מתוך יומן העבודה                                                                                       לונדון, 16.5.1939

[---]

ב"טיימס" הבוקר כתבה טלגרפית ארוכה מירושלים.ידיעות על תכונה ביישוב לשביתה ולמחאה וגילוי-דעת ארוך ונמרץ של הרב הראשי - ברור שזהו מעשה ידי ליאו כהן להתפאר - ש"טיימס" מפרסם במלואו. זהו פרסום חשוב לענייננו.

ארוחת-בוקר עם ברודצקי ושאול לבירור ענייני ההעפלה (ברודצקי מעוניין כנשיא המכבי העושה בזה שבת לעצמו).

[---] ברודצקי חזר ממשרד-המושבות. קיבל ממלקולם תמצית הספר הלבן, המכילה את ההוראות בענייני משטר, עלייה וקרקע בלי האקדמות וההסברות הכלליות. בהיות ברודצקי בדרכו חזרה למשרד טילפן לי מקדונלד וביקש שאבטיח כי לא נשלח את תוכן המסמך טלגרפית לארץ, כדי שלא יתגלה הדבר. הצעתי שיטלגרף לנציב למסור אותה תמצית להנהלה בארץ. הבטיח לעשות זאת. אמר שתמצית זו נמסרה למדינות ערב, אך בארץ לא ימסרוה לערבים ...

בפי מסרה על מה ששמעה ממקורות מוסמכים. מקדונלד בודד בממשלה. אין לחבריו חשק לנאום בוויכוח לעזרתו. ויכוח של יומיים הוא עניין בלתי-שכיח. יש המטילים ספק אם יצליחו ידידינו למלא את כל הזמן, ומייעצים לנו שלא נדרוש מהם להרבות בהטחת דברים מרים כלפי הממשלה. מוטב ניתוח קר המוכיח שהמדיניות החדשה אינה ניתנת להתגשם ולא תשיג את מטרתה. גישה כזו לעניין תשפיע הרבה יותר מהטלת שיקוצים.

וייצמן חזר מקנדי ומסר על השיחה. מצא את השגריר האמריקאי מלא חימה. הוא קיבל מברק מבן כהן המודיע לו שיש אומרים, כי הוא הבטיח לממשלה הבריטית שאין לה מה לחשוש לתגובת דעת-הקהל באמריקה (מספרים שמלקולם מקדונלד מסר בשמו דברים כאלה). בן כהן מטלגרף שהוא בטוח כי הדברים אינם אמת ומצא לנחוץ להעיר את אוזן קנדי על הידיעות הכוזבות שמפיצים נגדו... קנדי פנה מייד אל מלקולם. הלה ניסה לתלות את הקולר על וייצמן: בשעה שהיה וייצמן אצל צ'מברליין אמר משהו על אמריקה ועל ביקור המלך. הרושם שדברים אלה יצרו אצל קנדי היה כי וייצמן הוא שהפיץ את ההאשמה כלפי קנדי. וייצמן הכחיש מייד ובכל תוקף את העלילה הזאת עליו. בדברו עם צ'מברליין לא הזכיר אף במילה אחת לא את אמריקה ולא את המלך. מלקולם פשוט כיזב.

וייצמן שלח מייד מכתב למלקולם והביע את תימהונו לדברים ששמע מפי קנדי ודרש ממלקולם להכחיש את הדברים ולהודיע לקנדי כי מה שמסר על וייצמן אינו מתאים לעובדות.

לעצם העניין לא חידשה השיחה עם קנדי ולא-כלום.

באמצע השיחה עם וייצמן הופיע ג'ימי [רוטשילד]. בא לדרוש מווייצמן לא לנסוע מלונדון לפני הוויכוח ולהישאר באירופה עד למושב ועדת-המנדטים. אחר-כך עורר את שאלת התפטרותו של וייצמן. היישוב יעבור לאי-שיתוף [עם השלטון] ובמצב זה מוטב שינהלו אנשים אחרים את העניינים. הוא מבקש להציל את וייצמן מאחריות למעשים פרועים שלא יוכל להיות אחראי להם. מוטב שז'בוטינסקי ינהל את העניינים. ענינו לג'ימי כולנו: ניימיר, לוקר, דוב, אני ווייצמן עצמו. אף אחד מאיתנו לא יוכל לומר לו את הדבר העיקרי שצריך היה לטפוח על פניו: הפחד האישי שדיבר מתוך גרונו. אם וייצמן נשאר ליד ההגה בשעה שהיישוב עובר למלחמה, הרי גם אנשים כמו ג'ימי נעשים אחראים למה שמתחולל בארץ, כי לא יוכלו לנער חוצנם מווייצמן, ואילו אם וייצמן מתפטר, כי אז גם הם פטורים מאחריות.

הדרישה להישארותו של וייצמן בלונדון עד לוויכוח באה גם מצד אחר. מגן לויד ג'ורג'[1] אמרה לבקשטנסקי כי אין להעלות על הדעת שווייצמן יסע מלונדון לפני הוויכוח. נסיעתו תרפה את ידי תומכינו. אם וייצמן יכול לעזוב את לונדון ערב הוויכוח ולנסוע, משמע שהוויכוח אינו כה מכריע בשבילנו ולמה יתאמצו אחרים? לעומת זה, אם הוא כאן, הרי עצם מציאותו יוצרת לחץ עצום על אנשים ומחייבת אותם. ידידינו ידברו אחרת ביודעם כי וייצמן יושב באולם, מאשר בהיעדרו. ביקשה למסור את הדברים ל"צ'יף" שלנו.

בינתיים נתקבל מהארץ נוסח גילוי-הדעת בעברית. גילוי-דעת קצר וחותך. תרגמתיו לאנגלית ולקחתיו אחר-הצהרים למלונו של וייצמן לקבל את אישורו.

[---]

הערות