מתוך יומן העבודה - לונדון, 4.4.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 4.4.1939

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                  לונדון, 4.4.1939

 

בבוקר טילפן סוף-סוף מזכירו הפרטי של מקדונלד: האוכל לבוא לראותו ביום ה' ב-11? אמרתי שיכול אוכל ושאבוא יחד עם ברודצקי. יום ה' הוא היום האחרון לפני ימי המועד - יום ו' הוא "היום השישי הטוב" - משמע שמלקולם דוחה את הראיון לשעה האחרונה. בינתיים, קביעת תוכניותי נדחית שוב ליומיים.

לוקר טילפן ומסר שני עניינים:

ראשית, הוא כיבד אתמול בארוחת צהרים את גרינווד ואת תום וויליאמס. הציע להם ללכת אל צ'מברליין או אל מקדונלד ולומר כי היות וחל מפנה גמור במדיניות-החוץ הבריטית יש לבדוק מחדש, בדיקה יסודית, את שאלת ארץ-ישראל, אשר המסקנות ביחס אליה נקבעו על יסוד המדיניות הקודמת; ולעת-עתה יש לדחות כל החלטה. הם הסכימו. גרינווד משמש עכשיו מנהיג האופוזיציה, בתור ממלא מקומו של אטלי החולה, הוא ממלא את תפקידו בכישרון ונוחל מחמאות למכביר בכל העיתונים.

שנית, לוקר התראה אתמול עם וג'בוד. הפגישה נקבעה על-ידי לוקר, אך וג'בוד, כדרכו, פתח בשיחה ומילא אותה בעניינים המטרידים אותו. מוכרח לבוא איחוד במפעל ההעפלה. לא ייתכן שיפעלו בו שני מנגנונים נפרדים. הוא נתייאש מלהביא את ז'בוטינסקי לידי איחוד גמור - נוכח לדעת שאין לאדם זה תקנה - אך את עניין ההעפלה יש להפריד מכל השאר ולהצילו מסכנת הפירוד. אולם באיחוד לא די, יש להרים את המפעל כולו ולהוציאו למרחב. יש לעשותו בגלוי ולא בהיחבא. צריך שתהיינה לנו אוניות ודווקא אמריקניות. את אלו לא יעזו להחזיר. ויש לעבור ל"פעולה ישירה" גם בשטחים אחרים. צריך לעלות על הקרקעות בחוזק-יד ולא רק על קרקעות שלנו אלא גם על אלה שאינם שייכים לנו. צריך לקחת אותם - וחסל. אם הארץ ארצנו - עלינו להוכיח זאת בפועל ממש. עלינו להתנהג כך שהכול יבינו וירגישו כי בשבילנו זוהי ארצנו. בייחוד חשוב שנעשה מעשה כזה בעבר-הירדן. את כל טענותיו של לוקר דחה הזקן במחי-יד: עליכם להילחם - אחרת אתם אבודים. אשר לעניין הנסיעה לפולין התברר כי לא היו דברים מעולם. הוא לא נתבקש כלל לנסוע לפולין ואילו נתבקש לא היה עולה על דעתו לקבל הצעה כזו. כל מה שקרה הוא שז'בוטינסקי ביקש אותו לקרוא בקול את מכתבו ב"מנצ'סטר גארדיאן" לשם עשיית תקליט, ואת התקליט הזה יש כנראה בדעת ז'בוטינסקי להשמיע בפולין. אם רצוננו אנו בתקליט זה, הריהו מוכן לתיתו גם לנו, אדרבא.

לארוחת-צהרים אצל שטיין. מכתבו עדיין לא הופיע ב"טיימס". למחרת הישלחו הוא קיבל את ההגהה - סימן שהמכתב נתקבל לפרסום. שטיין, כמובן, אינו חושד בכשרים ותולה את הקולר בריבוי העצום של מכתבים למערכת בימים אלה בשאלות של מדיניות החוץ וההגנה, אך אין זה מקרה ראשון בחודשים האחרונים שמכתבים שלנו אינם רואים אור גם לאחר שהכותב מקבל את ההגהה לתיקון ומתקבל הרושם שעניין משלוח ההגהה אינו אלא תחבולה להראות כי יש כל הרצון הטוב לפרסם את המכתב שעה שלמעשה יש החלטה לדון אותו לגניזה.

אחר-הצהרים הכתבתי למיס מיי במשרד סקירה בשביל מרכס על תוכניותיה הכספיות של ההנהלה בירושלים - תוכנית המילווה החדש של קרן היסוד והצרכים שלסיפוקם הוא מיועד. באין תשובה לשאלתי מירושלים מהו סכום המילווה קבעתי על דעת עצמי את הסכום בין 300,000 וחצי מיליון, על יסוד החומר שבידי. [---] צירפתי מכתב אל מרכס שבו תבעתי השתתפות ממשית של המשפחה במילווה, כמופת לרבים. שלחתי את המכתב לביתו של מרכס בבקשה להעבירו, אך מי יודע אם לא השאיר הוראה לא להטרידו בימי-מנוחתו.

[---]

בעיתוני-הערב הופיעה הידיעה המרעישה על מות גאזי[1] בתאונת מכונית. במהדורה יותר מאוחרת - הידיעה על הריגת הקונסול הבריטי במוסול על ידי ההמון הפרוע והנסער[2]. המחשבה הראשונה - ודאי יתלו את הקולר בנו!

 

הערות

[1]  גאזי ה-1 מלך עיראק (1939-1912) - בנו של פייצל מלך עיראק הראשון, ונכדו של השריף חוסיין ההאשימי. עלה לכס המלוכה ב-1933. בשש שנות מלכותו שהיו מלאות תהפוכות וזעזועים פנימיים שלטו בעיראק תשע ממשלות שונות. היה ידוע בחיבתו הרבה למכוניות והדר. נהרג בשעה שנהג במכוניתו ליד הארמון.

[2]  בעקבות השמועה שפשטה במוסול כי הבריטים אשמים במותו של המלך גאזי, פרצו מהומות והפגנות שבמהלכן נפגע ונהרג הקונסול הבריטי המקומי ג. נ מונק-מאסון.

 

העתקת קישור