מתוך יומן העבודה - לונדון, 2.5.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 2.5.1939

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                 לונדון, 2.5.1939

 

בעיתונות ידיעות סותרות: יש אומרים כי כבר ישנה החלטה ויש אומרים כי עוד איננה, ה"טיימס" מתקן היום את הגרסה שנכשל בה אתמול: מקהיר הודיעו על "הצעות בריטיות חדשות" שהערבים דנים בהן, בתקווה להגיע להסכם. רוח הידיעה הייתה "מילס-למפסונית". היום מודיע "הסופר הדיפלומטי" כי אין שום הצעות בריטיות חדשות. הערבים הציעו כביכול הצעות והממשלה הבריטית הגיבה עליהן מה שהגיבה. הערבים ביקשו הבהרות מהממשלה הבריטית בנקודות מסוימות ומשקיבלו הבהרות אלה,הגישו תזכיר הקובע את עמדתם - נוסח מלקולם מקדונלד. הסופר הדיפלומטי מודיע כי ייתכן שהמדיניות תתפרסם לפני אמצע החודש (זאת אומרת שלא תתפרסם לפני-כן).

ברודצקי, לוריא ואני נפגשנו עם קולונל נתן במשרדו לשיחה על גיוס פליטים לצבא הבריטי ושאלת יצירת יחידה יהודית. נתן הודיע כי אתמול שוחח ארוכות עם הור-בלישה בשאלות שונות (נתן עומד בראש אחת המועצות האזרחיות שתפקידן לסייע לממשלה בגיוס מתנדבים). בהמשך השיחה אמר לנו: אתם יודעים בוודאי כי במקרה של מלחמה יהיה בארץ גדוד יהודי. היה רושם שהוא אומר את הדברים על יסוד שיחתו עם מיניסטר-המלחמה. לעניין היחידה היהודית בבריטניה הוא מתייחס בספקנות מטעמים יהודיים-אנגליים פנימיים. ברודצקי הודיע כי השיג על כך הסכמת אנשי ועד-הצירים ומוסדות הפליטים והוסיף כי ההנהלה החליטה שאין לטפל בגיוס יהודים בריטים. הסתייגתי מהודעה זו ואמרתי כי זוהי שאלה שעוד נשוב אליה. הצענו ועדה בשיתוף הסוכנות לטיפול בגיוס הפליטים. נתן קיבל על עצמו לברר תחילה את מצב העניינים במשרד-המלחמה. ביקש וחזר וביקש שני דברים:

א. שלא נמהר;

ב. שלא נלך בעצמנו למשרד-המלחמה.

יש לי רושם שהוא יפריע לנו לפעול ובעצמו לא יעשה כלום.

ממשרדו של נתן למשרדו של מרכס, לישיבה בשאלת המילווה [---]. זיו קרא מהמכתב שנתקבל מהנטקה[1]: חלוקת סכום המילווה - 100,000 לא"י צריכה לתת ארץ-ישראל, 400,000 תיתן אירופה, 500,000 אמריקה. מרכס חיווה דעתו שיש לסדר את העניין כולו על-ידי בנקים - להשיג מהם את הסכומים. חלקתי עליו ואמרתי שיש לפנות גם לבנקים וגם לציבור היהודי. מרכס תיקן והוסיף כי נתכוון לא רק לבנקים אלא גם לפרטים בעלי-יכולת. בזה כאילו אמר שלא נתכוון להוציא את עצמו מהכלל. אמרתי שכוונתי לא רק ליחידים אלא לציבור הרחב. איסטוריק כפר באפשרות לגייס כספי מילווה על-ידי פנייה לציבור; לדעתו יש לפנות אך ורק לבנקים - אלא שהניסיון שלו עם בנסון[2] נכשל לעת-עתה. אף-על-פי-כן הוא ממשיך בחיפושים. זיו קיבל דעתי ביחס לציבור היהודי. אם נשיג כסף ממנו נשיג גם מהבנקים על-פי השיטה "פונט נגד פונט". יחד עם זה הודיע זיו כי מארץ-ישראל מודיעים שהופיין קיבל על עצמו להכין פרוספקט למילווה. מרכס מציע לחכות לפרוספקט, ללמוד אותו כשיתקבל ואז להמתין לשעת-כושר פסיכולוגית. כיום יש תהפוכות משעה לשעה, עם חליפות המצב הבין-לאומי. אם יתייצב המצב בעולם, אפשר יהיה לדבר על המילווה. צריך יהיה לגייס לעזרה את בירסטד והרוטשילדים. בתמיכתם אפשר יהיה לפנות אל הגויים. צריך יהיה לפנות גם אל הבנקאים היהודים באירופה - אמסטרדם, פאריס, ציריך. ארנסט כהן[3] פוסל את הבנקאים היהודים - אולי יתרמו כאישים, אבל למוסדותיהם אין ערך. הוא משבח מאוד את תוכנית המילווה ליישוב פליטים שחיבר רסקין. השיחה נטתה לצדדים: דיברו על מניות-בכורה של אוצר ההתיישבות, על אפשרות הפיכת המילווה השני של "לוידס", שנתקבל רק לשנתיים, למילווה לזמן ארוך ועוד. הגיעו למסקנה שיש לדחות המשך הבירור עד שיתקבל הפרוספקט. שאלתי שוב: האומנם אי-אפשר יהיה לפנות אל הציבור היהודי באנגליה בקול קורא לחתום על מילווה. בתקווה שיימצאו יהודים שיקנו 10 מניות, 20 מניות, 50 או 100 מניות כל אחד? ברודצקי סבור שלא כדאי לתבוע מהעם היהודי מילווה של מיליון לא"י בלבד - זהו סכום יותר מדי קטן ולא יעשה רושם. אילו יצאנו בסיסמה של 10 מיליון - שאני. מרכס פסק שעוד נשוב לשאלה שעוררתי כשיתקבל הפרוספקט ובזה נסתיימה הישיבה.

[---]

מברק מאמריקה: ברנדייס, מק[4], וייז, גולדמן וליפסקי[5] שלחו מברק נמרץ לצ'מברליין. פרנקפורטר טילגרף ללורד לותיאן. מסדרים לברנדייס ראיון עם הנשיא למחר. כמה מדינאים לא יהודים חשובים שלחו אף הם מברקים לצ'מברליין.

העברתי ידיעות אלו לירושלים.

מה ששמעתי מפי נתן עורר בי מהשבה ללכת למשרד-המלחמה (אני מכיר את קרידי, המנהל הכללי) לשיחה על הגדוד בארץ-ישראל, כדי לעבור אחר-כך לשאלת המדיניות הכללית. אך לשם זה עלי לדעת מה מצב המשא-ומתן בארץ. הידיעות האחרונות שבידי הן על השיחה שהייתה ליהושע גורדון[6] עם באטרשיל[7]. הברקתי לירושלים וביקשתי ידיעות בארבעה עניינים: גאולת הקרקע, עלייה לנקודות חדשות, חוסר-עבודה, שיחות על יחידה צבאית יהודית.

קיבלתי מברק מירושלים ובו תוצאות ההצבעה שהייתה בהנהלה על הצעתי לאחוז באמצעים כדי להשפיע על ניסוח סעיפי העלייה והקרקע בספר הלבן: חמישה נגד, שנים נמנעים. זה מחסל את ההצעה.

[---]

בינתיים נודע לניימיר מצב העניינים לאחר ישיבת הקבינט. החלטה סופית לא נתקבלה ואין אנו עומדים לפני פירסום בימים אלה. הוגד לו שהפירסום לא יהיה השבוע, גם לא בשבוע הבא. קהיר (קרי: מילס-למפסון) דוחקת להחיש את הפירסום, אך בלונדון אין ממהרים כל-כך. המצב ביסודו לא נשתנה, אולם נראה שהשיחות בקהיר לא השפיעו. מהידיעה האחרונה הסיק ניימיר שהערבים ידחו את המדיניות החדשה ואז ייפול כל הבניין שהקים מלקולם. אמרתי כי הגשמת התוכנית בענייני עלייה וקרקע אינה זקוקה להסכמתם או להשתתפותם של הערבים. חלק זה של הבניין לא ייפול. מלבד זה, לא מן הנמנע שהממשלה תישען עכשיו על הנשאשיבים ואז לא ייפול גם החלק השני - הקמת מוסדות השלטון. לפי הידיעות שמביא ניימיר כל הזמן - לא יוחזר המופתי הירושלמי לארץ והדבר כאילו יפורש בספר הלבן.

הייתה לניימיר שיחה עם אמרי. הוא מסר לו את מברקו של חיים לראש הממשלה. אמרי פסימי. הממשלה שרויה בפחד מפני הערבים. המצב בבית-הנבחרים נשתנה לרעתנו. אמרי שיבח מאוד את תום ויליאמס ואמר כי הוא מכובד בכל הבית.

ידיעה טלפונית מדידס: הוא ימסור לארכיבישוף את מבוקשי. מסכים להצעה שנפנה לארכיבישוף מיורק ונציע לו לחתום על המכתב ל"טיימס". נמלכנו במשרד ומצאנו כי ספק רב אם נשיג את חתימתו. עלה קודם על דעתי לפנות אל סיריל אסקווית[8] - בעל המכתב הקלאסי ב"טיימס" מימי תוכנית החלוקה - אך נתברר כי הוא נתמנה בינתיים לשופט ולא יתערב בעניין פוליטי. לבסוף החלטנו למנות אל קזליט - ספק אם ה"טיימס" יפרסם את מכתבו, אך אין ספק שיסכים לחתום. הוא באמת הסכים ורק הכניס שינויים קלים בנוסח שהכינותי. סוף-סוף נשלח מכתב זה.

[---]

ב-6 ביקרתי אצל בטלר במשרד-החוץ. אמרתי לו שלא באתי לבקש שום דבר ולא לשאול אינפורמציה, אלא רק להחליף דעות. מאז נפגשנו לאחרונה בארמון סנט ג'יימס חלו שינויים כבירים במדיניות הבריטית והבין-לאומית. באותם הימים הוזמנו פעם אל לורד הליפאכס ושמענו הצעה לוותר מרצון על זכויותינו. לורד הליפאכס אמר לנו כי לפי הפילוסופיה שלו, ויתור מצד אחד סופו שהוא משכין שלום ומביא גם את הצד שכנגד לוויתורים. תשובתנו הייתה כי על עניינים שבהם תלויים חיינו לא יוכל להיות ויתור. בינתיים נראה שגם המדיניות הבריטית הגלובאלית הגיעה לנקודה אשר מעבר לה אין ויתורים ולורד הליפאכס אינו נוהג יותר לפי אותו עיקרון במדיניותו האירופית. אולי עכשיו יבין יותר טוב את עמדתנו, לאחר שנוכח לדעת כי לא תמיד בא שלום כתוצאה מוויתורים ויש צורך גם בהתנגדות תקיפה כדי להבטיח את השלום לאורך ימים. שינוי זה חל בקצה אחד של המדיניות הארץ-ישראלית ומה בקצה השני? טענו לנו בסנט ג'יימס כי יש לספק את הערבים שאם לא כן יתנו ידם לאויבי בריטניה. כפרנו בצורך הזה. אך הנה נכנס מוסוליני לאלבניה ומהו המצב? חלחלה עברה בכל ארצות ערב. העיתונות של קהיר, דמשק ובגדאד מודה בפה מלא שרק ההגנה הבריטית - או הצרפתית - חוצצת בין ארצות אלו לבין הכיבוש הטוטליטארי. הערבים קוראים לבריטניה לא להפקירם, לעמוד לימינם, לעזור להם ולהגן עליהם. האם במצב זה מוכרחה בריטניה לוותר להם? האין היא יכולה לדרוש ויתורים מצידם, להכתיב תנאים תמורת ההגנה שהיא מעניקה ואשר בלעדיה אין לארצות אלו תקומה? נראה לי שבארמון סנט ג'יימס עמדה הממשלה הבריטית על בסיס מסוים וממנו הגיעה למסקנות לגבי ארץ-ישראל. עכשיו נישא הבסיס ברוח, המסקנות נשארו תלויות באוויר ובריטניה עדיין נאחזת בהן. אני מבין שהצירות הבריטית בקהיר קשה לה להיפרד מגירסתה, אבל האומנם זוהי עדיין הלכה למשה מסיני? היה מצב מעין זה בסוריה. דה מרטל יצר לעצמו שיטה והשיג את הסכמת קיי ד'אורסיי עליה. אך חלו שינויים במצב הבין-לאומי ובפאריס הגיעו למסקנות אחרות ביחס לסוריה. דה מרטל היה מוכרח ללכת ונציב אחר בא במקומו.

בטלר אמר שדברי מעניינים מאוד. הוא ימסרם להליפאכס עוד בערב. הצרה לגבי ארץ-ישראל היא שהממשלה באה לידי מסקנה ששוב אין ביכולתה לשלוט על הערבים בכוח. הוא קיבל מכתב מווייצמן ובו בקשה להשתדל לדחות את העניין. היה מוכרח לענות שאינו רואה תקווה לכך. הוא יודע שווייצמן פנה אל ראש הממשלה טלגרפית. צ'מברליין הראה לו את המברק שהיה נמרץ מאוד. ודאי, לא קל לממשלה להגיע לידי החלטה אחרונה. לשנות את המדיניות שהייתה קבועה עשרים שנה - מורשת בלפור - אין זה דבר קטן. זוהי בעצם סיבת הדחייה עד עכשיו, מלבד הסיבה החולפת של מחלת מלקולם. הקבינט דן בשאלה אתמול ועומד לדון שוב מחר. הוא סבור שאנו מגזימים בהערכת שליליותה של המדיניות החדשה. כשיתחילו לפעול הסידורים החדשים נראה שאין השד נורא כל-כך.

אמרתי שהסידורים החדשים לא יפעלו. אנו לא נשתתף בהם.

תמה במקצת: באמת לא תשתתפו? אמרתי: היש לך שמץ ספק? השתתפות היהודים היא דבר שאין להעלותו על הדעת.

נשתתק. אחר-כך חזר ואמר ששמע ממני נימוקים מעניינים. הוא ירשום את השיחה.

הוא סיפר שהתעניין לדעת אם בדיונים המתנהלים בוועדת-הקבינט נשמע גם הצד שלנו (זאת אומרת - מלקולם הוא הצד הערבי) ואמרו לו שוולטר אליוט מייצג את ההשקפה שלנו. העמדתי פנים תמהים. חזר והסביר, שכיוון שהוא עצמו מעוניין בשאלתנו, דאג לברר אם הדעות שלנו נמסרות לקבינט. שאל את הליפאכס והלה אמר לו כי וולטר אליוט עומד בקשר מתמיד עם גברת דגדייל ושומע ממנה את ההשקפה הציונית...

ביקשני לשוב ולבקרו ושאל אם אני נפגש גם עם מיניסטרים אחרים. היה חשוב שישמעו את עמדתנו ממקור ראשון. כאן הוסיף משהו בלתי-ברור, שאפשר היה להבין ממנו כי כוונתו שאתראה עם המיניסטרים לאחר שתתקבל ההחלטה - כאילו רק לשם הסברת אי-הסכמתנו למדיניות החדשה.

בלוותו אותי הביע התפעלותו מהמזל שיש לו להיות במרכז ענייני משרד-החוץ בשעה הרת-עולם זו, כשמתחוללת מהפכה גמורה בכל המדיניות האירופית. כל זה מפעלו של הליפאכס! (כלומר, לא של צ'מברליין). אמרתי: כן, ייתכן שבאמת תצאו מן המיצר ותעזרו ליצירת עולם חדש. אבל בינתיים אתם מחניקים אותנו.

יצאתי מלפניו בלי ביטחון שכדאית הייתה השיחה.

 

הערות

[1]  ד"ר ארתור מנחם הנטקה (1955-1874) - יליד גרמניה. חבר ההנהלה הציונית בשנים 1920-1911. 1926-1920 מנהל המשרד למרכז-אירופה של קרן היסוד. עלה ארצה ב-1926 ושימש כמנהל קרן היסוד עד סמוך לפטירתו.

[2]  גי ה. בּנסוֹן (Benson H. Guy) - איש-עסקים ובנקאי בריטי. 1960-1927 מנהל בנק בּנסוֹן.

[3]  ארנסט כהן - איש-כלכלה יליד גרמניה. מאז שנות ה-30 חי בירושלים.

[4]  ג'וליאן וויליאם מק (Mack William Julian) - (1943-1866) - שופט. ממייסדי הקונגרס היהודי האמריקני (1917). 1921-1918 נשיא הסתדרות ציוני אמריקה. קיבוץ רמת-השופט נקרא על שמו.

[5]  לואיס ליפסקי (Lipsky Louis) - (1963-1876) - מראשי הציונים בארצות-הברית. ראה כרך ב', עמ' 471, הערה 3 מ-26.3.1937.

[6]  יהושע גורדון (1941-1889) - יליד קובנה. למד באוניברסיטאות ברלין, מינכן, היידלברג וניו-יורק. בארצות-הברית הצטרף ל"פועלי-ציון" וב-1917 היה נשיא ה"נאציונאל ארבעטער פארבאנד". היה סמל בגדוד העברי ובשורותיו הגיע לארץ. מ-1920 בשירות הסוכנות היהודית תחילה במחלקת-העלייה ומ-1931 במחלקה המדינית. טיפל בענייני ביטחון, משטרה ונוטרות.

[7]  וויליאם דניס באטרשיל (Battershill Denis William) - (1959-1896) - מזכיר ראשי של ממשלת המנדט 1939-1937. ראה כרך ב', עמ' 465, הערה 5 מ-5.3.1937.

[8]  סיריל אסקווית (Asquith cyril) - (1954-1890) - בנו של הרברט אסקווית שהיה בזמנו ראש ממשלת בריטניה. שופט. הרבה לפרסם מכתבים בענייני ציבור בטור הקוראים ב"טיימס". לאחר הופעת דוח "ועדת-החלוקה" פירסם ב"טיימס" מכתב-התנגדות.

 

העתקת קישור