דברים בישיבת מרכז מפא"י - תל-אביב, 21.9.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  דברים בישיבת מרכז מפא"י - תל-אביב, 21.9.1939

 

 

דברים בישיבת מרכז מפא"י                                                           תל-אביב, 21.9.1939

 

עיקר השאלה הוא, אם אנחנו נוקטים דרך של אקטיבזם יהודי צבאי במלחמה הזאת - בין שהיא עולמית ובין שאינה עולמית, בין שהיא ארוכה ובין שהיא קצרה, בין שהיא תפגע באופן ישר בארץ-ישראל ובין שלא תפגע - או שאיננו הולכים בדרך של אקטיביזם צבאי. והברירה היא חותכת. שהרי אם אנחנו בוחרים בדרך של אקטיביות צבאית, אנחנו צריכים לפעול בה כציונים ולהעמיד את ארץ-ישראל במרכזה; ואם תהיה מלחמה בארץ-ישראל, צריך שיהיה ריכוז מכסימלי של כוחות יהודים למלחמה בארץ-ישראל. ודאי, הדבר איננו בידינו. אבל אנחנו ניגשים לעניין מתוך תפיסה, שגורל העולם, גורל העם היהודי, גורלנו בארץ-ישראל - אחוזים וקשורים יחד, הם כולם יושפעו מתוצאות המלחמה הזאת, ואנחנו רוצים להוות כוח שישפיע על תוצאות המלחמה. אנחנו רוצים על-כל-פנים להופיע כבעלי תביעה, כמי שמילא את חובתו בפעולה והקריב קורבנות במלחמה הזאת. לא תמיד תביעותינו מתמלאות. האם משום זה אנחנו מסתלקים מתבוע? אבל כדי שיהיה כוח לתביעה, צריך להיות כוח בהשתתפות. יכול להיות שלא יותן לנו אפילו ליצור גדוד עברי אחד כדי להשתתף במלחמה בארץ-ישראל. האם משום זה נסתלק מתבוע זאת? אפילו בתביעה יש כוח - לא רק כוח מחנך כלפי פנים, אלא גם ערך המגביר את כוחנו כלפי חוץ.

יש בזה דרגות - היכן לשים את הדגש, מה עיקר ומה טפל, ויש שאלה של ריכוז הפעולה. בדרך האקטיביסטית נחוצה אסטרטגיה לאומית מסוימת - לא סתם להתפרץ בכל חזית "וואו מען שלאגט זיך" [בכל מקום שמכים]. דרושה מיפקדה לנצח על הפעולות, אבל לקבוע מחיצות - אני מתקשה [עתה]. אליהו [גולומב] אמר משהו על פיקחותך, ברל. ארשה לעצמי לומר: לא היה זה לפי פיקחותך הזהירה להציג את הדברים בצורה של ברירה חותכת: או שהמלחמה תימשך רק שבועות אחדים ותסתיים בכניעה מחפירה, או שתהיה ממושכת ואז ארץ-ישראל תיסחף לתוך המערבולת. אלו אינן האפשרויות היחידות. אי-אפשר בשום אופן לדעת כיצד יתפתחו הדברים. אפילו הניסיון הקצר של המלחמה עד כה הוא מלא אפתעות כרמון. הרבה דברים לא שיערנו מראש. הייתה הלכה פסוקה, שאיטליה תיכנס למלחמה יחד עם גרמניה. הלכה זו נתבדתה. הייתה הנחה, שרוסיה תילחם בצד הדמוקרטיה, או שלפחות לא תעשה כלום ותחכה. גם הנחה זו נתבדתה. היא הופיעה כבעל-ברית לגרמניה, ואף זה לא ברור כל-כך. אינני רוצה למנות את כל האפשרויות. ייתכן שתהיה מלחמה עולמית ממושכת, וייתכן שתהיה מלחמה לא עולמית ולא קצרה. ייתכן גם שתהיה מלחמה עולמית קצרה, וייתכן שתהיה מלחמה לא עולמית וקצרה. והשאלה היא, באיזו דרך נלך כדי להיות מוכנים לכל האפשרויות.

אליהו [גולומב] כבר אמר שלא ייתכן להקים תנועת התנדבות על-מנת לא להיזקק לה. אם תקום תנועת התנדבות, היא תהיה מוכרחה להיות דרוכה לכל המקרים. רמז שיסע אותי ואמר: הנה הגיוס בארץ[1], ייתכן שלא נצטרך לו, ומשום כך אנחנו מוטרדים. אולם הכוונה בגיוס הזה היא שהאנשים יעשו משהו, שהכוח הזה לא יהיה תלוי אך ורק בזה, שהאנגלים ידרשו מאיתנו. ומה אם האנגלים לא ידרשו את הכוח הזה? אזי צפויה סכנה של דמורליזציה. לכן אנחנו אומרים: נקים מהמגויסים כוח יהודי עצמי. הדבר קשור באמצעים. נעשה אותו במידה שאפשר - אבל נעשה זאת. לא נוכל להפעיל את כל מאה אלף המגויסים - נפעיל 10,000 מהם. אבל אין אנחנו אומרים: גייסנו מאה אלף איש, אם האנגלים יקראו אותם להילחם - נעמיד אותם בשורה ובחזית, ואם לא - לא. האם נאמר אז לאנשים: אין אנחנו ערבים לפעולה? אם אנחנו מקימים תנועת התנדבות פה ובאמריקה - ואין זה עניין של יצירת תאים, אלא אם אנחנו שואפים לתנועה המונית - אנחנו אומרים להם: תלחמו למען ארץ-ישראל. ומה אם המלחמה לא תצנוף את ארץ-ישראל? בינתיים תקבלו חינוך ציוני. זוהי תנועת התנדבות שתהיה מוכנה לפעולה בכל האפשרויות. ייתכן שלא יינתן לה לפעול, אבל היא צריכה להיות מוכנה. משסעים אותי ושואלים, ומה אם צ'מברליין יעשה כעבור חודש שלום עם היטלר? דבר זה אינו תלוי בנו. אבל אנחנו רוצים להיות מוכנים לסיטואציה היסטורית מסוימת. אנחנו מציינים מטרות לתנועת התנדבות, שתקנינה לה חזון של פעולה בכל מקרה. אם תהיה מלחמה בארץ-ישראל - ודאי שזו תהיה החזית שלנו. ייתכן, כי עד שמישהו מאיתנו ייסע לאמריקה, ועד שיתגבר על כל האובסטרוקציות שימצא שם בפנים, ועד שיעלה בידו להקים תנועה (זה כרוך בנסיעות מרובות ובהסברות ובאמון, ויש גם בעיות של ניטראליות), יהיה צורך חיוני לשתפנו במלחמה. אינני בטוח אם יינתן לנו הדבר. אינני בטוח אפילו, אם יינתן לארץ-ישראלים להילחם בארץ-ישראל. אולם האם משום כך עלינו להסתלק מהתביעה הזאת? ואם לא יינתן לנו - כלום יעמוד כל הכוח הזה באפס-יד? באיזו צורה נופיע כלפי העולם? זאת אומרת, יגידו לנו, שמלחמה זו היא לא מלחמתכם ולא איכפת לכם איך ייפול דבר וכל עניין ההיטלריזם לא איכפת לכם - לכם יש רק עניין בארץ-ישראל. אם אנחנו תובעים השתתפות במלחמה בחזית המערב, הרי עצם התביעה יוצרת כוח מחייב כלפי אחרים. ייתכן שיסרבו לנו. יש הלך-רוח נגד יצירת גדודים יהודים בבריטניה ובצרפת. אבל אנחנו נתבע, [---] עצם התביעה מחייבת. נופיע אז ככוח אקטיבי בוועידת-השלום. אם לא יתנו לנו גם להופיע בוועידת-השלום, נופיע בציבוריות ונראה: הקימונו כוח. איש לא יוכל לומר, שהעם היהודי השתמט ממלחמה זו וממילוי חובתו. זוהי גם שאלה של כבוד.

אני עובר למסקנה אחת שתצלצל אולי כאפיקורסות: ארץ-ישראל לא תוכל לעורר באמריקה תנועת התנדבות, המכוונת גם לחזית המערב, מבלי שארץ-ישראל עצמה תהיה מוכנה לתרום את חלקה לחזית המערב. כשם שברל אמר כי פקידים אינם יכולים לעורר התנדבות, אלא זו יכולה לקום כתנועה - מתנדבים צריכים להקים תנועת התנדבות - כך גם ארץ-ישראל אם היא קוראת בגולה להתנדבות, לאקטיביזם צבאי שמרכזו ארץ-ישראל, אבל שאינו מוציא מכלל האפשרויות גם את חזית המערב וכל חזית אחרת - היא יכולה לעשות זאת רק אם אף היא הולכת לכך; רק אם היא תופסת את עניין המלחמה מבחינה סינתטית, מבחינת העם היהודי ומבחינת היותה חלק של העולם, בהנחה שמשקל העם היהודי בכל הארצות הוא גם משקל לגבי ארץ-ישראל.

צריך להיות שיקול-דעת כמה אנשים ילכו לכל חזית. וייתכן שתשעים אחוזים של המתנדבים לא ייקראו לחזית. אבל אין להציע את הכוח הזה באופן שלא יוכלו לקחת אותו [לחזית מחוץ לארץ-ישראל]. יש רק סיכויים קלושים לכך שייקחו אותנו מארץ-ישראל בתור גדוד ציוני. אבל אנחנו צריכים להיות מוכנים לכך וצריכים לעשות את הדברים כך שנתקבל בכל מקום. ייתכן, שמישהו יאמר שאלף איש מארץ-ישראל מספיקים, שמספיקה השתתפות סמלית; ייתכן שמישהו יאמר כי נחוץ יותר. זה כבר עניין צבאי, של שיקול-דעת למומחים צבאיים. על-כל-פנים ברור, שעל השולחן אצל הגנרל פה ואצל הגנרל בקהיר צריכה להיות הצעה מארץ-ישראל על נכונות להקים פורמציה יהודית שתלך לחזית המערב. ייתכן ש"תצאנה העיניים" עד שהדבר יתקבל. ייתכן שבמשך המשא-ומתן תתלקח המלחמה בכל העולם והדבר יאבד את ערכו, כי יגידו שגם פה ישנה חזית וילחמו פה. ייתכן שהמלחמה תימשך שנים וארץ-ישראל לא תיכנס למערבולת, ובמערב תהיה מלחמה. גם אז לא אגיד, שהמלחמה תוכרע בחזית המערב. הנה ביחס למלחמה העולמית [הראשונה] מאמין צ'רצ'יל, שאילו נתקבלה הצעתו בנוגע לדרדנלים[2] בשעה שהוא הציעה ואילו נעשתה בכוח התנופה שהוא הציע, הייתה המלחמה מוכרעת לא בחזית המערב אלא בחזית הדרדנלים. ויש החושבים כי המלחמה בכלל לא הוכרעה באיזו חזית חיצונית, אלא בברלין, בחזית הפנימית. אבל עלינו להתכונן להניח את משקלנו על כף-המאזנים בכל המקרים.

[---]

[---] לא ביום אחד תסכים אמריקה לגיוס מתנדבים בתוכה, ובוודאי שלא ביום אחד יעבירו משם מאה אלף איש לחזית המערב. זמן רב יעבור עד שיושג הרישיון להתגייסות באמריקה ועד שיאורגנו המתנדבים. בינתיים יתברר אם נכנסת ארץ-ישראל למלחמה או לא. נכון שגם במקרה שהמלחמה תסחף את ארץ-ישראל, יעמוד מקדונלד במריו, אבל יש לנו יותר סיכויים לכך, שדרישתנו לגיוס יהודים לשם הגנה על ארץ-ישראל תתקבל בשעה שיהיו לנו מאה אלף איש מוכנים בחזית המערב, מאשר בלעדי זה. אם ארץ-ישראל תיכנס למלחמה ולבריטניה יהיה דוחק באנשים, אזי - אם בכלל יהיו מוכנים לקחת יהודים - ייקחו גם מחזית המערב, כי ידעו שזה כוח אשר מוכן להילחם על ארץ-ישראל בחירוף-נפש.

לפי מצב הדברים היום, צפויה סכנה שיהודים ילכו לחזית המערב במאותיהם וייתכן באלפיהם - אבל לא כיהודים אלא כפולנים או כצ'כים או כבני-בלי-שם ואפילו לא ייפקד שמם כיהודים. אולי יעשו עמנו חסד ובאחד הבטליונים יהיה דגל יהודי [---].

 

הערות

[1]  בעקבות קריאה של הנהלת הסוכנות (החל ב-10 בספטמבר 1939) נערך רישום מתנדבים לגיוס מקרב תושבי הארץ היהודים. כל בוגר ואישה מגיל 18 עד 50 נקראו: "א. לחיזוקו ולביצורו של המשק העברי בארץ. ב. להגנה על היישוב העברי. ג. לעזרת הצבא הבריטי בבוא השעה, איש לפי גילו ולפי הכשרתו המיוחדת". בשאלון הרישום נכללו שאלות מפורטות על הכשרתו הצבאית של המתנדב, כישוריו וכו', שכן מטרת ההרשמה הייתה גם לפקוד את הכוח שעומד לרשות הנהגת היישוב וטיבו. ההרשמה הסתיימה ב-21 בספטמבר ותוצאותיה עלו על המשוער: כ-135,000 בוגרים מבני היישוב נרשמו. רובם הגדול גברים בגיל מתאים לשירות צבאי פעיל.

[2]  בתגובה על הקיפאון שהשתרר בחזית המערב (במלחמת-העולם הראשונה) הציע ווינסטון צ'רצ'יל לפתח מאמץ צבאי נוסף ודווקא כנגד החוליה החלשה של "מעצמות המרכז" - תורכיה. תוכניתו הייתה לפלוש לדרדנלים ולכבוש את קושטא. וכל זאת כדי להשתלט על הבלקנים ולפתוח משם חזית שנייה כנגד גרמניה. תוכנית זו בוצעה כידוע באיחור זמן (מאפריל 1915 עד ינואר 1916) ומתוך היסוסים רבים ונכשלה.

 

העתקת קישור