דברים בישיבת הנהלת הסוכנות ירושלים, 2.7.1939
[---] בציבוריות הערבית בארץ לא נתחדש הרבה בשבועות האחרונים. מפלגות חדשות לא קמו, ומוסיפות לפעול שתי המפלגות הישנות: החוסיינית והנשאשיבית [---] מפלגת המופתי אומנם מנהלת את ענייניה מחוץ-לארץ, אבל חלקים גדולים מהיישוב הערבי בארץ מחכים לאות ממנהיגיהם בגולה. מפלגה זו אינה מקבלת את הספר הלבן, אך כוונתם להבטיח שכל הדברים השליליים לגבינו בספר הלבן יקבלו גושפנקה ממלכתית. יש אומרים שאם הגושפנקה תינתן ייתן המופתי צו להתחיל בקואופרציה עם הממשלה. אולם יש גם הסבורים שייתכן כי אז יתחיל המופתי במלחמה חדשה להקמת המדינה הערבית בארץ. יש דעה, שאם המופתי יתחיל בפעולות נגד המוסדות החדשים שיקומו, ובמעשי-טירור נגד המשתתפים בהם, הרי תשתחרר הממשלה מהתחייבותה להקמת מוסדות כאלה בארץ. כל זה הוא בגדר של סברות והשערות. יש סוברים שהממשלה מחכה לראות מה תהיה עמדת המופתי, ומשום כך אינה ממהרת להתקשר עם מפלגת נשאשיבי, כי יותר נוח להישען על מפלגת המופתי. עם זאת, היא משתדלת שלא לנתק את קשריה עם הנשאשיבים למקרה שהמופתי יחרים את המוסדות שבדעת הממשלה להקים. המחלוקת בעיתונות [הערבית] היא בין מקבלי הספר הלבן ובין אלה האומרים שאומנם הספר הלבן מהווה צעד קדימה, אבל יש לדרוש יותר. אלא שהפעם אין העיתונות משקפת את כל הדעות השוררות בציבור הערבי. רבים מבין הערבים נמצאים במבוכה. אינם מאמינים שהממשלה תקיים את הבטחותיה לערבים. יש גם ערבים רבים החוששים מפני העצמאות הערבית. הם יודעים שמפקידים אנגלים אפשר לצפות למידה מסוימת של צדק, דבר שאין לצפותו מאחיהם הערבים שיתמנו כמנהלי מחלקות ומיניסטרים. חוששים מתופעה של "עבד כי ימלוך". יודעים הם גם שיתחיל ריב בין המשפחות השונות על משרות ממשלתיות וכדומה.
בשני המחנות, הנשאשיבים והחוסיינים, יש מצב של משבר באמון למנהיגים. במחנה הנשאשיבי יש פחד גדול ממשטר המופתי, והם מוכנים להרחיק לכת למען מנוע את הסכנה. לנשאשיבים לא הייתה אף פעם אותה פרסטיז'ה כמו למופתי, אך גם זו שהייתה להם הולכת ויורדת, והמחנה כולו נמצא במצב של התפוררות (אף כי לפי שעה אינה בולטת לעין).
פלחים רבים, המעריכים את כוח היהודים בארץ, חושבים שהפוליטיקה הממשלתית לא תקוים, הואיל והיהודים מתנגדים לה. הם חוששים מלתת יד לפוליטיקה זו. לדעתם, תיכנע הממשלה לתביעות היהודים. ציבור זה היה רוצה לחפש דרך של הסכם עם היהודים. מצבם של אלה בארץ אינו מן הטובים ביותר ואין להם גם אומץ להשמיע את קולם ברבים, אבל מחשבות אלה יוצרות רקע לפעולה, ויש כיום אפשרות של פעולה בין ערבים עירוניים בכפריים. יש פעולה להחתמת המוכתרים על תזכיר לממשלה נגד הספר הלבן. יש גם קשרים בענייני אינפורמציה, כל זה עוד אינו מראה על ניסיון של התגבשות כוח ערבי חדש בארץ. אבל ייתכן מאוד שבמשך הזמן יופיע כוח כזה.
כידוע מנהלת עתה הממשלה תעמולה בכפרים הערביים. פקידי הממשלה מבקרים בכפרים ומשתדלים להסביר את תוכן הספר הלבן. יש שהם נותנים גם כסף במקום זה או אחר, זה עתה נתקלנו ביוזמה מצד אנשי-צבא לכרות שלום בין כפרים ערביים ומושבות יהודיות. לכאורה הרי יש בזה צעד חיובי, אבל ברור שכוונת היוזמה הזאת היא להוכיח שיש אפשרות של שלום בין הערבים והיהודים על יסוד הספר הלבן. אבל הערבים מבינים היטב שהיהודים לעולם לא יסכימו לספר הלבן. אנו כמובן נוהגים בזהירות רבה בעניין זה. אם, למשל, בגליל עשו המושבות היהודיות שלום עם הכפר הערבי כאנה, הרי זה נעשה ביוזמה פנימית שלנו ולא של הממשלה.
[---]
אנו פועלים גם בארצות הערביות השכנות. מצד אנשי סוריה יש תמיד נכונות למגעים איתנו. בזמן האחרון הצטמצמה פעולתנו בעיתונות הערבית, וזה מפאת חוסר כספים; אבל מן הניסיון למדנו, שיש אפשרות לארגן פעולה מקיפה, אם רק יהיו לנו אמצעים לכך. אחדים מידידינו בלבנון טוענים באוזנינו שאסור לנו עתה לדגול בשלום יהודי-ערבי, שמא יתקבל הרושם כי אנו מוכנים להתפשר עם הפוליטיקה של הספר הלבן. לדעתם עלינו להוכיח שלא תיתכן אחדות יהודית-ערבית. ודבר זה יביא ממילא לחלוקת הארץ.
אבן סעוד מתנגד לנו, ומובן שהוא תומך בערביי ארץ-ישראל, אבל מלבד היותו פנטי, הרי הוא גם מדינאי ולפעמים מכריעים אצלו ענייני המדינה. אבן סעוד שונא את עיראק יותר משהוא אוהב את ערביי ארץ-ישראל. הוא פוחד עתה מאוד שמא יוקף [על-ידי התפשטות עיראקית]. גם בימי השיחות בלונדון לא היה בא-כוחו של אבן סעוד מאושר ביותר על שעיראק ממלאה את התפקיד הראשון בשיחות אלו; וידוע לנו שלעיתים היה אומר לאנגלים, כי לא צריך ללכת יותר מדי בניגוד ליהודים.
היחסים עם האמיר נמשכים כמקודם. הוא סבור שכוכבו עולה. עמדתו התחזקה מאוד בעבר-הירדן, ויש לו השפעה יותר גדולה גם על האדמיניסטרציה הבריטית וגם על השייכים שם [---]. בכל השיחות שלנו עם הערבים אנו מעוניינים להוכיח את כוחנו בארץ ואת כוונתנו להתפתח ולהתרחב גם להבא, וכי על הערבים להתחשב בכוח זה. האמיר וגם אנשי סוריה מעריכים את כוח היהודים בארץ ומבינים שבלי הסכמתם [של היהודים] לא ייתכן להקים משטר חדש.
