מתוך יומן העבודה - לונדון, 24.3.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 24.3.1939

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                                     לונדון, 24.3.1939

 

שיחה אחרונה עם דוליק לפני נסיעתו לארץ. ביחס לשאלות שעורר לבייטוב באתי למסקנה, כי את עניין המכס על האשכוליות יש לעורר קודם-כל בארץ, על יסוד הנימוקים שנתחדשו, ולדאוג שתישלח בעניין זה המלצה למשרד-המושבות. ברור לי שאם נפנה למשרד-המושבות ישר לא תיעשה שום פעולה. אם תבוא המלצה מירושלים אפשר יהיה לדחוף את העניין הלאה. אשר לעניין רוסיה - שימוש בהזדמנות של משא-ומתן מסחרי בין בריטניה ורוסיה כדי להשיג מכסת אכספורט של פירות-הדר מארץ-ישראל לרוסיה - הסכמתי לנסות דברים אל השלטונות כאן, אם כי מובטחני שגם בעניין זה צריך היה להתחיל בארץ. [---]

במשרד מצאתי ידיעה שנתקבלה מבפי כי פרסום הספר הלבן נדחה למאי.

[---]

נתקבל מברק מאמריקה, בחתימת וייז וגולדמן: "ראינו את הנשיא שבהתערבותו הושגה הדחייה. יוסיף לעמוד על המשמר למנוע החלטה". זוהי בשורה חשובה, אם כי מלשון המברק לא ברור בדיוק אם הנשיא הודיע לאנשינו שהתערבותו גרמה לדחייה או אין זו אלא הנחתם.

[---]

בקשטנסקי בא למסור דין-וחשבון על פעולותיו: אתמול התייצבה משלחת רבתי של נשים לפני קבוצת צירי הפרלמנט. הרעיון על משלחת נשים התעורר כשנעשו הכנות לקראת הוויכוח. ניתנה אז הוראה לכל המרכזים הציוניים בערי-השדה לשגר משלחות ללונדון, כדי להתראות עם צירי המקומות האלה בפרלמנט. אשר ללונדון הוחלט לסדר מסיבה של כל צירי לונדון ולשלח בהם משלחת של נשים מכל חלקי העיר. לא ברור לי מדוע דווקא נשים, אך כך הוחלט במטה הראשי של הסתדרות ציוני אנגליה. בוודאי עמדו בפני לחץ של "ויצ"ו" וארגונים אחרים של נשים, שהתפרצו לפעולה, והחליטו לתת את צירי לונדון טרף למו. כ-300 נשים נתאספו במשרדנו והוסעו משם באוטובוסים לווסטמינסטר. הופעת קהל-נשים כזה בפרוזדורי בית-הנבחרים עשתה רושם. הקשרים האמיצים שקשר בקשטנסקי ברוב חריצותו עם שוטרי בית-הנבחרים עמדו לו בשעת-ניסיון זו. הפגישה נתקיימה בחדר-הוועדה הגדול ביותר שבתוך הבית. האולם היה מלא עד אפס מקום - רוב חברות המשלחת הענקית נשארו עומדות על רגליהן כל זמן הפגישה. מצירי לונדון הופיעו כעשרים, מכל המפלגות - הדבר היה בזמן ישיבת הפרלמנט. ד"ר סומרסקיל[1] ממפלגת הלייבור ישבה ראש. גב' אידר[2] הייתה הנואמת היחידה. דיברה חצי שעה - היא עצמה אמרה לי הבוקר שהייתה מרוצה מעצמה ובקשטנסקי מעיד שהצטיינה. הצירים התרשמו מאוד מדבריה - אחד מהם הודיע שמעולם לא שמע הצגה כה נעלה של העניין הציוני. ד"ר סומרסקיל העלתה את שאלת הדחייה והמרסלי מהשמרנים תמך בה [---]. הוחלט שמכל מפלגה ילך ציר אחד אל מזכיר סיעתו וידרוש דחיית ההחלטה. מקבוצת השמרנים נבחר המרסלי. בקשטנסקי כבר שמע על שיחתו עם "המצליף" הראשי. המרסלי דרש דחייה, אך אם יצא הספר הלבן ויהיה ויכוח - חופש הצבעה. "המצליף" תמה: ואם יצא שההצבעה הכרחית, איך תמרוד בממשלה? המרסלי ענה כי יש ב"בית" אנשים שיבחרו "לצאת למדבר" (היינו להתפטר ולקפח את עתידם המדיני) מאשר למעול במצפונם בשאלה כזו. יש מהם שהתחייבו על תמיכה בציונות משנים רבות, ובכל הזדמנות חזרו והצהירו על נאמנותם - אי-אפשר להם להכשיל עכשיו את היהודים ולשכוח את כל דברי-האהדה שהשמיעו. כיוון שרבים כאלה והדבר עלול ליצור סבך פנימי רציני, הרי מוטב גם מבחינה זו לדחות את ההחלטה. "המצליף" רמז כי בעצם גם הוא בעד דחייה ויש בדעתו לשוחח עם ראש הממשלה. הוסיף כי הממשלה טרם החליטה ויש בה מושכים לכאן ולכאן. יש "כוחות" הדורשים דחייה ומעוניינים בדחייה לזמן ארוך ביותר (האם הכוונה רק לאליוט, או עוד למישהו?), אך יש אחרים העומדים בכל תוקף על החלטה לאלתר. בין האחרונים - משרד-החוץ ומשרד-המושבות. מלקולם מקדונלד סבור כי הוא קשור בהתחייבות כלפי מדינות ערב על מדיניות מסוימת ואינו יכול לסגת אחור. המרסלי אמר שהסיק מדברי "המצליף" שעכשיו הגיע הזמן שנעשה תעמולה בין חברי הקבינט.

עוד מסר בקשטנסקי על פעולת מנהיגי הלייבור. (ביום ששלח לוקר את המכתב למידלטון, שלח בקשטנסקי מכתב לאסלי. זוהי כפילות העלולה לגרום תקלות.) מידלטון טילפן אחר-כך ללוקר והודיעו כי עד שקיבל את המכתב, היו כבר אסלי וגרינווד אצל מקדונלד, אילו ידע זאת מקודם היה דואג שיראו את המכתב לפני לכתם. [---] אסלי, גרינווד ותום וויליאמס שוחחו עם מלקולם מקדונלד ביום ד' בערב. תחילה ביקשו לראות את ראש הממשלה, אך זה לא נתפנה. בשיחתם עם מלקולם אמרו: כל השנים האלו דחיתם את ההחלטה מפעם לפעם ופסחתם על שתי הסעיפים ודווקא עכשיו אתם בהולים להחליט? אם תבואו בהצעותיכם - נכביד עליכם בכל כוחנו. אסלי הודיע שהוא יצהיר בבית-הנבחרים רשמית כי מדיניות זו אינה מחייבת את מפלגת הלייבור, למקרה שתגיע לשלטון. על איזה יסוד תלך אז הממשלה לז'נבה, כשמאחוריה פרלמנט מחולק? הם הוסיפו ואמרו, כי מפלגת הלייבור לא תהיה שותפת לבגידה ביהודים (ודאי תום אמר זאת). לעומת זה הודיעו כי אם תידחה ההחלטה, יהיו מרוצים ולא יציקו לממשלה בשאלות - מה קרה בעניין ארץ-ישראל והיכן היא המדיניות החדשה.

מקדונלד ענה כי הממשלה טרם החליטה דבר. כשלעצמו עודנו משוכנע כי את הספר הלבן יש להוציא בלי דיחוי. הוא סבור כי לא יקשה לממשלה להניח את דעת ז'נבה. אשר למחלוקת בבית-הנבחרים, הרי מה שתהיה ההחלטה תהיינה לממשלה צרות גם בבית-הנבחרים וגם בארץ-ישראל. על-כל-פנים, פרסום הספר הלבן הוא עניין של שבועות, אך לא של חדשים.

הפסוק האחרון מתיישב עם גרסתה האחרונה של בפי על דחייה למאי.

[---]

בן-גוריון נוסע היום לפאריס וביום ג' יפליג ממרסיי לארץ, באוניה אחת עם וייצמן ועם ברל. לכתחילה דובר בינינו שיישאר כאן עד לפרסום החלטות הממשלה, אך הדבר נדחה והוא נלאה לחכות. חדלתי להפציר בו שיישאר. אף-על-פי שהישארותו כאן חשובה בתכלית לחיבור גילוי-הדעת שלנו בתגובה על החלטת הממשלה, חשוב באותה מידה שיהיה בארץ בשעת המשבר. הוא ניסח ראשי-פרקים לגילוי-הדעת שלנו, מתוך הנחה שהחלטת הממשלה תהיה כהצעותיה האחרונות. אך איננו יודעים עד כמה ההצעות ממצות את אשר יש בדעת הממשלה להגיד בספר הלבן. [---] ייתכן שיחולו שינויים בחלק המעשי של ההחלטות, גם לטובה וגם לרעה. ספק אם יינתן לנו לעיין בספר הלבן לפני פרסומו, וגם אם יינתן אזי רק שעות מספר לפני הפירסום. את גילוי-הדעת שלנו צריך יהיה לפרסם מייד עם הופעת הספר הלבן ומסיבות אלו לא תהיה ברירה, אלא שברודצקי ואני נחבר ונפרסם את המסמך בשם ההנהלה.

[---]

הכתבתי שני מכתבים למקדונלד (על אחד יחתום וייצמן - תשובה על תשובתו של מלקולם מ-15.3 למכתבו של וייצמן מ-10.3). מלקולם מעמיד שם פני תמים ומנסה להוכיח כי כיוון שהוא אמר פדרציה ואנו אמרנו פדרציה, הרי אנו מתכוונים לאותו דבר ולפי זה לא הייתה לנו הצדקה לטעון במכתבנו מ-10.3 בהכללה כי הצעותיו מכוונות להדבירנו תחת שלטון הרוב הערבי. עניתי שאין כאן כל שאלה של צורה אלא של תוכן. כשאמרנו פדרציה לא אמרנו פדרציה סתם אלא "בשלטון יהודי על העלייה, בשטח מספיק לגידולו של הבית הלאומי ובפאריטי במוסדות הפדראליים". וכשהוא אמר פדרציה גם הוא לא אמר פדרציה סתם אלא כרך עם זה וטו ערבי על העלייה ואיסור רכישת קרקעות. פדרציה שבה אנו נשארים מה שהננו, בשטח ובמניין, אינה תריס בפני השתלטות הרוב הערבי.

המכתב השני הוא בעניין פירסום החומר של הוגארת. החלטתי לגלות את המקור שלנו. הודיתי על קבלת הצעתנו, אך הסברתי כי לא זהו החומר שנתכוונו לו. ציינתי כי לפי ידיעותינו יש בעניין זה חומר ב"בולטין הערבי" ודרשתי פירסומו. בדואר של היום נמצאה לי אסמכתא מעניינת: יארבלום[3] המציא לי קטע מספרו של הגנרל הצרפתי ברימון שפעל בימי המלחמה מטעם המפקדה הצרפתית בערב ובמצרים. אותו קטע מוסר את תמצית שיחתו של הוגארת עם חוסיין ממש באותו נוסח כמו ב"בולטין הערבי". הבאתי את הקטע הווה במכתבי למלקולם מקדונלד כראיה נוספת.

בינתיים ערכו בפי ולואיס ניימיר נוסח חדש של מכתב לצ'מברליין - נראה שחיים הסכים כי אין לכתוב לו בעניין ועדת הלורד צ'נסלור, אך לא ויתר על עצם הרעיון של מכתב פרטי מיוחד לראש הממשלה לפני צאתו את אנגליה. תוכן המכתב - קריאה לראש הממשלה להתחשב במצבו המחריד של העם היהודי בשעה זו, ולא להוריד על ראשו את המכה של קיצוץ עבודתנו בארץ-ישראל. במלים אחרות, בקשה לדחות את ההחלטה. עד כאן לא היה לי מה להעיר. אך המכתב מבטיח לראש הממשלה שאם תבוא דחייה - ניכנס למשא-ומתן עם הערבים; אומנם המופתי וסיעתו מסרבים להיפגש איתנו, אך "יש ערבים אחרים", וגם יש תקווה למצוא אוזניים קשובות אצל ראשי המדינות השכנות. הנה יש לו לווייצמן פגישה ביום זה וזה בקהיר עם נציגי מצרים ועיראק. מחקתי את המופתי ואת "הערבים האחרים" וכן את כל עניין קהיר וכתבתי פיסקה חדשה: "אנו נשתמש בדחייה כדי להמשיך בפעולות לבירור אפשרות של שלום עם הערבים, נשתמש בכל קשר ונעשה כל מאמץ. איננו יכולים להבטיח מראש שום הצלחה, אך מצדנו ייעשה כל מה שאפשר ומי יודע - אולי הזמן יגלה אפשרויות חדשות".

[---]

בקשטנסקי בא ובפיו דין-וחשבון חדש: עוד בחודש דצמבר נטפל אלינו כאן הודי מוסלמי אחד, עזיז שמו, שהציע שירותו להשכנת שלום בינינו ובין הערבים וכמיוחד - לשמש לנו מליץ-יושר אצל אבן סעוד. הודי זה הוא חסיד גדול של יהודים. כשבא בנעוריו ללונדון ללמוד ביקש לו בית יהודי לדור ולאכול בו כדי להישמר מבשר-חזיר. מאז נקשרה נפשו בנפש העם היהודי והוא דורש טובתו. הבין לא יוכל מה קרה בארץ-ישראל שהיחסים בין היהודים והמוסלמים נתקלקלו ונסתכסכו במידה כזו. אין זאת כי נפלה כאן איזו אי-הבנה חמורה שצריך לסלקה. כל משאת-נפשו לסייע בדבר, יש לו שם בין מוסלמי הודו. הוא עמד פעם בראש הליגה המוסלמית, אך זה מכבר פרש ממדיניות ונשתקע במקצועו - הפרקליטות. עכשיו הוא מבלה רוב ימיו בלונדון, שואל ברופאים. הוא זקן וחלוש ודרושה סבלנות-ברזל לשאת את שפעת דיבורו אין סוף. מחשבתו מרושלת ומעומעמת, ולהעמידו על דיוקם של דברים הרי זה עניין ללא תקווה. מכר משותף קשרו עם בקשטנסקי. אותו מכר פנה גם אל לוריא שהציע כי אפגש עם האיש (יצא שאנו מתגוררים במלון אחד), אך כשפקדתיו מצאתי כבר את בקשטנסקי מנצח עליו. סופו של דבר היה שהגיע עד וייצמן. גמרנו בינינו שאם רצונו לנסוע אל אבן סעוד-נסייע בידו. הוא טען שעליו להגיע למועד הצליינות ולכן עליו לטוס, אך נתברר שיספיק גם באונייה. הוא רצה לדעת מה הם התנאים שלנו לשלום, ביקש תוכנית כתובה כדי שיביאה לפני אבן סעוד. יחד עם זה רצה שנציידו בסכומים גדולים כדי שיקנה את לב העומדים ראשונה במלכות שמחירם כפי דרגתם. הייתה סכנה של הסתבכות בנקודה זו על-ידי הבטחות נמהרות, אך מנעתיה בעוד מועד. אמרתי להודי כי דרישותיו לתוכנית כתובה ולדורונות כיד המלך אינה מתיישבת עם כוונתו להופיע במכה כאדם נייטראלי בהחלט ובלתי-תלוי, ולא כשליח לתיווך. הוא רגז וקצף, אך לבסוף ניאות להסתפק בהוצאות-הדרך שהענקנו לו ביד רחבה. הסברתי לו כי אל לו לדבר עם אבן סעוד על סעיפי תוכנית, אלא עליו לנסות להסב את לבו אלינו. אם יעלה בידו להשפיע עליו שיראה את ענייננו בארץ-ישראל מתוך אספקלריה מדינית יותר רחבה ומתוך יחס אנושי, סופו של דבר לתת את אותותיו בעמדתו המעשית ובהוראותיו לשליחיו בוועידה.

עכשיו חזר ממסעו וסיפר כי הגיע לג'דה בסוף ינואר. מצא שם מעין כינוס של מוסלמים חשובים מארצות שונות, בכללם גם שני פלשתינאים, אחד שמו "עבד אל-כרים" ואחד "סולימן". נאמו נאומים ואף אותו כיבדו בנאום. נשא מדברותיו על אחדות המוסלמים ושאיפתם לשלום. אבן סעוד הזמינו לשיחה. הדברים התגלגלו מעניין לעניין. בהמשך השיחה אמר לאבן סעוד: ביערת גנבים מן הארץ, אך עדיין היא מלאה קבצנים ופושטי-יד. עם-הארץ גווע ברעב. אין לך תקנה אלא ביהודים. ידם רב להם לעזור לך ולעיראק ולסוריה. להם הזהב והשכל. כל הריב בינם לבין הערבים בארץ-ישראל הוא פרי אי-הבנה. נענה וזיר-הכספים ותמך בו - אמר שאין למהר כל-כך בקביעת עמדה בשאלת ארץ-ישראל. אבן סעוד אמר לאורח שייפגש עם הפלשתינאים והסורים שבמכה. כן דובר שכדאי היה שהיהודים והערבים ייפגשו בעצמם בלי תיווך האנגלים. אבן סעוד הסכים כי הקולר תלוי באנגלים - הם מפרידים בין שני העמים. שאל אם יהא האורח מוכן ללכת לארץ-ישראל ולבדוק את הקרקע, אם כדאי לסדר פגישה כזו. היו לו לעזיז עוד כמה שיחות עם אבן סעוד ובכל פעם נסבה השיחה על ארץ-ישראל והעניין התקדם. מסקנתו היא שאבן סעוד אינו אויב ליהודים. הוא חזר דרך מצרים וראה את המלך פארוק[4]. במצרים מצא עוד יותר רצון להבנה הדדית - על-כל-פנים לא פגש בגילויי איבה חריפה. גם פארוק הקשיב להסברתו בהתעניינות. עכשיו שואל ההודי אם אנו מעוניינים בביקורו בארץ-ישראל.

אמרתי לבקשטנסקי שיענה לו לעת-עתה כי כיוון שד"ר וייצמן יוצא עכשיו לארץ-ישראל, עלינו לחכות עד שיברר שם את המצב ויראה אם יש סיכויים ליוזמה כזו במסיבות הקיימות. ספק אם כל סיפורו של ההודי אמיתי, אך קשה להניח שכולו בדותה.

 

הערות

[1]  ד"ר אדית סומרסקיל (Summerskill Edith Dr.) - מפעילי מפלגת הלייבור. חברת הפרלמנט 1961-1938. הרבתה לכתוב בנושאי חינוך וסעד. מ-1961 ברונית.

[2]  אדית אידר (Eder Edith) - אשתו של ד"ר דויד אידר. ראה כרך ב', עמ' 480, הערה 2 מ-14.6.1937.

[3]  מרק יארבלום (1972-1887) - מראשי הציונות בצרפת. ראה כרך ב', עמ' 467, הערה 4 מ-11.3.1937.

[4]  המלך פארוק בן פואד (1965-1920) - מלך מצרים 1952-1936. נלחם בוַופד ותמך בגורמים ימניים קיצוניים. הורה לצבאו לפלוש לארץ-ישראל ב-1948. הופל מכיסאו במהפכת הקצינים החופשים ב-1952. גלה לרומא. בימי מלכותו נתפרסם כהולל חסר-אחריות.

 

העתקת קישור