מתוך יומן העבודה                                                               לונדון, 30.4.1939

בקשטנסקי התקשר על יסוד ידיעות אמש עם גרינווד ועם סינקלר והודיעם כי כנראה הגיעה השעה האחרונה לפעולה. גרינווד הבטיח לזרז את הראיון עם ראש הממשלה. גם סינקלר הבטיח לפעול.

שלחתי מברק לאמריקה ושוב ביקשתי לעשות מה שאפשר.

בקשטנסקי הציע שאלך אל קנדי, שגריר ארצות-הברית כאן. הטלתי ספק בכדאיות הדבר - אין אמון ברצונו הטוב של קנדי, ועל-כל-פנים הוא לא יעשה דבר בלי הוראות מוושינגטון. ביקורי אצלו לא ייתן לו את ההוראות האלו. מלבד זה, היום יום א' וקנדי הוא קתולי אדוק. משרד הצירות סגור: ספק אם קנדי בביתו ביום א' וגם לא נוח להטרידו בדירתו הפרטית. נראה מחר.

הברקתי לירושלים על ידיעות ה"סטאנדארד". אגב, הן לא נתאשרו בעיתוני יום א'. העיתונים מכילים את סדר-יומה של ישיבת הקבינט מחר וארץ-ישראל אינה נזכרת - אלא אם כן יש לפרש את הסעיף "נאומו של היטלר" כמכיל גם את בעיית ארץ-ישראל.

במברקי לירושלים ביקשתי שההנהלה תדון ותחליט אם יש להשתמש בהזדמנויות שאולי תהיינה לנו כדי להשפיע על ניסוח סעיפי הספר הלבן בענייני עלייה וקרקע. עוררתי שאלות אלו בהנהלה כאן לפני נסיעת בן-גוריון. דעת הרוב הייתה נגד טיפול בפרטי גזירות העלייה, שמא יתפרש הדבר כהודיה בעיקר, אך החלטה רשמית לא נתקבלה. בשאלת הקרקע התכונן בן-גוריון להציג למקדונלד את הדרישה של מסירת החומר שעליו מתבססות ההגבלות לעיוננו המוקדם והימלכות איתנו לגבי החוקים בטרם יוצאו. הראיון לא יצא לפועל מפני מחלת מקדונלד. אחר-כך היינו אני וברודצקי אצל מקדונלד והצגנו דרישות אלו. תשובה סופית לא קיבלנו. הצעתי להנהלה בירושלים להציג דרישות אלו רשמית ובכתב לנציב העליון כדי להביא לידי הכרעה בעניין זה. ענו לי כי רוב חברי ההנהלה מתנגדים בכלל לטיפול כזה בשאלה. הרי שגם עניין זה נשאר תלוי. לדעתי אנו עושים בזה שגיאה חמורה. זוהי חזרה על עמדת המתנגדים להשתתפותנו בשיחות - כאילו על-ידי עצם ההשתתפות אנו משלימים עם התוצאות מראש. לא מניה ולא מקצתיה. ההשתתפות בשיחות הייתה בשבילנו כניסה למערכה. אלמלא השתתפנו - היינו נוחלים מפלה בלי מלחמה. מוטב לנחול מפלה במלחמה. הוא הדין כאן. מלחמתנו נגד גזירות העלייה והקרקע אינה פוטרת אותנו מלהילחם על כל יהודי ועל כל דונם שאנו יכולים להכניס למסגרת הפעולה החוקית. זהו חלק בלתי-נפרד ממלחמתנו. אין זו כניעה והשלמה כל-עיקר. האם נוותר על 75,000 העולים החוקיים? הנוותר על 25,000 הפליטים שבתוך אלה ועל אפשרות העלאתם מייד? ואם יש סכנה ש-75,000 ייהפכו ל-65,000, מפני שלא יזכו אותנו בשנה "טובה" בחשבון הגירעון של שנה "רעה" שקדמה לה, האם זהו דבר שנוכל להיות אדישים כלפיו? הוא הדין לגבי ההתחשבות ביציאה מן הארץ. אשר לקרקע - אם יגזרו על סגירת האזור ההררי ואזורים אחרים בפני התיישבותנו עתידים אנו לעמוד בפני עובדה ניצחת כמו זו שנוצרה עם קריעת עבר-הירדן. במשך כל שנות משטר ההפרדה בין שני עברי הירדן רכשנו בעבר המזרחי אופציה על חכירת שטח מאדמת האמיר [עבדאללה][1].

מבחינה התיישבותית לא זזנו קדימה אפילו שעל אחד. אם יש צל של אפשרות להשפיע על ניסוחו של הסעיף באופן כזה שיונח סדק פתוח ליוצאים מן הכלל, אם לגבי קרקעות בלתי-מעובדות או לגבי רכישות בנסיבות מיוחדות אחרות - הרי ברבות הימים יסייעו לנו החיים להרחיב את הסדקים האלה ולעשותם פרצות רציניות בחומת ההגבלות. אך אם מלכתחילה לא יהיה שום סדק - נעמוד בפני קיר אטום. וגם אם ייהפך לב הממשלה לטובה תישארנה ידיה כפותות על-ידי התחייבות מוחלטת. האומנם יכולים אנו ללכת בשוויון-נפש לקראת האפשרות הרעה ביותר מבלי לנקוף אצבע כדי לתפוס את הרע במיעוטו? רק במקרה אחד מותר לנקוט קו זה - אם יש תקווה ממשית כלשהי להכשיל את המדיניות כולה על-ידי מלחמה בלי פשרות בטרם תהיה המדיניות לעובדה. לדעתי אין תקווה כזאת. החברים טוענים כי הממשלה תקבל רושם כאילו אנו מוכנים להתפשר עם מדיניות זו ולהסתלק ממלחמה בה לכשתוגשם, במחיר הוויתורים הקלים האלה. לזאת תשובתי:

ראשית, הממשלה מבינה היטב את עמדתנו ואפשר על-כל-פנים לומר לה דברים ברורים בעניין זה;

שנית, אם היא משלה את נפשה בשווא, הריהי עתידה להתאכזב.

הברקתי לירושלים כי הידיעה על המילווה הופיעה סוף-סוף ב"טיימס" של אתמול, אך שוב לא בשם הסוכנות אלא כמילווה שהוכרז על-ידי הוועד הלאומי.

הערות