מתוך יומן העבודה                                                                                  לונדון, 6.10.1939

                    

הגעתי לתחנת ווטרלו בצהרים. בתחנה לא פגשני איש. טילפנתי למשרד כשהסבל מחכה עם החפצים. ארתור ביקשני לבוא מייד למשרד. באתי ומצאתי את חיים [וייצמן], בפי [דגדייל], לואיס [ניימיר], לוקר וארתור [לוריא]. כולם חיכו בקוצר-רוח לבואי - לדעת מה הבאתי או מה הביאני. סיפרתי מייד על סכנת הגזירה בעניין הקרקע. הדבר ירד כמהלומה על ראשם. חיים הרכין ראשו בדיכאון, אך מייד התאושש ואמר: נסכל את המזימה. החילונו מייד מטכסים עצה. הכול הסכימו שעלי ללכת אל מלקולם. חיים סועד הערב עם אוליבר הארבי[1], מזכירו הפרטי של הליפאכס, המשמש מקשר בינו לבין מיניסטר-החוץ. הוא יאמר לו דברים נמרצים בעניין חוק הקרקע על-מנת שימסרם לאלופו. בפי תשתדל להתקשר עם ברנדן-בראקן[2], ציר פרלמנט, חסידו הוותיק של צ'רצ'יל, המשמש לו מוציא ומביא ומקשר בינו לבינינו. פעולות אלו תהיינה השלב הראשון של המערכה ואחר-כך נראה.

הייתה לי קורת-רוח רבה מהערות והחרדה שגילו כל אנשי החבורה, לרבות הארי שבה, לבשורה הרעה שהבאתי. לא היה לי צורך לבזבז אף מלה אחת מיותרת על חומרת העניין ודחיפות הפעולה נגדו, אף לא נדרשה הסברה מפורטת לגבי תוצאותיו המדיניות והפסיכולוגיות ולגבי הנימוקים שעלינו לנקוט בהם כלפי אנשי השלטון. הבינונו איש את רעהו בחצי מילה.

מסיפורי גולדמן ידעתי שבמשרדנו הלונדוני שוררת אווירת תקוות - לאחר שיחותיו של חיים עם הליפאכס ועם צ'רצ'יל, שעליהן אכתוב להלן - ושיערתי ששליחותי תכניס נימה צורמת, וכן היה: אנשים שהיו מוכנים לשגות בחלומות הוצגו בפני מציאות אכזרית. ניסו אפוא ליישב: כיוון המדיניות המלחמתית לחוד ומזימות מלקולם מקדונלד, החותר לשיטתו, לחוד. בכוח הראשונה יכריעו את הכף לטובה [כלומר, יבטלו את מזימות מקדונלד].

המטירו שאלות על הנעשה בארץ. מסרתי דוח מקוטע וחטוף - ביקשתי הזדמנות של ישיבה כהלכה, שבה אמסור דוח מסודר ומפורט. סיפרתי רק בקצרה על המצב הכלכלי והסברתי את מהות הגיוס, שאינו אך ורק, אף לא בראש וראשונה, לשם עזרה כלפי חוץ, אלא קודם-כל הוא מיפקד כוחותינו וארגונם לצורכי עצמנו, למען נעמוד הכן לקראת כל שעת-חירום או שעת-כושר.

עודני מדבר הודיעוני שעלי ללכת עם חיים ולואיס לארוחת-צהרים עם פילבי בקלוב אתנאום. לכתחילה נקבעה הארוחה לאתמול ונדחתה להיום כדי שאוכל להשתתף בה. ביקשתי רחמים: איך אוכל להיראות באולמי אתנאום בלבוש הדרך המרופט, עם צווארון שניקיונו מפוקפק בתכלית? אמרו: שטויות, עת מלחמה היא.

בדרך הכניסני לואיס למסתרי העניין. הוא נפגש עם פילבי בקלוב והלה פתח בשיחה על "פתרון השאלה": המפתח בידי אבן סעוד. עזרו לו לאחד את ארצות ערב תחת שרביטו ודרשו במחיר עזרתכם את ארץ-ישראל - את כל ארץ-ישראל המערבית. אפשר יהיה לסדר העברת אוכלוסים. העיקר - להשפיע על אנגליה וצרפת שיתנו לערבים עצמאות שלמה ושצרפת תסתלק מסוריה. מה יכריח את צרפת להסתלק מסוריה? - לשאלה זו לא הייתה לפילבי תשובה. אך לואיס מצא את התשובה: כתוצאה מהמלחמה תחריף שאלת הפליטים היהודים, אפשר יהיה ליצור לחץ חזק על מדינות המערב שיאפשרו פתרון השאלה: אין פתרון אלא בארץ-ישראל, אין ארץ-ישראל ניתנת ליהודים אלא בתנאי של איחוד סוריה עם ארצות ערב - הרי שנמצאה הדרך להגשמת התוכנית והמפתח בידי הציונים.

בערך באותם הימים נפגש ארתור לוריא עם [ארנולד וו.] לורנס. זה סיפר בצחוק כי בזמן האחרון נעשה מקורב ל"מרכז הערבי" - שם חושבים אותו לידיד, בזכות אחיו המנוח. הביע רצון לשיחה. נפגש עם חיים ולואיס וסיפר להם כי מנצור שלח מכתב למלקולם, בו מחה נגד ההנחה שהובעה ונשתמעה בפרסומים רשמיים שהערבים עומדים ללא סייג לימינה של בריטניה במלחמה זו... ניוקומב קצף מאוד על מנצור ואמר לו שמוטב היה אילו עסק בחיבור תוכנית חיובית של דרישות הערבים. לורנס מסר כי "במרכז הערבי" יש פעילות בכיוון זה. אחד האגוזים שהם מתקשים בפיצוחם הוא עניין סוריה: הכרחי הדבר לחלצה מידי צרפת, שאם לא כן תוסיף צרפת לנתר לתורכיה על חבלים נוספים של אותה ארץ. אבל במה אפשר לצבוט את צרפת שתסתלק? לואיס הציע ללורנס להפיץ את הרעיון שלו, המיוסד על הצעת פילבי לתת לנו את ארץ-ישראל המערבית. הוא סידר אחר-כך פגישה משולשת בינו לבין לורנס ופילבי, למען ישמע לורנס את הדברים מפי פילבי עצמו. לורנס היה סבור כי לדרוש את כל מערב הירדן ליהודים, לרבות גושיו הערביים הטהורים, זה קצת יותר מדי. אבל פילבי ענה לו: אם אתה נותן חצי תפוח לחברך, אל תבקש ממנו את הפלח חזרה כדי לקטום ממנו משהו, תן לו לאכול את המחצית כולה.

אולם-האוכל באתנאום מנומר במדי-צבא. פילבי קיבלני בידידות יתירה - זו הייתה פגישתנו הראשונה. נכנסנו מייד לעובי הקורה. הוא נקרא על-ידי אבן סעוד לבוא לבקרו בריאד - הזקן רוצה לשמוע מפיו על המצב בעולם. הוא ייסע באוריינט-אכספרס, מסוריה יעשה דרכו לבגדאד ולבצרה ודרך המפרץ הפרסי יגיע לנג'ד. חזר על הפזמון השגור בפיו: אבן סעוד הוא האישיות הערבית המרכזית, הוא היחיד המסוגל לכנס את פזורי ארצות ערב וללכדם לגוש אחד. אלא מה חסר אבן סעוד - כסף! גם עכשיו הוא נתון במצוקה, אינו יכול לקנות נשק, אינו יכול לפתח מה שאפשר - על אחת כמה וכמה כשיעמוד בראש קיסרות גדולה. כאן הסיכוי להסכם איתנו שאבן סעוד יהא מעוניין בו - אם נבטיח סכום גדול אפשר להציע לו ויתור על ארץ-ישראל. אמרתי: אם ניתן כסף ניתן כדי לממן את התיישבותם של הערבים שיעקרו מארץ-ישראל, ממילא תהיינה השקעות אלו לברכה לארצות השכנות. אך דעתו של פילבי לא נחה: נחוץ כסף מזומן ולאבן סעוד עצמו. דבר שני הנדרש מאיתנו למימוש התוכנית - להשפיע על בריטניה שתגשים את הבטחות מק-מהון במלואן, בהיקף טריטוריאלי כפי פירושה היא, היינו מחוץ לארץ-ישראל. שאלתי: מה פירוש הדבר? אמר: עצמאות גמורה. הקשיתי: היש עכשיו בעולם עצמאות גמורה? המעוניינים הערבים ב"עצמאות גמורה" - בניתוק כל קשרי זיקה לבריטניה? האם לא יחששו מאיטליה או מתורכיה? המוכנים כל הערבים לקבל עליהם את מרות אבן סעוד? האם לא יחתור המופתי תחת תוכנית האיחוד - שכן כל עיקר שאיפתו של המופתי הוא להיות ראש וראשון, וזאת יוכל להשיג רק במדינה פלשתינאית נפרדת ולא בקיסרות ערבית גדולה? תשובותיו של פילבי הדהימוני: או שהוא שרלטן או שהוא תינוק במדיניות; בין כך ובין כך אינו רציני. מושגיו על מהותה של עצמאות סתמיים ותלושים מן המציאות. העצמאות הכרחית ואפשרית. אין לבריטניה חלק ונחלה בארצות ערב, הערבים יודו ברצון במרותו של אבן סעוד. לא נכון שהסורים מבכרים את צרפת על-פני תורכיה - אין הם יראים את תורכיה. הערבים יכולים להקים כוח מזוין כביר ולהחזיק מעמד בפני כל הקמים כנגדם -"בייחוד אם אתם תעזרו". לא נכון שהמופתי מתנשא - צריך לראותו במסיבת אבן סעוד, כפי שראהו פילבי, כדי להיווכח עד כמה הוא מרכין ראש ומצניע לכת לפני המלך הגדול (ראיה!). בכלל, המופתי הוא אדם מחוסר כל חשיבות - כל גדלותו באה לו מידי היהודים ("והאנגלים" - הוסיף ניימיר, ופילבי נענה ברצון). הוספתי להקשות: מנין שמילוי הבטחות מק-מהון על-ידי בריטניה תלוי בנו? פילבי: יש לכם השפעה רבה! נתבלבלתי לגמרי: כאילו ערבי הדובר אלי ולא אנגלי. חדלתי מקושיותיי.

התוכנית כולה דמיונית בתכלית, אך יש בה נקודה מדינית אחת חשובה: הופעת סנט-ג'ון עבדאללה פילבי לפני אבן סעוד בהצעה למסור את ארץ ישראל המערבית כולה לציונים ולהוציא את הערבים מתוכה. כדי להגיע לביצוע נקודה זו ראיתי שיש לתת לפילבי ללכת בכוח אמונתו (או כזבו) בלי להכביד עליו (או להכשילו). אמרתי: ודאי, אם נגיע עם אבן סעוד לידי הסכם המבטיח את ענייניו נעשה הכול כדי להשיג את אישורה של בריטניה להסכם זה.

פילבי חזר ל"צד המעשי" - הסכום. כדי שילך לאבן סעוד צריך שיהא ביכולתו לומר דברים של ממש. וייצמן אמר: אם נקבל את כל ארץ-ישראל המערבית אפשר יהיה לדבר על 20-10 מיליון לי"ש. התחלחלתי למשמע המספרים. פילבי תפס, כמובן, את המרובה. וייצמן הסביר כי אם בהיותו באמריקה יקבל ידיעה כי אבן סעוד מוכן לדון על הסכם כזה יוכל לפנות לנשיא ארצות-הברית בהצעה שממשלת אמריקה תסייע במימון תוכנית הפותחת סיכויים רחבים לפתרון שאלת הפליטים על-ידי הקמת מדינה יהודית והעברת האוכלוסים הערבים. פילבי נתלהב לרעיון ובהמשך השיחה ראה את עצמו מופיע באמריקה בשליחותו של אבן סעוד ולמעננו...

אגב, פילבי הכחיש את גירסתי כי איגרתו של אבן סעוד לרוזבלט חוברה במשרד השגרירות הסעודית בקהיר (על-ידי חיר אל-דין זירקלי[3]) בעזרתו של עוני עבד אל-האדי, וכי היוזמה לחיבור האיגרת יצאה מהשגרירות הגרמנית בקהיר. לדבריו, זו הייתה יוזמת אבן סעוד עצמו והוא שהכתיב את ראשי-הפרקים של האיגרת.

מאתנאום חזרתי למשרד [---]. התברר לי כי המשרד הלונדוני השקיע עבודה כבירה בהשגת אפשרות עלייה בשביל בעלי הרישיונות בגרמניה. וייצמן עצמו פעל בזה הרבה והוא שהעביר את רוע הגזירה, שנגזרה כנראה בשל רשעותו של מלקולם לאחר שהאיסור הראשון נתבטל. בטלר ממשרד-החוץ היה המלאך הטוב במקרה זה. ארתור היה פעיל מאוד בכל הפרשה. בשיחה האחרונה עם מלקולם בעניין זה השתתפו הוא ולוקר.

מהמשרד נסעתי אל וייצמן במלון דורצ'סטר, מקום-מגוריו. עוד בפאריס שמעתי שהוא עומד לבוא לשם ובבואי ללונדון הממתני הודעתו כי הוא עומד לצאת ליבשת מחר בבוקר. עכשיו התברר כי הוא נוסע, בעצם, לשווייץ, להיפגש עם פרופ' וילשטטר[4], הכימאי המפורסם. רצונו לברר אם יש אלו סודות חדשים בתעשייה הכימית הגרמנית לצורכי מלחמה - הוא בטוח שאין נסתר מווילשטטר. היטלר איים בנאומו באיזה אמצעי חריף - וייצמן העלה סברה שהכוונה לאיזה נשק כימי ולקח על עצמו לברר את העניין. נסיעתו תארך שבוע. הוא יצא באווירון ממשלתי לפאריס וישוב באותו אופן.

הוא הרצה לפני במפורט על פעולותיו בזמן האחרון ועל מחשבותיו. עם פרוץ המלחמה הייתה ראשית דאגתו להשיג לעצמו ולסוכנות חופש פעולה ותנועה: אי-אפשר היה לנסוע, אי-אפשר היה להתקשר עם פאריס וז'נבה, על המברקים לארץ-ישראל הוטלה צנזורה, וכו'. זה היה עיקר תוכן שיחתו עם הליפאכס, זה ונסיעתו לאמריקה. הליפאכס הבטיח לעזור ושלח אליו אדם אחד מאנשי-המודיעין של משרד-החוץ. מאז זזו העניינים. נוצרה אפשרות להחליף מכתבים עם פאריס וז'נבה בעזרת המנגנון הרשמי - היינו במהירות של דואר-אוויר רגיל (בשבועות הראשונים נפסק כמעט כל קשר דואר בין בריטניה והיבשת) - אבל את המכתבים יש למסור במעטפות פתוחות. אותו קשר סודר עם ירושלים (חובת המעטפה הפתוחה מבטלת, כמובן, את חשיבות העניין, אך ייתכן שאפשר היה לסדר משלוח מעטפות סגורות, אם כי גם אז אין ביטחון). העיקר, נוצר מעמד מסוים. הנה עכשיו הוא טס לפאריס על-פי סידור ממשלתי והוא נפגש עכשיו בקביעות עם המקשר או עם עוזרו. מוסר להם דוחות על המצב בגרמניה שעלה בידו להשיג ממקור אחד בהולנד. ראיתי שחיים מחשיב מאוד את כל הסידור הזה ונזהרתי שלא להקל בחשיבותו, אם כי לא עמדתי עליו.

הליפאכס התעניין מאוד בנסיעת חיים לאמריקה. שוחחו על היקפם המדיני של ענייני המלחמה ועל בעיית שתי האמריקות, הצפונית והדרומית. הליפאכס אמר אחר-כך לאחד מאנשי המשרד כי למן תחילת המלחמה לא הייתה לו שיחה כה מעניינת. הוא ביקש מחיים שיבוא אליו שוב לפני נסיעתו (אגב, חיים מצהיר חגיגית כי נסוע ייסע - בסוף אוקטובר). חיים דיבר עם הליפאכס בשאלת הגדוד והתרשם שיחסו חיובי. אך כל מה שאמר הליפאכס היה שיש לחשוב על עניין זה... הליפאכס קבע את מזכירו הארבי למקשר בינו ובין חיים. מכאן הפגישות עם הארבי המתקיימות אחת לשבוע או שבועיים.

בעניין הגדוד ביקש חיים לראות את הור בלישה ולא הצליח. הוא קיבל ממנו פתק קצר, כתוב בידו, כי אין לדבר עכשיו בשאלה זו, באשר הבעיה כרגע אינה אנשים אלא ציוד. תשובה זו יחד עם הידיעות שנתקבלו מאיתנו בירושלים יצרו מצב מדכא. הקרח זז בפגישת חיים עם צ'רצ'יל. הפגישה סודרה על-ידי שנים ממקורבי צ'רצ'יל שהם ידידיו של חיים (באמצעות בפי).

האחד, ברנדן-בראקן, הוא נושא כליו של צ'רצ'יל משנים, ואף-על פי שאין לו שום תפקיד רשמי לגבי צ'רצ'יל הריהו יוצא ובא עכשיו באדמירליות.

השני, קולין קוט, מכותבי המאמרים הראשיים ב"טיימס" (אנטי-מינכניסט קנאי) הממלא עכשיו תפקיד חלקי במיניסטריון-המלחמה.

הייתה זו ארוחת-ערב בביתו של צ'רצ'יל ושני השושבינים השתתפו בה. חיים שאל את ווינסטון: מה לך בחברה זו? (היינו - בקבינט של צ'מברליין). ווינסטון לא הגיב - נזהר, כמובן, מלפגוע בראש ובחבריו - ואף-על-פי-כן הוסיף חיים כהנה וכהנה ובעצם שאל את ווינסטון מתי הוא חושב לסלק את העובר-בטל ולקחת את העניינים בידיו (לא פעם נכשל חיים בדרך זו, אך אי-אפשר, כנראה, לגמול אותו ממנה).

חיים סיפר לצ'רצ'יל על הגיוס בארץ - הוא נקט מספר הרבה יותר קטן מזה שהגענו אליו כי הידיעות האחרונות עדיין לא הגיעו אליו. ווינסטון התרשם מאוד ושאל: יש להם נשק? חיים אמר: יש להם רובים אחדים, אך אין זה נשק בשביל צבא. ווינסטון אמר: אני אצייד אותם בנשק. חיים אמר: אדרבא! ווינסטון ביקש תזכיר.

חיים ניסה לדבר איתו על גדודים יהודים במסגרת יותר רחבה, אך ווינסטון היה מעוניין רק בארץ-ישראל. הוא ראה כאן אפשרות לשחרר את הצבא הבריטי הכפות לארץ על-ידי מסירת תפקידי חיל-המצב ליהודים.

אף כאן נקבע מקשר - אותו ברנדן-בראקן. חיים, לואיס ובפי כבר נועדו איתו לדון על הקווים שלפיהם ייכתב התזכיר. יש לטפל בצד הצבאי ובצד התעשייתי. החלו מרכזים חומר. אורד [וינגייט] הכין תזכורת על הצד הצבאי. חיים כתב משהו על אפשרויות החרושת הכימית. כיוון שבאתי אצטרך לטפל בעניין זה.

אשר לכיוון מדיניותנו הכללית קובע חיים כי מטרתנו בתוצאות מלחמה זו צריכה להיות מדינה יהודית בכל מערב ארץ-ישראל. בכיוון זה בדעתו לפעול באמריקה. לא רציתי בשיחה ראשונה זו להקשות - כיצד נגיע למטרה זו, איך נתגבר על המעצורים העצומים, במה מתבטאת התכוננותנו כיום לקראת מטרה זו? אמרתי שהלך-רוחו מרנין אותי - זה צריך להיות הכיוון המדיני.

סוף-סוף הגעתי לאכסנייתי - ביתו של לוריא בהמפסטד. מצאתי אורחים לארוחת-ערב ורק לאחר שקיימתי את כל המצוות כלפיהם יכולתי להסתלק לישון.

 

הערות