דברים בישיבת מרכז מפא"י                                                            תל-אביב 14.6.1939

 

[---] פרק-זמן מסוים בחודשים האחרונים היה מרכז עניינינו בלונדון. שם הייתה המערכה העיקרית שלנו. אחר-כך באה תקופה של שיתוק בהתפתחות העניינים. אבל כאשר נתפרסם הספר הלבן, מייד עבר מרכז-הכובד של המערכה לארץ, ואם כי גם אחרי זה עוד הייתה מערכה גדולה בלונדון, מערכה שהיה לה הד רב, הנה הייתה לי הרגשה, כי זו בכל-זאת מערכה צדדית, ולא עיקרית [---]. לא המערכה בלונדון היא עתה במרכז העניינים, אלא מה שייעשה בארץ. אבל אין הדברים אמורים כדי למעט את חשיבותה ובשום פנים לא כדי לזלזל בתוצאותיה של המערכה שעמדנו בה ושל השלבים הנוספים שאנו עומדים עוד לפניהם.

בלונדון השתדלנו לדחות עד כמה שאפשר את פירסום הספר הלבן, מתוך הנחה כללית, שבמקרים כאלה "יפה שעה אחת מאוחר", שכן בינתיים יכולים לחול שינויים במסיבות, ודחייה גוררת דחייה, ואולי יקרה גם והספר לא יתפרסם. ב"פילוסופיה" זו של דחייה אחזנו בזמנו גם בקשר לעניין המועצה המחוקקת. אבל בינתיים חלה התפתחות ידועה במצב העניינים בעולם, אשר נתנה טעם מיוחד למאמצי הדחייה שלנו. חלו תמורות בכיוון של המדיניות הבריטית ונשתנה הרקע, שעליו נשענה הממשלה בשעת המשא-ומתן בסנט-ג'יימס. היו בינינו אנשים, אשר שיעשעו את עצמם בתקווה, שעם השינויים שחלו על הרקע העולמי יוסקו גם מסקנות לגבי עניינינו. בין שהיה יסוד לתקווה זו ובין שלא היה, הייתה זו "נקודה שנוח לעמוד עליה בוויכוח" [---]. ואם כי היו בינינו חברים אחרים, אשר לא האמינו כי התמורה שחלה באוריינטציה של ממשלת צ'מברליין בענייני העולם תביא לידי שינוי בעמדת הממשלה לגבי עניין ארץ-ישראל, הנה גם הם ראו אפשרות להסתייע בתמורה זו.

לכאורה אפשר היה לומר כך: ממשלה זו התאמצה במשך שנים להתפשר עם המדינות הטוטליטריות, חיפשה שפה משותפת עם איטליה ועם גרמניה (קודם עם איטליה, אחרי-כן עם גרמניה, ואחר-כך עם שתיהן יחד) ותוך חיפוש הדרכים להתפשרות עם המדינות הטוטליטריות הייתה מוכנה להקריב הרבה דברים, לוותר על הפרסטיז'ה שלה ובלבד שתקנה את השלום; ובאותו זמן עצמו נקבע אצל הממשלה הקו של עשיית שלום עם הערבים על חשבוננו - באופן שנדמה היה כי הדברים עולים בד בבד: כשם שצ'מברליין מקריב באירופה את צ'כיה לשם ידידות עם גרמניה, כך הוא מקריב באסיה את הבית הלאומי היהודי לשם שלום עם הערבים. אבל עיון מפוקח יותר ומעשי יותר במצב מוכרח היה לגלות פגימות רציניות ב"היגיון" זה. קודם-כל בעיית העולם הערבי - הקשר של האימפריה הבריטית איתו, האפשרות של הישענות עליו, והפחד מפניו - בעיה זו הייתה קיימת תמיד בפוליטיקה הבריטית, עוד בטרם הופיעו בעולם הכוחות הטוטליטאריים וגם בטרם ניתנה הצהרת בלפור. לאחר שעלו בעולם הכוחות הטוטליטאריים והבעיה נעשתה חמורה יותר, והממשלה הבריטית החלה לפעול בכיוון של בידוד הכוחות הטוטליטאריים, הרי זה מוכרח היה להביא את אנגליה לחיפוש כל בעל-ברית אפשרי [---] היא כרתה ברית עם פולין ועם תורכיה ונתנה הבטחה ליוון, וטבעי היה שקו זה יפעל באותו כיוון גם לגבי מצרים, עיראק, סעודיה וכל היתר. שהרי הדברים אמורים לגבי ממשלה המחפשת לה משען בעובדות הכוח הקיים. וכשם שבתקופה הקודמת, כשאנגליה ביקשה דרך לשלום עם גרמניה ועשתה לשם כך ויתורים מחפירים, שרר בה קוצר-רוח רב, והיא חיפשה דרך של פשרה כדי לדחות את המלחמה אפילו לשנים אחדות, כך בשעה שחל בכיוון המדינות שלה בעולם "מפנה חד של 80 מעלות" היא עשתה אותו בקוצר-רוח דומה. גם בפינה זו שלנו עשתה זאת בקוצר-רוח כדי להתבצר על הכוח הקיים.

במאבקנו נאחזים אנחנו בכל כלי-נשק הבא ליד, ואמרנו: אולי זוהי ההזדמנות לעורר מחדש את הוויכוח עם הממשלה, אולי אפשר יהיה לחולל שינוי מרחיק-לכת לגבי דידנו. אך הדבר הזה לא הצליח.

במידה שעלה בידינו לחדור לפני ולפנים ולהיוודע מה שמתרחש בכותלי הקבינט הבריטי - ידענו, כי לא נתעוררו ספקות רציניים באוריינטציה האנגלית ביחס אלינו. מבחינת היחס לעניינינו מורכב הקבינט משני סוגי מיניסטרים.

יש מיניסטרים שהקשר שלהם עם עניינינו נובע מתוך עצם התפקידים שמיניסטרים אלה ממלאים, מהעניינים שהופקדו בידיהם. כזהו קודם-כל משרד-המושבות הנמצא במגע עם ענייני ארץ-ישראל; כזהו משרד-החוץ, שעמדת האיש העומד בראשו איננה רק פרי של נטיות אישיות, אלא היא מושפעת בעיקר מכל מערכת השליחים של משרד-החוץ, [---] ומכל כוחות-הלחץ שפועלים עליו, [---] כאלה הם במידה רבה המיניסטריון לענייני הודו והמיניסטריונים של צבא היבשה, הצי והאווירייה, שגם נגיעתם הם לענייני ארץ-ישראל היא נגיעה עניינית מתוך בחינת האינטרסים של האימפריה.

ויש סוג שני של מיניסטריונים, כגון מיניסטריון-הפנים או המיניסטריון לענייני הבריאות, שאין להם כל נגיעה לבית הלאומי, פרט לזה שמיניסטריון-הפנים מטפל בבעיית הפליטים הבאים לאנגליה ומבקשים רשות להישאר בה, כדי לקבל הכשרה ולעבור אחר-כך לארץ-ישראל. מיניסטרים אלה - עמדתם איננה נובעת מענייני המיניסטריונים שלהם והיא מבטאת גישה אישית. כל הזמן עוררה דאגה רבה העובדה, שהאיש בקבינט הבריטי שהיה לו יחס חיובי לעניינינו - יחסו היה אצלו עניין אישי גרידא,[1] בעוד שהכוחות המתנגדים לנו בקבינט היו מן הסוג הראשון. עובדה זו הוכיחה קודם-כל שהשלילה אינה אישית, שאין היא נובעת מיחס של שנאה, בעוד אשר החיוב הוא אישי. זאת אומרת שהשלילה מבוססת מאוד והחיוב רופף מאוד. בנידון זה לא חל שינוי, פרט למיניסטריון-הצבא. במשך הזמן נתברר, כי ראשי הצבא - לא בנקל בוודאי, אלא תחת לחץ של עובדות וניתוח מפוכח של הסיכויים - הגיעו למסקנה שבמקרה של התפרצות מלחמה עולמית, צריך יהיה, או כדאי יהיה, להשתמש בכוח היהודי שבארץ-ישראל - גם בגלל נאמנותו היסודית של הכוח הזה, גם בגלל הכשרתו ובגלל הכוח הממשי שגילה, וגם בגלל חוסר הארגון וההכשרה ואי-הנאמנות היסודית של הצד שכנגד, אבל דבר זה לא יצא דופן ממסגרת היסודית של האוריינטאציה, שפירושה התבססות על הכוחות הקיימים. זאת לא אומרת, שמיניסטר-המלחמה הגיע לידי מסקנה שאמרה: מכיוון שיש עם יהודי בעולם המחונן בתכונות רצויות, על-כן כדאי להביא הרבה יהודים לארץ-ישראל, וברבות הימים הם ישמשו משען לבריטניה. לא! אלא מכיוון שישנה עובדה של כוח יהודי בארץ - אפשר וכדאי להישען עליו. גישה זו לא הביאה לידי מסקנה, שאם יהיו בארץ 900 אלף או מיליון יהודים, האפשרות להישען על הכוח הזה תגדל. לא! אלא מכיוון שישנה עובדה מסוימת, צריך להישען עליה. משום כך אולי נתגבשה בתוכנו ההכרה שהקבינט מוכרח לבגוד בנו. האיש שעמד במערכה בקבינט נשאר בודד. העובדה שהאיש הזה הוכנס לוועדת-הקבינט שעסקה בעניין ארץ-ישראל, הייתה תוצאה של "כללי המשחק ההגון": מכיוון שנמצא בקבינט אדם בעל דעה כזו, יהיה זה בלתי-הוגן שלא להכניסו לוועדת-הקבינט. אבל, מאידך גיסא, הכנסתו לוועדה זו שימשה צידוק למסקנה השלילית שנתקבלה לבסוף. כלומר - הממשלה לא התעלמה ממציאות השקפה כזו, היה לה מייצג בוועדת-הקבינט, ולאחר שהיא שמעה דעה זו היא באה למסקנה שנתקבלה על-ידיה. אף-על-פי-כן העובדה שישבו על האבנים האלה עד בוש, אומרת בלי ספק דרשני. יש לכך כמה גורמים, ואני אשתדל לציין רק את העיקריים שבהם.

גורם אחר היה המשא-ומתן עם הערבים. לא אאריך בפרשה זו, שבוודאי ידועה כאן [---] ברור שגם מיניסטריון-החוץ רצה להשיג דבר-מה מן המשא-ומתן בסנט ג'יימס, אבל בייחוד חשוב היה למקדונלד להביא את המשא-ומתן לידי סיום של ממש - גם מבחינת האינטרס הקרייריסטי שלו; בשביל מיניסטר-החוץ העובדה שלא הגיעו לשלום בסנט ג'יימס לא הייתה מפלה; בעוד אשר בשביל משרד המושבות ובייחוד בשביל מיניסטר המושבות הייתה זו מפלה, וברור שפעל כאן מומנט אישי, שבלעדיו קשה להסביר את כל התרמית ואחיזת-העיניים שמקדונלד אחז כלפינו ואת כל החוצפה שנהג בה בגלוי. קשה להסביר את הפרשה הזאת מבלי להביא בחשבון מומנט אישי זה. ואם זה נכון, הרי גורם זה דחף את מקדונלד להגיע לידי הסכם לפחות עם צד אחד.

והיה גורם רציני יותר - עצם התסבוכת באירופה. בשורה ארוכה של ישיבות הקבינט עמדה להיות נידונה שאלת ארץ-ישראל ולא הגיע תורה. בשעה שהקבינט הבריטי עמד לחסל את כיוון הפיוס במדיניות העולמית של אנגליה ולעבור לקו אחר; בשעה שהממשלה החליטה, לאחר איום במרד של חוגים במחנה השמרני עצמו, להטיל כוחה כגורם להשכנת השלום באירופה, בימים שאנגליה עברה מצבא חופשי לצבא-חובה, דבר שהיה קשור בשאלות שונות, כגון עמדת הלייבור והטרייד יוניונים (וכן התעוררה בקשר לזה השאלה האירלנדית); בימים של שינוי היחס לגבי רוסיה - טבעי היה שלא נפנו לעניין ארץ-ישראל. אבל אין כל ספק בדבר, שבהשהיה זו של עניינינו מילאה תפקיד העובדה, שלב הממשלה לא היה שלם עם המפנה ביחס אלינו, שהיא עמדה להחליט עליו. היא עשתה זאת מתוך הכרח מסוים, אבל מתוך הרגשה שהיא משפילה ומטמאה את עצמה. מפירה ברית. אין ספק שהייתה בממשלה הרגשה כזו, ובני-אדם אינם עושים דברים כאלה בהתלהבות. היו בלי ספק מיניסטרים אשר ביחסם לעניין ארץ-ישראל ולעניינינו הם הגיעו למדרגה של ציניות, אבל הקבינט הוא בכל-זאת גוף שלא הציניות היא סימנו המובהק. ובמידה שההרגשה של הפרת ברית פעלה, סייעה לה הידיעה, שהממשלה עלולה לעמוד בפני התקוממות - אם לא התקוממות פיזית, הרי בכל-אופן התקוממות מוסרית של העם היהודי, של חלק מדעת-הקהל הבריטית ושל חלק מדעת-הקהל בארצות אחרות ובייחוד באמריקה.

פרשת יחסה של אמריקה עדיין שייכת לסתומות ולא לנגלות של ההיסטוריה שלנו, ואינני יודע אם נדע פעם את האמת בעניין זה. כאשר ברץ,[2] בשובו מאמריקה, סיפר לי מה נעשה שם, נתברר כי לאנשינו באמריקה יש רושם שרוזבלט מטלגרף יום-יום לשגריר שלו באנגליה ודורש ממנו לעמוד על משמר העניין הציוני. אבל לנו לגמרי לא היה רושם כזה. להיפך. אומנם היה זמן, לפני התחלת השיחות בלונדון, שהשגריר האמריקאי בלונדון אמר לנו, כי שני תפקידים עיקריים עומדים לפניו, והם:

א. החוזה המסחרי בין אנגליה לאמריקה;

ב. שאלת היהודים.

אבל גם בעניין זה אינני יודע אם האוזן ששמעה את הדברים הבחינה מה שנאמר. כאשר נציג ציוני הולך לשיחה, ובן-שיחו אומר לו "שאלת היהודים", הוא חושב שמדובר בארץ-ישראל, אבל לא כך מוכרח לחשוב בן-שיחו, הוא יכול לחשוב על פתרון שאלת היהודים בגוויאנה וכיוצא בזה. הדבר הקונקרטי ששמענו הוא, כי בשלב מסוים נעשה צעד מצד הממשלה האמריקאית, והשגריר שלה בלונדון פנה לממשלה הבריטית והודיע, כי לממשלה האמריקאית רצוי שיעכבו את ההחלטה על שינוי במדיניות הארץ-ישראלית. אך מאז נעשה הצעד הזה ועד לפירסום הספר הלבן עברו כמה חודשים ואין לנו כל ידיעה על איזה צעד נוסף שנעשה על-ידי השגריר האמריקאי בלונדון. יש לנו יסוד לחשוב, כי לא נעשה שום צעד נוסף בכיוון זה. יתר על-כן: יש לנו יסוד להניח, שנעשו צעדים הפוכים, זאת אומרת, הוגד לממשלה האנגלית בשם הממשלה האמריקאית: אם אתם הגעתם למסקנה, שאתם מוכרחים לעשות זאת - לא נמחה בידכם; אומנם תקום צעקה באמריקה, אבל רק מצד יהודים וחוגים התומכים בהם, ועל המדיניות האמריקנית היא לא תשפיע. ידיעות כאלו הגיעו אלינו ממקורות מוסמכים, ואם כי הן הוכחשו אחר-כך באמריקה, היה לנו רושם כי ההכחשות הן דיפלומטיות גרידא. בכל-אופן לא ידוע לנו, כי מישהו בוושינגטון אמר שנמסרה דרישה לממשלה האנגלית לעכב את ההחלטה. התרשמותם של עסקנים יהודים היא לעיתים קרובות א-פוליטית. דוגמה אופיינית: קורדל הול חתם על הצהרה בדבר שמירת ההתחייבויות [האמריקניות] כלפי הבית הלאומי; והנה בעת ובעונה אחת נתפרסמו בקשר לזה שתי טלגרמות: אחת של "רויטר", שבה נמסר כי הול הודיע שאין אמריקה יכולה להתערב בענייני ארץ-ישראל (דבר שהוא בהתאם לקו הרשמי, שלפיו יש זכות לאמריקה לעמוד על משמר האינטרסים של הנתינים האמריקאים בארץ-ישראל, ולא על המנדט בכלל); כך הודיעה העיתונות הכללית. מה אמר "פלקור"? "פלקור" מסר, כי הול הודיע שאמריקה מוסיפה לתמוך בבית הלאומי ומעוניינת בהצלחתו וכו'. יכול להיות שהוא אמר גם זאת, אבל הדבר השני נעלם אצל "פלקור". דוגמה זו מוכיחה כיצד מתרשמים יהודים וכיצד מתרשמים גויים מדבר אחד. כל העיתונים פירסמו את כתב ההתפשרות של אמריקה עם הספר הלבן, והיהודים התרשמו אחרת. ואני מניח שההבדל בין מה שנאמר באמת ובין מה שהבינו עסקנים יהודים - היה קיים כל הזמן.

במשך זמן רב לא נקבע תאריך לפירסום הספר הלבן. אבל אחר-כך הגענו לשלב שבו החלו נקבעים תאריכים לפירסום, והם נדחו שלוש פעמים. במידה שהתקרב מועד הפירסום גברה הפעילות מצד תומכינו באנגליה להשיג דחיית הפירסום. באותו זמן חלה התמורה בקו המדיני של אנגליה בענייני העולם, אשר נתנה לאנשים פתחון-פה לדבר מחדש עם הממשלה בענייננו. המוח האנגלי איננו מקבל "לא" כ"לא". אומנם הייתה ועידה בסנט ג'יימס, דשו בעניין ארץ-ישראל רבות, הייתה היאבקות, ולבסוף נתקבלה מסקנה מסוימת, וקשה לשוב ולטעון; אבל אם בינתיים נתרחש דבר חדש - שוב יש פתחון-פה לעורר את השאלה: השינוי שחל במצב העניינים בעולם ובמדיניות של אנגליה נתן פתחון-פה זה. אנו השתדלנו לדרבן פעולה זו, אבל יש לציין כי הייתה היענות רבה ואדיבה מצד מנהיגי סיעת הלייבור ומצד חוג שמרנים מסוים, והפעולה החלה בבת-אחת בשני המחנות - במחנה האופוזיציה ובמחנה הממשלה. אנחנו היינו מעוניינים בייחוד במחנה הממשלה. [---] הכוונה הייתה ליצור הלך-רוח במחנה הממשלה, ואומנם פעל הדבר והצטרף לחשבון. הגיעו אלינו אחר-כך הדים מן הפעולה הזאת. "המצליף הראשי" של השמרנים, שתפקידו להחזיק בידיים את העדר, אמר לצ'מברליין בערך כך: את העניין עצמו אינני יודע, אם הוא צודק או לא צודק, אבל אני רואה כי זהו עסק ביש, והוא עלול לגרום לנו צרות צרורות, אני רואה שאנשים נאמנים מאוד של המפלגה השמרנית, אנשים מתונים, מדברים אלי בטון כזה, המוכיח שהדבר נוגע עמוק ללבם, ומוכרחים לטפל בדבר בזהירות.

אבל למרות הכול הגענו לפירסום הספר הלבן ולוויכוח בפרלמנט.

היה ברור ללא צל של ספק, שהוויכוח בפרלמנט ייגמר בניצחון פורמאלי של הממשלה - שיהיה רוב בעד אישור הספר הלבן. [---] אני יודע שבארץ רווחה סברה, שתוצאות הוויכוח תלויות במידה רבה במעשים שיקרו בארץ בימים שבין פירסום הספר הלבן ובין הוויכוח בפרלמנט. מתוך ידיעת העניינים בלונדון - ועכשיו מתוך התרשמות מן הנעשה בארץ במשך השבוע של שהייתי כאן - מוכרח אני לומר (יכול להיות שאני טועה, אבל זוהי הכרתי המוחלטת), שאילו קרו הדברים שהתכוונו אליהם הם לא היו משפיעים לטובה, ויש דברים שאילו נעשו - כמו זה שנעשה בירושלים[3] - היו משפיעים לרעה. צריך שנדע, כי לגבי צירים רבים אשר שתקו בוויכוח, היו דברים אלה, אילו קרו בארץ, נותנים אפשרות לקום ולדבר נגדנו, ובמקום שנמצאנו במצב של התקפה על הממשלה, היינו נסוגים לעמדה של התגוננות. מצידנו נעשו ניסיונות נמרצים מאוד לרכז מספר קולות מסוים בתוך המחנה השמרני להצבעה אקטיבית נגד הספר הלבן. מלכתחילה הייתה אומדנה, כי מספרם של אלה יהיה עשרים (במלאכה זו הושקע מרץ רב על-ידי אנשים כקזליט ואחרים), ואומנם לא היו יותר מעשרים, אבל זוהי קבוצה מסוימת ומגובשת, אותה קבוצה שמופיעה בישיבות הוועד הפרלמנטארי ושאנו נשענים עליה. לאלה הייתה זו שאלה של מסורת. אנשים אלה לא היו נמנעים מלהצביע נגד הספר הלבן גם אילו נהרג עוד שוטר אנגלי או שנים בארץ. אבל אילו נעשו מעשים בשטח העלייה, למשל, אין ספק  שאנשים אלה היו לובשים עוז ומצביעים עם הממשלה. הסיעה השמרנית הייתה בדרך-כלל נתונה במבוכה בשעת ההצבעה. כ-130 צירים מסיעת הממשלה לא הצביעו בעד הצעת הממשלה (20 הצביעו נגד, חמישים לא נוכחו בבית-הנבחרים בשעת ההצבעה ו-55 שהיו בבית-נמנעו). הרוב הצביע אומנם בעד אישור הספר, אבל אין ספק, שרובו דרובו הצביע מתוך משמעת מפלגתית. 50 איש ממחנה השמרנים, בעלי אומץ-לב, אשר מידת התנגדותם לספר הלבן וגם אי-תלותם במכונת הבחירות, איפשרה להם להימנע - לא הגיעו בכל-זאת עד כדי הצבעה נגד הממשלה. המחיצות לא היו כאלה שאפשר היה בנקל להעביר אנשים מסוג לסוג. יכול להיות שהיו מתווספים לנמנעים עוד 5 או 10 לכל היותר, אבל לא יותר מזה. יש לדעת שככל שמתגברת בממשלה ההרגשה שהמרד נגדה גדל, הרי זה מחזק אותה לגיבוש המשמעת בתוך שורותיה. נעשו מאמצים להביא לידי כך שההצבעה תהיה חופשית לגמרי, וידידינו אמרו לנו: אל תעשו זאת, זה יוכיח לממשלה כי העניין הוא באמת רציני מאוד, ובמקרה זה יש לממשלה די אמצעים לגבש רוב ויהיה מה. אם לקרוא תגר על ממשלה, היא תגיב באמצעי-משמעת חריפים מאוד, וסוף-סוף יש עוד בידי הממשלה להטיל על המחנה שלה מרות ומשמעת.

[---] מי שיודע כי לממשלה יש בפרלמנט רוב של מאתים ועשרים קול, ומי שראה שההצבעה על הספר הלבן עברה רק ברוב של 89 קולות, מבין מה היא המכה שקיבלה הממשלה. כל העיתונים הודו מייד, כי הצבעה זו היא מכה ואזהרה לממשלה. שבועון אחד ציין, שהיה זה הרוב הכי קטן שממשלת צ'מברליין קיבלה באיזו שאלה שהיא בזמן קיומה. מובן, שלגופו של דבר אנחנו נחלנו מפלה, כי היה רוב בעד הספר הלבן. הוויכוח, לפי תוכנו, מותר לומר, הנחיל ניצחון מוסרי גדול לנו וכישלון לממשלה. רמת הוויכוח הייתה גבוהה, אבל רק הודות למחייבי הציונות ולא הודות לשולליה. [---]

אף-על-פי-כן אין להתעלם מן העובדה שההתקפה על הממשלה בוויכוח זה, במעט לאורך כל החזית, הייתה מזוהה עם התנגדות לממשלת צ'מברליין. התוקפים היו מנהיגי הלייבור, מנהיגי המפלגה הליברלית וקבוצת השמרנים שהם מורדים מושבעים בצ'מברליין - אמרי, צ'רצ'יל ועוד. דבר זה בלי ספק הוסיף חשק למלחמתם. זו לא הייתה רק מערכה בין ידידי הבית הלאומי ומתנגדיו, אלא השתלב במערכה גורם נוסף, גורם שאין לזלזל בו: התנגדות לממשלה זו. וכך היה גם בהצבעה - כשם שהייתה משמעת בסיעת השמרנית, כך הייתה משמעת בשורות האופוזיציה. ההצבעה הפכה לאחת ממערכות המלחמה נגד הממשלה, וכל האופוזיציה הצביעה נגד אישור הספר הלבן (פרט, נדמה לי, לציר אחד) [---].

[---]

הקו שנקטנו כלפי ועדת-המנדטים היה להשתדל שתתקבל החלטה הקובעת כי הספר הלבן עומד בסתירה למנדט. מצאנו אצל חברי הוועדה אותה עמדה, ואם בינתיים לא ירַקד איזה שטן, יש להניח כי מסקנה כזו תתקבל על-ידי ועדת-המנדטים. כידוע, נצטמצם מספר חברי ועדת-המנדטים, מאחר שנציגי גרמניה, ספרד, איטליה, וגם הנציג היפאני (שחשבנו אותו לידיד לנו) עזבו את הוועדה. בוועדה נשארו 7 חברים. על 4 מהם אפשר לומר כי הם אנשים עצמאיים והם שייכים למדינות אשר קשה לשער שממשלותיהן תיתנה להם הוראות כיצד להתנהג בשאלה זו. לאנשים אלה יש דעה מסוימת בענייננו - לטובתנו. אלה הם: ראפאר, אורטס, ואן אזבק ומדמואזל דאנביג. ויש שלושה חברים אחרים המייצגים ממשלות אשר מסוגלות לתת הוראות לאנשיהן, אבל משערים כי גם מאלה אחד או שנים יצטרפו לעמדה האומרת כי הספר הלבן סותר את המנדט, וייתכן שנציג בריטניה בוועדה יישאר לבדו. על-כל-פנים משערים, כי יהיה רוב בעד עמדה זו. צריך לשער שחוות-דעת הוועדה תנוסח על-ידי אורטס בזהירות, כדי שתוכל להתקבל על דעת חברי הוועדה, כלומר בלי גינויים ובלי פגיעה קשה בבריטניה, אבל בכל זאת פסק-דין שלילי של ועדת-המנדטים על הספר הלבן.

[---]

אם יובא ענייננו למושב מועצת חבר הלאומים, נראה כי הסיכויים שלנו הם רעים. בדרך-כלל יש רושם שהמניות של חבר הלאומים עלו עכשיו, הודות לכיוון החדש של הפוליטיקה הבריטית, אבל כל מניות-היסוד הן בידי אנגליה. חבר הלאומים חדל להיות עכשיו חבר לאומים סתם, והפך לחבר לאומים אנטי-טוטליטאריים. (עד כדי כך שהדבר מתחיל להטריד מאוד את ממשלת שווייץ, שעל הטריטוריה שלה נמצא חבר הלאומים. שווייץ הנייטראלית טוענת, שאם תפרוץ מלחמה, יהיה חבר הלאומים, הנמצא על אדמתה, מוסד של אחד הקואליציות הלוחמות, ולגרמניה תהיה תואנה לתקוף את שווייץ.) הבניין המדיני שבריטניה מקימה עכשיו הוא כגלגל בתוך גלגל; היא מעוניינת להרחיב במידה מכסימלית את החזית שהיא מקימה ולצרף אליה יותר ויותר כוחות; לא את כל המדינות הרצויות לה היא יכולה לצרף על-ידי מתן ערובות מיוחדות לכל אחת מהן לחוד; חבר הלאומים משמש אפוא מסגרת לצירוף-כוחות זה, [---] אומנם המדינות שבריטניה משתדלת עכשיו למשוך אותן לחזית שהיא מקימה, תלויות בה במידה מסוימת ואם לאנגליה נחוץ משהו - זה יינתן לה. אולם לא כל המדינות תלויות באנגליה, ועל-פי חוקת חבר הלאומים גם כשמדינה אחת איננה מסכימה, אין הדבר יכול להתקבל במועצת החבר, אבל קשה לשער שתימצא מדינה כזו. לוועדת-המנדטים יש תפקיד מיוחד - לשמור על המנדט, והיא דנה בדברים מנקודת-השקפה זו, בעוד אשר במועצת חבר הלאומים דנים מבחינה ממלכתית מקפת, ובריטניה יכולה לשאול במועצה: מי יניח את ידו על ליבו ויאמר כי במצב זה היה מתנהג אחרת? בנימוק זה משתמשת בריטניה גם כלפי אמריקה - והוא משפיע [---]. אם בריטניה תבוא למועצת חבר הלאומים ותדרוש שינויים במנדט - יכול להיות שהמועצה תשמע לה, והמערכה שלנו תהיה אבודה. ייתכן לומר, שאם בסופו של דבר עלולה אנגליה להשיג שינוי במנדט, שמא לא כדאית כל המלחמה בוועדת-המנדטים, ומוטב שיישאר המנדט הקיים כמו שהוא, ואולי תשתנה אי-פעם הסיטואציה. אבל, עמדה כזו תהיה בגדר נסיגה מיידית, וגם אם לא ננצח במערכה, לפחות נוכיח לעיני העולם כי אנחנו הצודקים.

[---]

 

הערות