בקשטנסקי מסר על פגישת המשלחת הפרלמנטרית עם ראש הממשלה אמש. צירף את הדין-וחשבון ממה ששמע משלושה מקורות - וג'בוד, תום וויליאמס וקזליט. אמרי היה ראש המדברים וראש הממשלה הקשיב רב קשב לדבריו. הוא תבע את מילוי המנדט וטען שהדבר אפשרי גם עכשיו. על-כל-פנים דרש את קיום עקרונות ההצהרה והמנדט בכל משטר שיהיה. עמד על אפשרות של פיתרון פדראלי, הסתמך על שלושת היסודות שציינה הממשלה עצמה בספר הלבן מיולי 1937. דרש מסירת העלייה לרשות היהודים במקרה כזה. עמד במיוחד על החשיבות המכרעת של החלטות הממשלה לעתיד הקרוב לגבי העלייה וענייני הקרקע. קרא לממשלה לא להצר את צעדינו.

אחריו דיבר קזליט, שעמד על הצד האנושי שבדבר - המצווה של הצלת פליטים ואפשרויותיה של ארץ-ישראל מבחינה זו (התלהבותו הטריטוריאליסטית של קזליט פגה בזמן האחרון). הוא דיבר על קנטוניזציה, לרוגזו הרב של וג'בוד. לבסוף הזהיר כי מדיניות של קיצוצים תיתקל בהתנגדות חריפה של היהודים - לא רק פסיבית, אלא גם אקטיבית. בזה שימח את לב וג'בוד. תום וויליאמס דיבר בשם הלייבור. לפני שהלך לפגישה שוחח עם אטלי[1] ועם גרינווד[2], גם נכנס לישיבת האכסקוטיבה של מפלגתו ונטל ממנה רשות להודיע את הדברים. אמר בשם המפלגה כי היא מתנגדת נחרצות לחיסול המנדט ולהקמת מדינה עצמאית בארץ-ישראל. ייתכן שהמפלגה אינה עומדת כיום על סף השלטון, אך מבחינה קונסטיטוציונית היא הממשלה האלטרנטיבית - הרי שהוא מודיע את הדברים בשם הממשלה האלטרנטיבית ודורש התחשבות בהם מבחינה זו. לא זו הצרה שהמנדט אינו בר-הגשמה - מפלגת הלייבור כופרת בזה - אלא שהמנדט לא הוגשם. הוא דרש מהממשלה נאמנות למנדט. גינה את כל עניין הוועידה, שרק הזיקה, ואת השיטה של משא-ומתן עם האחראים לפרעות ולמעשי-רצח. הזהיר את הממשלה מלהגשים את כוונותיה לגבי עלייה וקרקע, הגוזרות כליה על הבית הלאומי.

וג'בוד סיים. תבע השלטת חוק וסדר, התריע על האדמיניסטרציה הרקובה, עמד על זהות האינטרסים שבין היישוב היהודי והאימפריה ודרש עלייה(!) ואי-יציאת בריטניה מארץ-ישראל.

צ'מברליין ענה קצרות. הממשלה תפרסם בקרוב גילוי-דעת. העניינים טרם נתגבשו - הם עדיין בכור ההיתוך. על-כל-פנים אין בדעת הממשלה להפקיר את הבית הלאומי (קרי. היישוב הקיים). הם לא חלמו אפילו להטיל את שלטון הרוב הערבי על היהודים. גם אין בדעתם לצאת עכשיו מהארץ. הם לא התחייבו עדיין על שום דבר.

(הרגעה שפירושה השליה.)

שוחחתי עם בפי על מהות מדיניותה של הממשלה כפי שנתבררה בבהירות גמורה מהשיחות האחרונות. הבריטים מתכוונים לקנות את השלום עם הערבים על-ידי ויתור אחד ממשי - מסירת גורל העלייה היהודית בידיהם. הם מודיעים אומנם על עוד ויתור אחד - עצמאות - אך ויתור זה אינו עשוי להתגשם ואינו מכוון להגשמה. המיעוט היהודי נחוץ לממשלה - חובת ההגנה עליו תשמש לה הצדקה לא להסתלק מארץ-ישראל. הממשלה אומרת לערבים. מצידי הריני מוכנה לתת לכם עצמאות, בעצם זה אדיר חפצי, אך מה אעשה - אינני יכולה להפקיר את היהודים, והם, מעשה שטן, עם קשה עורף, ומסרבים. על-ידי כך היא מבטיחה ומניה וביה פוטרת עצמה ממילוי ההבטחה. את זעם הערבים היא מפנה כלפי היהודים ואילו את שלטונה היא מבצרת לצמיתות. בריטניה, המתיימרת להגן על היהודים, חוסה למעשה מאחורי גבם ומנצלת את סירובם כדי להבטיח את ענייניה. תחבולה מחוכמת מאוד - מלאכת-מחשבת!

שוחחתי עם וייצמן. סיפרתי לו על התמורה שנצטיירה בשלמות מתוך שתי השיחות האחרונות. הגענו לגמר - ביום ד' נקבל את גזר-הדין. וייצמן הולך היום אל מקדונלד ואחר-כך אל ראש הממשלה. עם צ'מברליין רצונו לדבר ביחידות. הוא לא יבקש - הוא ייפרד. אין הוא רוצה ללכת לסנט ג'יימס מחר בערב.

מברק מאמריקה. לטלגרף להם את ההודעה הסופית של הממשלה מיום א' בערב. ברנדייס, פרנקפורטר ובן כהן[3] סבורים שמבלי להסתמך על הודעה רשמית של הממשלה אי-אפשר לפעול אצל הנשיא.

עניתי עברית. "הממשלה לא מסרה רשמית שום הודעה אחרונה שלשום, אבל מהשיחות ברורה כוונתה.

א. לקבוע עלייה לחמש השנים הבאות במכסת רבבה לשנה, ומזה לנכות העולים בלי רשות;

ב. לתלות המשך העלייה אחרי חמש השנים בהסכמת הערבים;

ג. לסגור חלקי ארץ להתיישבותנו ולהגבילה באחרים;

ד. להכריז שאיפתה לעצמאות ולתלות ההגשמה בשיתוף יהודי-ערבי

ה. לשתף התושבים מייד במועצה המייעצת ובמועצת-המיניסטרים במכסת יהודי אחד לשני ערבים.

סטופ. הצדקה למדיניות זו תשמש ההנחה שייווצר לחץ על שני הצדדים להתפשר בתקופת-הביניים. למעשה אנו נדונים להישאר מיעוט לצמיתות, הערבים מקבלים עידוד עצום להגברת הלחץ והשגת ויתורים נוספים, הממשלה מבטיחה שלטונה בארץ לעתיד בלתי-מוגבל בתלותה הקולר בנו. סטופ. ההודעה האחרונה מחר בערב".

ישיבת ההנהלה. וייצמן מסר על פגישותיו בפאריס. בוליט טען שלפני שלושה חודשים חששו הבריטים מהתקפה איטלקית על מצרים. כעת, לדבריהם, חלפה הסכנה. הרי שנימוק זה למדיניות פרו-ערבית בארץ-ישראל נפל. אם נצליח לדחות את הפיתרון, המצב ילך וטוב. אחר-כך ראה את בונה[4]. (בעיתונות הודיעו בטעות כי נתקבל על-ידי דלדיֶה[5] - גם השיחה עם בונה הייתה סוד, אך נודע הדבר.) וייצמן שאלו על המדיניות הצרפתית בסוריה - כלום לא נכון שהיא בניגוד גמור למדיניות הבריטית בארץ-ישראל? בונה אישר שכן הדבר. הם לא יאשרו את החוזה ולא יצאו את סוריה, שכן אם יצאו - ייכנסו האיטלקים. בונה שלח מברק לשגריר הצרפתי בלונדון וביקשו לקבל את וייצמן לראיון.

עניין "הניגוד הגמור" בין שיטות בריטניה וצרפת אינו כה פשוט.

מצד אחד גם צרפת אינה מתכוונת למניעת כל שלטון עצמי מסוריה - היא לא תאשר את החוזה של דה מרטל[6], אבל תהיה מוכנה לאשר את החוזה שיציע פיאו.

מצד שני, גם בריטניה אינה מתכוונת לצאת מארץ-ישראל. היא משכנת שם בקביעות את צבא המזרח התיכון, כהודעת הור-בלישה[7] בפרלמנט רק לפני שבוע. אבל איך אמר דלטון[8] הפיקח באחת משיחותינו עם הנהגת סיעת הפועלים -it's a good talking point [זוהי נקודה טובה לטיעון]. (סליחה, הפסוק היה של וייצמן ודלטון רק חזר עליו.)

וייצמן ראה גם את הגנרל ג'ורג', ראש המטה הצרפתי. איתו שוחח כשעה. שאל אותו מה דעתו על פחד הערבים שנפל, כאילו, על בריטניה מטעמים צבאיים. הגנרל ענה שאלה הם דברי-הבאי. אין בערבים ממש מבחינה צבאית. והרי הבריטים מחזיקים צבא רב בארץ-ישראל, לא רק לדיכוי מהומות, אלא למקרה של מלחמה. מדוע אינם משתמשים ביהודים? הוא שמע שיש לנו חומר אנושי מובחר. הנה הם גייסו בלבנון פלוגות-צבא מקומיות וגם מחומר אנושי ירוד עשו משהו. בלוב ריכזו האיטלקים מאה אלף איש, מחציתם כלפי תוניס ומחציתם כלפי מצרים. לתוניס לא יוכלו לפרוץ, אך מצרים בסכנה. הצבא המצרי אין לו ערך. נשאר רק הצבא הבריטי - כלום אין הוא זקוק לעזרת היהודים? נימוקים פוליטיים אינם צריכים להשפיע בעניין כזה. אם יש ציבור נאמן שאפשר לסמוך עליו, צריך להיעזר בו. הצרה היא שהבריטים אינם הגיוניים. הוא נפגש עם גורט, ראש המטה הבריטי, ומצא את מושגיו שונים משלו. הוא מוכן לעזור לנו, אך יוכל לעשות זאת רק אם יישאל על-ידי דלדיה. אז יחווה דעתו, וימסור-נא דלדיה את הדברים לבריטים. יש לו לדלדיה משקל בבריטניה.

וייצמן ניסה לעשות משהו בפאריס בענייני כספים ונתקל בפעולה מקבילה של פינחס רוטנברג, המתכוון כנראה להשיג סכומים גדולים. וייצמן השאיר את העניין בידי ניידיץ'[9] ועוד מישהו. לא נראה לי שיצא מזה דבר ממשי.

[---] היה דיון בשאלת התכונה לעתיד. הרב ברלין, שעורר את השאלה, הציג סיסמה: קונסולידציה! לא נוכל להתקדם - נזרוק לעם את התביעה לביצור הקיים. גם זאת עבודה גדולה שתוכל לעודד הרוחות.

התנגדתי. לא ביסוס הקיים הוא עכשיו העיקר. כל עוד ישנה האפשרות - עלינו לכבוש. השאלה אינה מה נגיד מחר אלא מה נעשה היום. לפנינו שלושה צרכים דחופים:

א. עלייה;

ב. נקודות חדשות - יש הערכות שונות על האפשרויות, מחמש נקודות עד עשרים וחמש;

ג. עבודה.

כל השלושה יחד פירושם כסף, סכומים גדולים. השאלה היא כיצד להשיגו. בזה יש לטכס עצה.

דובר עוד על הכנה רוחנית של הגולה למשבר המדיני ועל כינוס הוועד הפועל הציוני בארץ אחרי החג.

באמצע הישיבה מוכרח הייתי לצאת כדי לקבל אדם משונה מאוד, סלומון שמו. מכרים ביקשוני לקבלו - אמרו כי הוא בטוח שיש לו עצה כיצד להגיע לפתרון שאלתנו. היו סבורים שהוא מוסלמי, אם כי שמו אינו מעיד על כך. למוסלמי לא יכולתי לסרב. התברר כי הוא יהודי מומר, גר שנים רבות בהודו. עצתו היא לגשת אל הערבים "מהצד המוסרי" - לפנות אל הכרתם הדתית, אל רגש האחווה - רעיון חדש ורב-סיכויים! סלומון זה מוכן להקדיש את עצמו למפעל התוכחה המוסרית וההסברה האנושית. שאלתיו אל מי יפנה. אמר, אדרבא, הדריכוני. שאלתיו מה הן סגולותיו המיוחדות המכשירות דווקא אותו לפעולה זו. אמר, זהו עניין של אימפרטיב קטגורי. שאלתי מה טיבו של זה. אמר: בת-קול ממרומים...

ב-3 הלך וייצמן אל מלקולם מקדונלד, חזר וסיפר לנו את השיחה. זה היה בעיקר מונולוג שלו. הוא אמר למלקולם - בגדתם בנו ועכשיו אתה רוקם תיאוריות להצדיק את הבגידה. לשווא היה כל הפרכוס - כל פרשת הוועידה, הפאר של סנט ג'יימס, המשא-ומתן המייגע - מוטב היה לגלות את הקלפים מלכתחילה. אך אתם הסתרתם את הדברים מאיתנו, כששוחחנו אתך לפני שלושה חדשים לא אמרת אף ברמז קל שאתם מתכוונים למדינה עצמאית. פשוטו של עניין הוא שלאחר 20 שנה אתם מפקירים אותנו. אילו לפחות הודיתם בזה בכנות! במקום זה העליתם מגנזי משרד-החוץ איזה מכתב של הוגארת, לנגח בו את הצהרת בלפור: מה ערכו של מכתב חבוי זה שנתגלה כעבור עשרים שנה לעומת ההצהרה שנתפרסמה קבל כל העולם ונתאשרה על-ידי כל מדינות תבל? לדידכם משקל שווה להצהרה ולאותו מכתב. זה מצב נוח מאוד להיות גם צד בסכסוך וגם שופט בו. אם זוהי עכשיו דרככם - לכו בה, אך אותי תוציאו מהחשבון. שיתוף-פעולה אתכם נגמר. הווטו הכפול שהמצאתם יפתח פתח לשפיכות-דמים משני הצדדים והדם הזה יהיה בראשך.

מקדונלד אמר כי גם הערבים דוחים את הצעות הממשלה. חזר וטען, כי בן-גוריון ואני - הוא מוקיר ומחבב את שנינו - בדרישתנו שהערבים יסכימו לעלייה, שכנענו אותו שאין דרך אחרת להכשיר את הקרקע להסכם, אלא על-ידי מתן וטו לערבים על העלייה ווטו לנו על העצמאות.

וייצמן הודיע למלקולם שלא יבוא מחר לישיבה - הוא גמר את העניין - ובקשתו היא שמלקולם לא יהא נוכח בפגישתו עם ראש הממשלה. רצונו לשוחח עם ראש הממשלה שיחה פרטית ומוטב שלא ישתתף איש שלישי.

מקדונלד אמר שיודיע את הדבר לצ'מברליין ויחזיר לוייצמן תשובה.

בפי מסרה כי שמעה מרוז רוזנברג (הייתה מזכירתו של ראמזי מקדונלד, יהודייה) המקורבת למלקולם שהערבים לוחצים בכל כוחם, כדי שיקבע מועד מסוים למתן העצמאות והשאלה, כאילו, פתוחה עדיין. זאת אומרת, ייתכן שהממשלה תוותר בנקודה זו. עוד סיפרה בפי על שיחתה עם כמה עיתונאים. ביניהם היה העורך הראשי של "דיילי טלגרף", שהוא מתנגד גמור. הוא סבור שהכנסנו כבר יותר מדי יהודים לארץ-ישראל, ולוואי שתפרנס הארץ את הריבוי הטבעי. אחרים היו ידידותיים פחות או יותר. הדעה הכללית הייתה כי יש גיאות באהדה שרוחשים לנו בבית-הנבחרים, אך הבקיאים בסדרי הבית היו סבורים שאם יהיה ויכוח אי-אפשר יהיה להימנע מהצבעה, שכן יהיה זה ויכוח הקשור בהקצבות משרד-המושבות, ואז מובטח לממשלה ניצחון גמור.

זסלני הביא ידיעות. בין הערבים מחלוקת - הלקבל את הצעות הממשלה או לדחותן? המדינות סבורות שיש לקבל וסיעת המופתי חולקת. מוטב שתהא זו מדיניות כפויה והערבים יישארו חופשים להילחם בה. הנשאשיבים תומכים, כמובן, במדינות. אותה המחלוקת בשאלת הטירור: המדינות דורשות להפסיקו וסיעת המופתי מחייבת המשכתו, כדי להכניע את היהודים. מוסרים כי מהמופתי נתקבלו ידיעות שהוא מלא תקווה לעתיד ודורש לא לוותר. התפתחות העניינים באירופה מסייעת לערבים.

בבוקר נתקבלה טלגרמה מהארץ - האם אנו מכינים גילוי-דעת? כיצד עליהם להדריך את הציבור והעיתונות?

אחר-הצהרים ישבתי לחבר תשובה והנה ירושלים מטלפנת. דיברו קפלן וג'וזף, הראשון רוסית. השמיעה הייתה לקויה. בן-גוריון ניסח שלוש סיסמאות שיש להדריך על-פיהן את העיתונות. המדינה הערבית לא תקום, זכות עלייתנו היא בלתי-מופקעת, לא ניכנע למשטר של מיעוט. הם מסרו שפנו בדבר חמש נקודות חדשות והממשלה מסרבת - כיצד להתנהג? ביקשתי לטלגרף פרטים - אלו נקודות, מה הם נימוקי הממשלה? [---]

נתקבל אישור לראיונו של חיים עם צ'מברליין בשש. משמע שהסכים לקבלו ביחידות, בלי "יועציו".

שבתי למלון ועמדתי תחת הרעשה טלפונית מכל הסוכנויות - מה פשר הראיונות של וייצמן? מה אופי הישיבה מחר - רשמית או בלתי-רשמית? וכו'.

[---]

אחרי ארוחת-הערב נסעתי אל חיים לשמוע על שיחתו עם ראש הממשלה.

צ'מברליין קיבלו לבדו, בחדרו שבבית-הנבחרים. במסדרון נפגש חיים עם הליפאכס שיצא מחדרו של צ'מברליין. משמע שתחילה נקבע שיהיו נוכחים בראיון גם הליפאכס וגם מקדונלד.

חיים אמר שבא לומר שלום. הוא מבין כי הכול נגמר - הממשלה הגיעה לידי החלטה. מה הניע אותה לקבל החלטה כזו - לא יוכל להבין. את ההסברה האסטרטגית אינו יכול לקבל - אלה הם דברי-הבל. אבל לפניו עובדה והוא מסיק מזה את המסקנות.

צ'מברליין הביע את צערו. לבו ליהודים, אך יועציו הציגו לפניו את העניין כך שכל הטענות שכנגד נסתתמו. ואחרי ככלות הכל, ייתכן שמהווטו הערבי לא יצא כלום, ומצד שני ייתכן כמובן שזה יהיה דבר ממשי - שום הבטחה לא תוכל להינתן בעניין זה.

חיים אמר: עליך להבין שהחלטת הממשלה פוגעת בי הן באופן ציבורי והן באופן אישי. זהו גמר פרק במפעל חיי. זהו גמר הקואופרציה ביני וביניכם.

צ'מברליין אמר. אני מבין זאת ואיני מאשים אותך. אם לא תהיה קואופרציה מצידכם - אבין זאת.

חיים הוסיף כי החלטת הממשלה לא תביא שלום - תהיה שפיכות-דמים. שאיפתו הכנה של ראש הממשלה לשלום לא תתקיים. ההיפך מזה יקרה. היהודים היו מוכנים לוויתורים, אך הממשלה פנתה להם עורף. היא הבטיחה ליהודים מדינה וחזרה בה.

צ'מברליין אמר. אתה יודע את מסורת בית אבי[10] כלפי היהודים. הייתי מאושר אילו יכולתי למסור לכם את ארץ-ישראל כולה כמדינה יהודית.

חיים ענה כי זוהי טרגדיה כפולה ומכופלת שדווקא הוא משמש מכשיר לשים קץ למפעל של עשרים שנה.

צ'מברליין נראה מדוכא מאוד. אמר שתמיד העריץ את אומץ-הלב וכיבוש היצר שגילו היהודים. צר לו מאוד להיפרד כך.

ורה בכתה בזמן הסיפור. ההרגשה בבית הייתה כאילו חלל מוטל בו.

חזרתי למלון וסיפרתי לברל ולגולדמן. בשעה מאוחרת חזר בן-גוריון מארוחת-ערב אצל ווקופ. הוא היה האורח היחיד. ווקופ דיבר בנוסח אחר מאשר בשיחתו האחרונה אתי. היה מדוכא מהחלטת הממשלה - מה ראתה להרחיק לכת במידה כזו?

הערות