מתוך יומן העבודה - לונדון, 16.3.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 16.3.1939

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                לונדון, 16.3.1939

 

וייצמן טלפן בבוקר לשמוע מה היה אמש. מסרתי לו.

קזליט טילפן. עוד בראשית השבוע הזמיננו לבוא לאחוזתו בשבת. מוזמנים הווייצמנים, בפי, ניימיר, בן-גוריון ואני. רסקין, שחזר היום מאמריקה, יבוא גם הוא. קזליט מתאר לעצמו שאצלו באחוזה נתייעץ על תגובתנו לממשלה, נחבר נוסח של גילוי-דעת בתשובה לספר הלבן שיופיע - בקיצור, המפקדה הציונית תפעל השבת באחוזתו. אגב סיפר, כי ארצ'יבלד סינקלר[1] אמר לו כי שמע ממקור נאמן שרוזבלט התערב לטובתנו. בכל-זאת!

ישיבת ההנהלה יחד עם הלורדים ובלאו. וייצמן ובירסטד סבורים שההסתבכות החמורה במצב הבין-לאומי עלולה לגרום לדחיית ההחלטה בענייננו ובכיוון זה עלינו לפעול. הרעיון של בירסטד הוא ללכת יחד עם רדינג אל צ'מברליין ולהגיד לו: אתה רואה שגם היהודים וגם הערבים דוחים את הפיתרון המוצע - מה טעם יש למהר בביצועו, מוטב לא לדחוק את הקץ, אלא לתת לשני הצדדים שהות לעיין במצב, אולי יתפשרו. בירסטד מקווה שאפשר יהיה אולי להביא את עלי מאהר לידי פנייה כזו אל צ'מברליין גם מצידו. וייצמן נאחז ברעיון: יכול הוא לומר לראש הממשלה שהוא חושב על נסיעה לג'דה, ושהוא ייפגש בוודאי עם עלי מאהר במצרים, וצריך יהיה גם לנסות מה אפשר לעשות עם הנשאשיבים. נבהלתי מפני האופטימיות הקלה והאשליה העצמית שנשקפה מתוך דברים אלה. הזהרתי משתי סכנות.

ראשית, אם נלך עכשיו אל ראש הממשלה ונבקשו לדחות החלטתו כדי לתת לנו שהות להתפשר עם הערבים, הרי אחת משתים: או שיתייחסו להצעתנו בביטול גמור, באשר הם למדו היטב את העניין ויודעים ידיעה מוחלטת שאין כל סיכויים לשלום יהודי-ערבי בעתיד הקרוב; או שיאמינו לנו ואז סופנו שנהיה נאשמים כי הטעינו את הממשלה ביודעים, אך ורק כדי להרוויח זמן. במקרה הראשון תחשוב אותנו הממשלה לרמאים טיפשים באשר אנו מניחים כי היא תיפול בפח זה; במקרה השני, אם באמת תיפול בפח, לסתם רמאים.

שנית, לא עלי מאהר ולא הנשאשיבים אינם מסוגלים לבצע שום הסכם ביחס לארץ-ישראל, ולהיכנס למשא-ומתן אתם מתוך בקשת פשרה הרי זה להציע ויתורים שיקפחו את מעמדנו מבלי לסייע כלשהו לשלום. אדרבא, ויתורינו יעודדו את המופתי וסיעתו. בירסטד ביקש לדעת כיצד אני מתאר לעצמי משא-ומתן בלי ויתורים. אמרתי ששיחות עם עלי מאהר או ראגב נשאשיבי אינן בגדר משא-ומתן, כי אין הם בעלי-הדבר כיום.

בן-גוריון ואחרים היו סבורים, כנראה, שלגבי הנימוק הראשון אני מחמיר בדין יותר מדי: אין לבסס את בקשת הדחייה על האפשרות להגיע בזמן קצר לידי שלום עם הערבים, אבל אפשר להגיד כי אם תינתן ארכה, נשתמש בה כדי לעשות מאמצים חדשים לבירור אפשרויות של שלום. פגישותינו עם אנשי המדינות השכנות, בייחוד עם עלי מאהר, הכשירו במידת-מה את הקרקע לטיפוח קשרים העשויים לשאת איזה פרי בעתיד.

וייצמן והלורדים מוזמנים היום לארוחת-צהרים בצירות המצרית - יהיו עם כל שלושת נציגי ארצות ערב.

דנו על ישיבת הפאנל שתהיה אחר-הצהרים. דעת הכול הייתה שצריך לקבל החלטה על דחיית הצעות הממשלה ועל פיזור המשלחת היהודית. בן-גוריון הציע נוסח של החלטה שנתקבל לאחר עריכתו של בירסטד.

כשמסרתי לווייצמן מה ששמעתי מקזליט על התערבותו של רוזבלט, אמר כי הוא מקווה עוד להתערבות גם מצד דלדיה.

אמש נתקבל מברק מירושלים המציע שנפנה למשרד-המושבות ונבקש הארכת תוקפם של רישיונות בעלי-הון שפקעו, כדי להציל את עולי צ'כוסלובקיה במסגרת ההסכם על העברת חצי מיליון פונט. כאן מטפלים כבר בשריון הכסף הזה ולא ברור עדיין אם הוא שמור לנו. טילגרפתי לירושלים כי אין כל טעם לפנות לממשלה כל עוד הכסף אינו מובטח, מלבד זאת, לא ברור אם יצאו כבר כל 150 בעלי-ההון לפי הרישיונות הקודמים ואם בכלל פועל עכשיו ההסכם בפראג. כל הניסיונות להתקשר עם פראג עלו לפי שעה בתוהו. הקושי השלישי הוא שגם אם עניין הכסף יסודר כאן ועניין העלייה יסודר בפראג אי-אפשר יהיה להניע את משרד-המושבות לשום פעולה אלא אם כן יובא לפניו הדבר על-ידי הממשלה בירושלים.

מוושינגטון הגיעה דרישה שנמציא "מניפסט" לפרסום. ענינו שאין לפרסם מניפסט מבלי לגלות את הצעות הממשלה וזה בלתי-אפשרי - ראשית, מפני שהתחייבנו לא לפרסם עד שתפרסם הממשלה, ושנית, מפני שההצעות שבידינו אינן סופיות וייתכן שיחולו בהן שינויים.

בהפסקת הצהרים העלה שטיין רעיון חדש: אין לפרסם היום את ההחלטה שתתקבל בישיבת הפאנל על דחיית הצעות הממשלה ופיזור המשלחת, משני טעמים:

א. הערבים טרם קבעו עמדתם הסופית - יש חילוקי-דעות בקרבם והם יעשו זאת רק מחר. אם נמהר להודיע שאנו דוחים - ישמש להם הדבר עילה לרכך את דחייתם או להוסיף ללחוץ על הממשלה לשם קבלת ויתורים נוספים בטענה, כי את היהודים אין היא מספקת בין כך ובין כך.

ב. אם אנו תולים תקווה כלשהי בפניית הלורדים אל ראש הממשלה, הרי אם נקדים לפרסם את דחייתנו נכביד עליו את דחיית ההחלטה באשר יתקבל הרושם כי ראש הממשלה עושה זאת תחת לחץ היהודים.

נמלכתי בבן-גוריון ובגולדמן והסכמנו שנעכב את הפרסום. ההחלטה תתקבל ותימסר לידי ההנהלה על-מנת שזו תפרסמה במועד הנכון.

וייצמן והלורדים חזרו מארוחתם בצירות המצרית. אולם-הישיבות כבר מלא והומה ואנו מחכים רק להם. נראה שהשיחה נסתיימה ללא תוצאות ממשיות, כפי שאפשר היה לשער. עלי מאהר דיבר סרה באנשי המופתי - התאונן על עקשנותם וצרות דעתם. וייצמן נדבר אתו שיבקרנו בקהיר בתחילת אפריל. עלי מאהר כאילו הביע הסכמה שמוטב היה לדחות את ההחלטה, אבל הרושם שלי הוא שהסכמתו הייתה רק דבר שבנימוס, שלא להמרות פי אורח מכובד בשיחת-רעים.

נכנסנו לישיבת הפאנל. אווירה רצינית ומרוכזת. וייצמן יושב ראש. מסרתי בקצרה על מכתבנו לממשלה ושתי השיחות הבלתי-רשמיות שנתקיימו על יסוד המכתב, וכן דין-וחשבון מפורט על הצעותיה האחרונות של הממשלה. לא ניתחתי את ההצעות בכללן משום שעיקר תוכנן היה ידוע לנו מקודם ומרכז-הכובד שבהן - שימת קץ לגידול היישוב היהודי בהגיעו לשליש האוכלוסים - בלט מאליו. ציינתי רק את נקודת-השלילה שנתחדשה בנוסח האחרון של ההצעות, והן ארבע:

א. הווטו המובטח לנו על עצמאותה של ארץ-ישראל כמדינה ערבית נוסח בלשון גמישה ומעורפלת, המניחה כר נרחב לממשלה לפעול בו כראות עינה, בעוד שהווטו הערבי על העלייה ברור ומפורש.

ב. חוקת המדינה הארץ-ישראלית תוכן על-ידי אסיפה לאומית, שהערבים יהוו בה רוב, ובאין סייג שכנגד יש להניח כי החלטותיה של האסיפה תתקבלנה ברוב דעות. הסייג היחיד הוא לגבי סמכות ממשלת הוד מלכותו, אך לא לגבי סמכות היהודים.

ג. במועצה המייעצת יהיה מלכתחילה רוב ארץ-ישראלי וכיוון שרובו של רוב זה יהיה ערבי, הרי יסתמל בזה מעכשיו דבר היות ארץ-ישראל ארץ שהרוב הערבי שליט בה.

ד. דעתם של הערבים תובא בחשבון בקביעת יכולת-הקליטה.

לעומת זה ציינתי חמש נקודות שליליות מבחינת הערבים, המסבירות את דחיית התוכנית על-ידיהם:

א. ההודעה שהמדינה הארץ-ישראלית לא תהא מדינה ערבית, פירושה קביעת עובדה שארץ-ישראל אינה ארץ ערבית;

ב. ההודעה שממשלת הוד מלכותו אינה מחויבת להקים בארץ-ישראל מדינה ערבית, פירושה דחיית הטענה, לאחר כל השקלא וטריא, כאילו ארץ-ישראל נכללה בהבטחותיו של מק-מהון;

ג. הבטחת מעמדו של הבית הלאומי, בנקיבת השם המפורש;

ד. הזקקת מתן העצמאות לשיתוף-פעולה יהודי-ערבי ועל-ידי כך דחיית העצמאות לעתיד בלתי-מוגדר;

ה. הגדלת העלייה בהשוואה למידותיה כיום להלכה - 1000 לחודש.

(אגב, כאשר שמענו בראשונה כי מדובר ב-75,000 עולים בחמש שנים - בעיתונים אחדים נתפרסם כי מדובר בעלייה של 15,000 לשנה - הייתי סבור, כי הגדילו את המספר על-מנת ליצור עודף שינוכה על חשבון העלייה הבלחי-לגאלית, למען תישאר לנו עלייה חוקית של 12-10 אלף. עניין 25,000 פליטים שאפשר כאילו להעלותם אפילו מייד, אם רק נוכיח שיש אמצעים, היה נקודת-אור בתוך התמונה האפלה. הלורדים זוקפים את הגדלת מספר הפליטים מ-10 עד 25 אלף לזכותם.)

לבסוף עמדתי על אחיזת-העיניים שנתגלתה [---] כל הזמן טענה הממשלה שהיא יוצרת מעין שוויון שלילי בין היהודים והערבים. מוסרת בידינו נשק נגד עצמאותם ובידם נשק נגד עלייתנו. לנו ניתנת האפשרות ללחוץ עליהם שיסכימו לעלייה היהודית ולהם אמצעי-לחץ עלינו שנסכים למדינה עצמאית. והנה הנוסח האחרון סותר את השוויון הזה. נאמר שהעצמאות תבוא אם יתברר שקיים שיתוף-פעולה ממשי בין שתי העדות. מה יהא המודד לשיתוף-פעולה זה בתקופת-המעבר? הווה אומר ההשתתפות במוסדות השלטון העצמי. זאת אומרת, שאם היהודים ייכנסו למוסדות אלה, הריהם מאבדים את האפשרות לעכב או למנוע את הקמת המדינה העצמאית. כוח הלחץ שלהם על הערבים שיסכימו לעלייה פוקע על-ידי כך לגמרי, בעוד שכוחם של הערבים למנוע עלייה יהודית נשאר בתוקפו. אין מוצא מסתירה זו, אלא בהנחה שהממשלה מקימה את מוסדות השלטון העצמי בהנחה שהיהודים לא ישתתפו בהם, באשר רק על-ידי כך הם ישמרו על יכולתם ללחוץ על הערבים כלחץ הערבים עליהם; זאת אומרת, המסקנה ההגיונית מההסברה שנתנה הממשלה עצמה לתוכנית הקונסטיטוציונית היא שהממשלה מזמינה את היהודים ל"נון-קואופריישן". כיוון שמסקנה זו מופרכת למעשה, נמצא שהתוכנית מכוונת לפרוק את נשקנו, בשעה שהערבים נשארים מזוינים.

ראיתי ששני היוריסטים הדגולים, ליונל כהן ושטיין, מסכימים לניתוח זה. הסכמתם הייתה חשובה בעיני לא רק מבחינה משפטית אלא מבחינה פוליטית פנימית.

וייצמן הציע שלא יהיה ויכוח וקרא את נוסח ההחלטה המוצע על-ידי ההנהלה: "המשלחת היהודית, לאחר ששקלה בעיון את הצעות ממשלת הוד מלכותו שנמסרו לה ב-15 במרס, מצטערת שאין ביכולתה לקבל את ההצעות כבסיס להסכם ומחליטה להתפזר".

וייצמן הודיע שההנהלה תפרסם את ההחלטה ברגע שתמצא לנחוץ ועד אז היא נחשבת לסודית. סאקר היה סבור שמוטב לא להצביע, כי אם יצביעו לא יוכל הדבר להישאר סוד. ליונל כהן אמר, כי עצם העובדה שהחלטה זו הוצעה על-ידי ההנהלה לא תישאר סוד ועל-כן אין נפקא מינה אם יצביעו או לא. וייצמן הודיע כי אין לדחות את ההצבעה באשר המשלחת הארץ-ישראלית יוצאת היום. הצביעו וההחלטה נתקבלה פה אחד. שני הלורדים וליונל כהן הרימו ידיהם עם כל השאר. אפילו גודמן מ"האגודה" הצביע.

נוכחתי ברגע זה של גילוי אחדות אקטיבית מצד כל חלקי ה"פאנל" בדחיית הצעותיה של הממשלה ובעמידה שלמה לימין ההנהלה, כי טעו אלה, ואני בתוכם, שהיו סבורים בשלב מסוים של המשא-ומתן שמוטב כי הפאנל יתפזר מבלי לחכות לגמר העניין וההנהלה תמשיך עד הסוף. קיומה של המסגרת הרחבה הזאת, שאיחדה אותנו עם "האגודה" והבלחי-ציונים האנגלים (הלורדים, ל. כהן, לסקי[2] וכו') עד סוף המשא-ומתן ועד בכלל, ושיתוף כל החלקים האלה באחריות לעמדה שנקבעה באחרונה יש להם ערך מדיני כביר, כלפי חוץ וכלפי פנים.

וייצמן נאם את נאום-הנעילה. הודה לכל אלה שבאו מרחוק ומקרוב לעזרת ההנהלה בשעה קשה. כולם עבדו יחד בנאמנות ובשותפות אמיתית, למרות הבדלי הלשון, החינוך, ההשקפות ונסיבות החיים. אות הוא לכיבושים הגדולים שכבש הרעיון הארץ-ישראלי בחיי היהודים ולכוחו המאחד. מי ייתן ואחדות זו בפעולה שהביאה [במשא-ומתן הנוכחי] לתוצאה שלילית תשמש יסוד לאחדות בפעולות בניין בארץ-ישראל. לפני 20 שנה ביקש העולם לעשות קורטוב של צדק עם העם היהודי. המאמץ ההוא תש כוחו. הוא הנחיל לנו משהו בארץ-ישראל. הוכחנו לעולם מה יש לאל-ידנו לעשות בהינתן לנו הזדמנות כלשהי - שהרי במיטב הזמנים האפשרויות שנהנינו מהן בארץ-ישראל לא היו לא כמובטח ולא כאפשרי גם במסיבות מוגבלות. בעצמנו יצרנו אפשרויות אלו - אחזנו בציצית ראשנו ומשכנו עצמנו למעלה. מה שעשינו בארץ-ישראל - אין להתבייש בו. אלמלא אותו יש, היינו נמחים מעל-פני הלוח בנסיבות שהעולם נדון להתקיים בהן בימינו. אין את נפשו להטיף תנחומי-שווא - אמר - אבל יש ללמוד לקח ממאורעות הימים האחרונים. אנו, לפחות, עודנו שטים על-פני המים. עדיין יהודים עולים לארץ-ישראל, האדמה נגאלת, נוצרים יישובים, גדלה תעשייה. ואת העבודה הזאת, חי השם, נמשיך, וביתר שאת מאשר עד כה. להלן אמר שהוא מאמין כי מלבד הצד הטרגי היה למשא-ומתן זה גם צד חיובי, התקרבנו במקצת לערביי הארצות השכנות. נמצאה התחלה של משהו הדומה לשפה משותפת. תקוותו שנוסיף לפתח את ההתחלות הצנועות האלו, וגם כאן הוא קורא לעזרת כל אלה שיש בידם לעזור. הוא אמר ללורד בירסטד עוד לפני המשא-ומתן: היזהר, אתה נוגע בזפת, לא תוכל לרחוץ ידיך ממנה. אך מוטב לנסח זאת במאמר חז"ל: המתחיל במצווה אומרים לו גמור. יש פתח רחב לפעולה משותפת.

אחר-כך פנה אל הארץ-ישראלים ואמר: עליכם מוטלת האחריות הכבדה ביותר. שימרו על משמעת-הברזל, אומץ-הרוח והרמה המוסרית הגבוהה שגילה היישוב בשנים נוראות אלו. יתאמץ כל אחד לא להתרגש יותר מדי ולא להתייפח. לא בבכי נבנה את ארץ-ישראל. מה שקרה אין זו אלא אפיזודה בהיסטוריה שלנו. תמיד היו לנו עליות וירידות. היו לנו תקוות מזהירות והן נתערערו; עוד נחדש אותן. נעבור את השנים הקשות שלפנינו ונצא למרחב.

לבסוף פנה שוב לאנשי "האגודה" ובייחוד לרב בלאו (בעצם נתכוון כלפי היהדות החרדית וראיתי שחברינו מ"המזרחי" נפגעו במקצת). אמר להם: למותר לי לקרוא לכם שלא תתייאשו. ביטחונכם מיוסד לא על הצהרת אדם אלא על הצהרה אחרת, נעלה מזו. והיא קיימת בשביל כולנו. היא חקוקה בגורלנו וגורל זה יקום!

כמו בהרבה רגעים בעבר כן הורגש במעמד קשה-כשאול זה, כי מדבר אלינו יהודי יחיד בדורו.

קמנו ושרנו את "התקווה". היו שהתרגשו והזילו דמעה. היו הרבה לחיצות-ידיים וברכות-פרידה.

מייד לאחר גמר הישיבה התכנסנו להתייעצות בחדרו של ויצמן, על-פי המרצת בקשטנסקי: חיים, בן-גוריון, ברודצקי, לוקר, גולדמן, פרלצוייג, בקשטנסקי ואני. בקשטנסקי, המרכז בידו למעשה את קשרינו עם הפרלמנט, שוחח עם אחדים מידידינו בעניין הוויכוח הבא. עלה בדעתו שאפשר לארגן כמאתיים חברי פרלמנט מתומכי הממשלה, הרשומים בפנקסינו כידידים, שיחתמו על בקשה למזכיר הסיעה - "המצליף" - שלא תוטל עליהם משמעת הציעה בוויכוח על ארץ-ישראל. הצעה אחרת אומרת שיבקשו שלא תהיה בכלל הצבעה, ואם ההצבעה הכרחית - שתהא חופשית. אם ידובר אליהם בשם המשמעת המפלגתית יודיעו, כמובן, שלא יפרו את המשמעת, אך הם מפצירים מאוד בממשלה שלא תכפה אותם. ידידינו סבורים שעצם ההופעה הזאת בפני "המצליף" תשמש הפגנה כלפי הממשלה למצב-הרוח השורר בבית-הנבחרים. השאלה היא אם לפעול בכיוון זה, שכן יש חוששים להביא לידי כך שארץ-ישראל תשמש סלע-מחלוקת בין הממשלה ובין תומכיה בפרלמנט. הסכמנו שהפעולה תיעשה.

אחדים מאתנו נזדמנו שוב לשיחה עם חיים ---. אמרתי: עכשיו נוסע אתה לארץ. אמרת בעצמך כי לאחר שתנוח תהיה מוכן לכל פעולה. מה בדבר נסיעתך לאמריקה במאי? אמר שיהא מוכן לצאת בסוף מאי. אמרתי שזה יהיה מאוחר. צריך יהיה לצאת בראשית מאי או לכל המאוחר באמצעיתו. נדברנו להמשיך את השיחה מחר ולברר את ענייני הפעולה הכספית.

"סיעת מפא"י" - בן-גוריון, בן-צבי, ברל כצנלסון, לוקר, שאול מאירוב, זסלני ואני - דיברנו על המצב בארץ ועל הצפוי שם. שוב נתעוררה שאלת אמריקה. בן-גוריון סבור שבלי וייצמן לא תוכל להתכנס הוועידה שחשבנו עלייה ובמאי יהיה מאוחר. לדעת ברל אין הכרח מוחלט בנסיעת מישהו לאמריקה מייד - הם יוכלו לארגן את ההפגנה הפוליטית גם בכוחות עצמם, כשם שעשו ואת בספטמבר. יש להיאחז בהבטחת וייצמן לנסוע במאי, שניתנה לעת-עתה לא בפה מלא, ולהביאו לידי כך שיסע באמת. בן-גוריון עומד על כך שמישהו מוכרח לנסוע מייד - לדעתו עלי לנסוע - אחרת לא יהיה להפגנה המדינית הכיוון הדרוש ולא תינתן הדרכה כלפי פנים. אמרתי שגוזרים עלי להיכנס לבית-הבראה לבדיקה ואולי לריפוי וגם ענייני המחלקה בירושלים דורשים את שובי - כשיצאתי לא חשב איש שג'וזף יצטרך לשאת בעול זמן כה רב - אך אם החברים ימצאו שנסיעתי לאמריקה היא דבר הכרחי אדחה את הריפוי ואסע. אני חושש רק שנסיעת חיים תתבטל על-ידי כך באשר הלחץ יסור מעליו ויש לשקול את ההפסד כנגד הרווח. לא הגענו למסקנה. דיברנו על ענייני כספים והתחבטנו באין אונים וללא מוצא. כל אחד טוען שזה העיקר וכל אחד תובע פעולה, אך אין מראה דרך. בעצם מתרכזת כל התביעה סביב איש אחד (מלבד מחשבות שיש לברל ביחס לפינחס רוטנברג) ואיש זה גמר בליבו לצאת בעוד ימים אחדים לארץ - למקום הצורך ולא למקום היכולת.

ברגע צאתי מהמשרד הגיעה שאלה מהבי-בי-סי: "פרס אסוסיאיישן" פירסמה, כי המשלחת היהודית דחתה את ההצעות והחליטה להתפזר. האם לשדר ידיעה זו? בן-גוריון הורה לענות שאנו מבקשים לא לשדר, כי פרסום הידיעה אינו מוסמך.

מיס מיי טילפנה למלון שנתקבלו שני מכתבים ממלקולם מקדונלד, אחד לווייצמן, תשובה על מכתבו הרשמי. הוא כותב שעל המכתב בכללו ענה בשיחות הבלתי-רשמיות ורצונו לקבוע רק נקודה אחת: במכתבנו נאמר שתוכניתו מכוונת להשלטת הערבים על היישוב היהודי, אך הוא הרי הציע מלכתחילה אפשרות של פיתרון פדראלי ואנו בעצמנו מוכנים עכשיו לדון בפתרון כזה - משמע שהצעותיו אינן עומדות בניגוד למה שרצוי לנו. המכתב השני אלי - תשובה על מכתבי בעניין "הספר הלבן" שהם עומדים להוציא. חיפשו את איגרת ביוקנן ולא מצאו - בארכיוני משרד-החוץ אין זכר ואילו ארכיון הצירות הבריטית בפטרוגרד עלה כולו באש בימי המהפכה. אשר לעניין הוגארת, הריהם מכניסים ל"ספר הלבן" פרוטוקול של שיחתו עם חוסיין.

בקשטנסקי בא למלון למסור על מהלך הפעולה בפרלמנט. הוא שוחח עם קזליט - הלה סבור שגם אם נרכז 50 איש שיפנו אל "המצליף" יעשה הדבר רושם רב. הצעתו היא שהוא יכנס חמישים איש, כולם תומכי הממשלה ונאמני צ'מברליין, לישיבה סגורה. בישיבה זו נרצה על המצב ונשפוך אור על הצעות הממשלה, העלולות להיראות בעיני איש בלתי-בקי כעושות משפט וצדק עם הערבים והיהודים כאחד, ואחרי זה יקום אחד הנאספים ויציע לבחור משלחת שתלך אל מזכיר הסיעה. קזליט מציע לקבוע את הישיבה ליום ב'.

קרוב ל-9 נתקבל מברק דחוף מירושלים, שיצא משם אחרי 9 (זמן ירושלים). ג'וזף מודיע כי בי-בי-סי הודיעה שהסוכנות מכחישה את הידיעה שהמשלחת היהודית דוחה את ההצעות ומתפזרת - הוא דורש הבהרה. הבינותי מייד מה שקרה. אנו ביקשנום לא לפרסם והם הודיעו שאנו מכחישים את הידיעה. טילפנתי מייד לחדר-החדשות בבי-בי-סי. הם טענו שהם נקיים מכל חטא - הם שמעו בקולנו ולא פירסמו כלום. אמרתי כי הדבר לא ייתכן - בירושלים שמעו הודעה כזו משודרת על-ידי בי-בי-סי, ובידי מברק מפורש. אמרו: תפנה אל Empire News בוiדאי הם שידרו, אנחנו Home News ולא שידרנו. התקשרתי ל"אמפייר ניוז": הפירסמתם? אמרו: הן, פירסמנו שהסוכנות מודיעה כי הידיעה על דחיית ההצעות וכו' אינה מוסמכת. אמרתי: יצרתם רושם מוטעה ועליכם לתקן מייד. אמרו: נודיע כי הסוכנות מכחישה את ההכחשה? אמרתי: תודיעו כי הסוכנות אינה מכחישה את הידיעה שהמשלחת היהודית דחתה וכו'. אמרו: טוב, נעשה זאת מחר. אמרתי: לא, תעשו זאת הערב, כי מחר בבוקר יוצאים עיתונים ואתם גורמים הטעיה ובלבול. אמרו: כבר מאוחר לשדר ידיעות לירושלים. הביולטין של 9.15 ודאי אינו נשמע שם. אמרתי: אני עצמי ירושלמי ואני מאזין לכם כל ערב ב-11.15 בהצלחה גמורה. סוף-סוף נענו והבטיחו לשדר את התיקון. קראתי להם שוב את הנוסח הרצוי לי. הברקתי מייד לג'וזף כי נפלה אי-הבנה, והובטח לי שיתקנוה בשידור האחרון. ביקשתיו להזהיר את העיתונים שלא ישימו לב לידיעה המוטעית. לאחר-מכן טילפנתי לבן-גוריון והצעתי כי נטלגרף לג'וזף שיתיר את החלטת המשלחת לפירסום בעיתוני הבוקר, כדי למנוע מבוכה, אך הוא סבור שאין להיחפז עדיין.

[---]

 

הערות

[1]  סר ארצ'יבלד סינקלר (Sinclair Archibald Sir) - (1969-1890) - מנהיגה של המפלגה הליברלית הבריטית 1945-1935. אוהד הציונות. ראה כרך ב', עמ' 483, הערה 1 מ-29.6.1937.

[2]  נוויל ג'ונַס לסקי (Laski Jonas Neville) - (1960-1890) - מראשי הלא-ציוניים בסוכנות היהודית. ראה כרך ב', עמ' 490, הערה 3 מ-29.9.1937.

 

העתקת קישור