.
הצגתי את התביעה להשוות את מכס האשכוליות (3% שילינג לתיבה) למכס תפוחי-הזהב (1 שילינג). קלאוסון מייד נתלה באיי הודו המערבית. אמרנו: כל משלוחם הוא 200,000 תיבה ושלנו שני מיליונים תיבות לפחות. אמרו: ומה בכך - מנין ניקח כסף לכסות הפסדם? דרשתי הארכת תקופת המכס הנמוך על תפוזים לפחות לחודש אחד - אפריל: שהמכס הגבוה (2% שילינג לתיבה) יחול רק מתחילת מאי. הנימוק: המכס הגבוה הוטל לשם הגנה על הפרי הדרום-אפריקני, אבל אין פרי זה מתחיל להגיע לשוק בכמויות ניכרות אלא ביוני. באפריל אינו נשלח כלל ובמאי מגיעים רק משלוחים זעירים.
מקדונלד הסביר פנים להצעה זו: כדאי לנסות; ראש ממשלת דרום-אפריקה החדש, סמאטס, הוא "ידיד של ארץ-ישראל".
אך קלאוסון המשיך בנוסחו: אין תקווה, הדרום-אפריקאים לא יוותרו אלא אם כן נוותר להם אנחנו בעניינים אחרים, היה כבר משא-ומתן מיגע והעלינו חרס.
אף-על-פי-כן, אמר מלקולם, יבררו את הדבר; אך הזהיר שעוד יהיה להם דין-ודברים עם האוצר שלא ירצה לעת כזו לוותר על עודף ההכנסה.
אמרתי שאם האוצר יקפיד על ליטרת הבשר שלו, הריהו עתיד להביא לידי חורבן משק ההדרים ואז יפסיד את כל סכום המכס המשתלם כיום.
תבעתי עזרה כספית [לפרדסנים] וקודם-כל - מילווה לביסוס החובות קצרי-המועד וגבוהי-הריבית.
קלאוסון: אין מה לדבר על כך, זה עניין אבוד.
מקדונלד: האוצר לא ייתן.
תבעתי אפוא הלוואות עונתיות.
קלאוסון: אם יש בכלל לדבר על עזרה כספית אזי רק בצורה זו.
מקדונלד: נברר את העניין לאחר שנקבל את המלצת הנציב, הן הפרדסנים היהודים והערבים מעבדים עכשיו את ההצעות.
תבעתי גם עזרה לתוצרת-לוואי.
קלאוסון שוב בשלו: לא ולא, אין כסף.
מקדונלד: מדוע נטעתם כל-כך הרבה?
אם לסכם את פרק ההדרים יש בו שלוש נקודות קלושות של חיוב:
א. הבטחת עזרה בהשגת אוניות;
ב. נכונות לברר את עניין המכס באפריל עם דרום-אפריקה;
ג. אין סירוב מראש לעיין בהצעה של הלוואות עונתיות לפרדסנים.
לבסוף העליתי את שאלת האשראי לאספקה וקרן לעזרת הבנקים בצורת רדיסקונטו. אמרתי שבעניינים אלה יבואו אנשינו בהצעות לנציב, אך ברצוני להקדים הסברה לחשיבות הדברים ולהדגיש, כי אם הפיתרון המסוים שיוצע על-ידינו בארץ לא יתקבל על דעת המומחים, לא יוכלו לפטור עצמם בדחיית הצעותינו בלבד, כי הבעיה תעמוד בעינה ותתבע פיתרון. הזכרתי כי דנים בהצעה על הקדשת חלק מן הכיסוי של המטבע הארץ-ישראלי למטרות של רדיסקונטו.
קלאוסון התפלץ ממש למשמע הדברים: חוק בל יעבור הוא - בחינת לוחות-הברית - שכיסוי המטבע של ארץ אחת יהא מושקע אך ורק בנכסי ארצות אחרות ולא באותה ארץ.
אמרתי: אם הפיתרון הזה פסול - יש למצוא אחר.
אמר: איני מבין בכלל את העניין. תמיד שמענו התפארות שארץ-ישראל מלאה פיקדונות - 17-16 מיליון לי"ש - ועתה פתאום דרושה עזרת-חוץ לאשראי.
הזכרתי את ה"מרוצה" אל הבנקים, הסברתי שהפיקדונות הם על הרוב בני סכומים קטנים והבנקים מוכרחים להיזהר, והדגשתי את הסכנות המיוחדות הכרוכות במצב מלחמה, שהבנקים המקומיים לא יוכלו לעמוד בפניה בלי עזרה.
מקדונלד אמר: נחכה להצעות.
בסוף השיחה אמרתי למלקולם: האומנם לא יצא כלום, ממש לא-כלום, מכל ההצעות האלו?
אמר: אני מעוניין מאוד לעזור, אך עכשיו קשה מאוד.
לפני צאתנו אמרתי: שים לב ששתי השיחות התנהלו בשטחים שונים לגמרי ואין מלכות נוגעת בחברתה. אם תמלא את כל משאלותיי היום לא תגרע בזה אף כלשהו מההתמרמרות על הגשמת חוק הקרקע.
אמר: אני מבין היטב וטוב שאתה גלוי-לב איתי. תהיה גלוי-לב ואף אני אנהג כך.
אמרתי: היש חדש בעניין חוק הקרקע?
אמר: אין כל חדש. המצב הוא בדיוק כפי שהיה בזמן שיחתנו באותו עניין. עדיין אין החלטה.
אמרתי שאבקש שיחה שלישית בענייני עלייה.
[---]
לוקר חזר מלא התמרמרות ועלבון משיחה עם סיימון מרכס. הלך לבקש עזרתו להכשרה של החלוץ הגרמני בבריטניה – כ-900 איש הנמצאים כאן בהכשרה חקלאית. מרכס כפר וזלזל בחשיבות העניין, סירב לעזור לחלוטין. השיחה נגמרה, או יותר נכון נפסקה, מתוך רוגזה הדדית.
[---]
ליאו הרמן בא להודיע כי אותו שליח שבא מרומניה מנהל משא-ומתן עם ארגוני-סיוע מקומיים של יהודי פולין על הקצבת סכומים לעלייה ב' של הפליטים. ביקש אישורי להודיע למעוניינים שבהקצבה לעלייה בלבד לא סגי - יש לתת כסף גם ל"סידור ראשון". הסכמתי. מדובר על הסכם עם קרן-היסוד שעל-פיו יוצאו כספי קרן היסוד ברומניה לעלייה והמוסדות כאן יתנו את התמורה לקרן היסוד בפונטים.
לארוחת-ערב אצל גברת אידר, יחד עם ד"ר סמרסקיל, צירת ה"לייבור" בפרלמנט, רופאה, ובעלה, ד"ר סמואל (ולשי - לא יהודי), רופא אף הוא. גברת אידר זימנתנו כדי שארביץ בזוג תורה ציונית (האישה היא מאוהדינו), אך השיחה הפליגה, מעשה שטן, לצד רוסיה הסובייטית ונתגלע בינינו ויכוח חריף ורתחני. החריפות באה מצד האישה והרתחנות מצד הבעל הוולשי. שניהם מפארים ומרוממים את ארץ הסובייטים ומשפילים עד שאול תחתיה את בריטניה. היא ביקרה ברוסיה, ביקרה במוסדות-רפואה, והטיפול שראתה שם - כליל השלמות והשכלול. באנגליה עובדים היא ובעלה "בשפל", בנבכי דלת העם, רואים יום-יום מראות של עניות מנוולת. הם משווים את הפסגה הסובייטית עם עמק-הבכא הבריטי ולומדים גזירה שווה. את הצד השני של המטבע אינם רוצים לראות - בועטים בחופש הדיבור, בחיי תרבות, בערכי חינוך מהטעם הפשוט שאינם יכולים לתאר לעצמם חברה אנושית שבה נרמסים כל אלה. אמרתי להם מקצת האמת הידועה לי על רוסיה.
האישה קראה: אני משתוממת על עמדתך.
אמרתי שאני משתומם על השתוממותה - האומנם טרם שמעה ביקורת סוציאליסטית על ססס"ר?
מערכת המושגים שלהם הדהימתני באמת בתמימותה ובשטחיותה. ד"ר סמואל הפליט סברה, שאם תתהולל מהפכה סוציאלית בגרמניה וממשלת צ'מברליין תנסה לדכאה בעזרת כוחות-השחור בגרמניה ומתוך מלחמה נגד ססס"ר - תפרוץ באנגליה מלחמת-אזרחים.
רק באחרית הערב עלה בידי גברת אידר המסכנה להחזיר את השיחה לארץ-ישראל ולהציג את הקבוצה כנושא, והזוג פקח עיניים לרווחה לשמע הסיפור על ההתיישבות העובדת. הזמנתי את שניהם לארץ - לבקר במשקים ובמוסדות קופת-חולים.
