יום א',  14.7.1946

נשמתי,

אני מניח שאיגרתך הבאה תהא על בוא בננו הבכור ואני מצפה לה בקוצר רוח.

אגב, שכחתי לומר כי רמי[1] כאן. היום בשיעור הדקדוק אמרתי לרמי כי קובי היה כאן. הנער נתרעד ונרעש - הרגשתי שלבו ניתר מקרבו. יכתוב-נא לו פתק. אף דוד ק' נתרגש מאוד.[2]

בקשה אליך: כיתבי נא לאבידובי[3] שאני דואג לו מאוד. מדוע עזב את ל'[ונדון] ונשתקע בפ'[ריס]; האם בפקודת עמי [ב"ג] או משום שהיחסים עם בל[4] ול-ן[5] אינם כשורה; ולאן פניו מועדות; מישאלתי - שיחזור לל', אך אני מבין כי במסיבות הקיימות עצת עמי היא תקום.[6] מדוע אינו כותב? יכתיב למישהו שדר לך בשבילי.

אל תטי אוזן למבשרי שווא. התעשְתי להתמשכות. ואל בקשות לרשות ביקור. שמענו שיש הוראה לא להרשות. היום מסר הרופא כי שמע מפי אברשה[7] שחיים יוצא מחר.

לאחר יומיים של הקלה פורתא היה היום שרב מדכא. בבוקר היו לי שיעור דקדוק והרצאה. עייפתי מאוד. דואר היום לא השיב נפש.

נשיקה ללילה הארוך והעצבני.

שילחי נא לי מחברת - דומני שיש אחת מותחלת עם כריכה שחורה במדור המילונים שבשולחני - אם אין – קני. רצוי כריכה קשה.

מ.