מתוך יומן העבודה                                                                                   לונדון, 11.3.1939

 

ה"טיימס" מודע כי מקדונלד קיבל את מכתבנו. [---] "המכתב חוזר ומאשר את אי-יכולתם של היהודים לקבל כל תוכנית אשר תביא לידי השתלטות הערבים על ארץ-ישראל העצמאית". פסוק זה הוא כשורה ויש בו תיקון לשקר שנתפרסם אתמול. זהו פרי עמלו של אגרונסקי. "לכן מזמינים היהודים את הממשלה הבריטית להביא לפניהם הצעות חדשות המכוונות להבטיח את המשך גידולו של הבית הלאומי". התוכן הפוליטי של פסוק זה הוא כשורה, אך מבחינה תכסיסית הוא מחטיא את המטרה באי-דיוקו. אם כבר ניסחנו הצעות מצידנו-הבה ניהנה מזה. צריך היה להתפרסם שהצענו הצעות  מ ש ל נ ו  כבסיס למשא-ומתן.

טילפנתי לאגרונסקי וביקשתיו לדאוג לתיקון הפסוק השני. הוא שוחח היום עם נציג "סאנדיי טיימס". הלה סיפר לו כי לפי מה שאמר מלקולם מקדונלד בשיחה פרטית - מוכנה הממשלה לדון על כל משטר שבעולם בשביל ארץ-ישראל, גם משטר של דומיניון. אך העיתונאי קיבל רושם ברור שבשאלת העלייה יש החלטה על "הקפאה".

ניימיר נפגש עם פילבי שאמר כי לפי ידיעותיו עתידים הערבים לקבל 75% מדרישותיהם ואילו היהודים יקבלו אפס.

זסלני הביא מאחד מידידינו חומר חשוב - שני כרכים של Bulletin Arab[1] היה יוצא בקהיר על-ידי "המשרד הערבי" (חבורת קלייטון[2], סטורס[3], לורנס ואחרים). הוא עובר על החומר ומציין את החשוב לנו.

ב-4 לסנט ג'יימס: בן-גוריון, ברודצקי, גולדמן, רדינג, מוסנזון ואני [---]. מהממשלה - מקדונלד, בטלר ודאפרין, באקסטר, בוש והאריס והמזכירים.

הישיבה נמשכה למעלה משעתים ועברה כולה מתוך דו-קרב בין מקדונלד ובן-גוריון, שניהל את הוויכוח מצידנו כמעט לבדו, בעזרה מעטה מצד אחרים. על-ידי כך נתלכדה ההתנגשות ונשמר על-ידינו קו ברור מתחילת הישיבה ועד סופה.

מקדונלד פתח בתשובה על המכתב. הבטיח להמציא עוד תשובה בכתב, אך בינתיים ניגש לניתוח המכתב בעל-פה. דחה טענותינו שתוכנית הממשלה פירושה השלטת הערבים לצמיתות על היהודים והעמדתנו בסטאטוס של מיעוט. הוא ניסה להסביר לנו, כי יש להבחין בין סטאטוס של מיעוט - שהממשלה יוצאת מעורה להוכיח כי אין היא כופה אותו עלינו, באשר היא מעניקה לנו כל מיני ערובות ואמצעי-מגן קונסטיטוציוניים - ובין מצב של מיעוט למעשה. עוד טען, כי ממכתבנו משתמע כאילו ראש הממשלה הבטיח לנו שהמשלחת הבריטית תביא לפנינו בסיס חדש למשא-ומתן, ולא היא. כזאת לא הבטיחו לנו. אמרו רק כי מוכנים לדון גם על בסיס אחר והתכוונו שאנו נציע בסיס אחר, אם הבסיס המוצע על-ידי הממשלה אינו לרצון לנו. אולם עברו ימים על ימים ומאיתנו לא באה הצעה כזאת עד שנתקבל סוף-סוף המכתב.

אשר להצעות שאנו מציעים במכתב, הרי ההצעה שלא תוקם מדינה אחידה בלי הסכמת היהודים היא בהתאם להצעות הממשלה. גם הצעת מדינה פדראלית מתיישבת עם הצעות אלו. אולם הצעות אחרות (המשך המנדט על יסוד עלייה לפי יכולת-הקליטה ותוכנית פיתוח במקום הגבלות קרקעיות או חלוקה והקמח מדיבה יהודית) הן אלטרנטיבות להצעות הממשלה. בטרם נדון בהן יש לברר את ההנחות המוקדמות שאנו קובעים לגבי פשר ההתחייבויות המוטלות על הממשלה לפי המנדט, וכאן יש מחלוקת יסודית. אין הממשלה יכולה להסכים שהמנדט מחייבם על עקרון יכולת-הקליטה. בכלל הם דוחים בהחלט את ההנחה שייתכן לנהל את העלייה בכל התקופות ובכל המסיבות על-פי עיקרון אחד. הרי לשם כך נאמר במנדט "להקל על העלייה לפי  ה ת נ א י ם  ה מ ת א י מ י ם" (דקדוק שחידשה ועדת-פיל), כדי לאפשר שינוי שיטה מזמן לזמן. הייתה תקופה שיכולת-הקליטה הייתה העיקרון המתאים, אך המסיבות נשתנו ואין עיקרון זה מתאים עכשיו. ייתכן שבעתיד אפשר יהיה לחתור אליה, אך כעת איננו אפשרי. להמשיך לפי יכולת-הקליטה הרי זה לעמוד בפני מרד מתמיד בארץ, היסחפות הארצות השכנות בנחשול האיבה, אסונות ליהודים באותן הארצות, קורבנות והפסדים נמשכים והולכים לבריטניה, וכתוצאה מזה התגברות האנטישמיות בה. הממשלה אינה רוצה בזה, אדיר חפצה לשמור על ידידותה ליהודים. לא ייתכן שהמנדט חייב אותה לנהל את העלייה לארץ-ישראל בלי שים לב לגורל היהודים בבריטניה ולגורל יחסה של בריטניה ליהודים. זהו שיקול יסודי.

(כאן היה שלב חדש בהתקדמותו של מלקולם בדרך הפלפול הישועי. הממשלה רואה עצמה מחויבת לקצץ או להפסיק את עליית היהודים לארץ-ישראל לא לטובת הערבים ולא למען יחסיה איתם, אלא לטובת היהודים ולשם שמירת יחסי-הידידות בינה ובינם.)

לפיכך, המשיך, באה המשלחת הבריטית בשתי הצעות אלטרנטיביות לגבי העלייה. עלייה מוגבלת למספר שנים עם השארת השאלה פתוחה לאחר-כך, או עלייה מוגבלת עם כפיפת המשכה ל"הסכמת שלושת הצדדים" (נוסחה יותר נאה מ"וטו ערבי"; בינתיים יוצא כאילו אין הווטו תנאי בל יעבור - האם זהו באמת המצב או יש כאן אחיזת-עיניים?)

הוא הדין לגבי הקרקע. אין החובה לסייע להתיישבות בלתי-מוגבלת, היא כפופה להגנת ענייני הערבים והממשלה משוכנעת שהמשך ההתיישבות במחוזות מסוימים מוכרח להזיק לערבים. הרי שאם היא תנהיג איסורים והגבלות לא רק שלא תפר בזה את המנדט, אלא תקיים מצווה מפורשת הכתובה בו.

אשר לעיקרון שאנו קובעים במכתב, כי אין לסיים את המנדט מבלי להבטיח גם במשטר שיבוא במקומו את המשך גידולו של הבית הלאומי, הרי המשלחת הבריטית מודה שבתוכנית המדינה העצמאית יש להבטיח את מעמדו של הבית הלאומי. (שוב תרמית. הדבר הוצג כאילו יש הסכמה בינינו בעוד הניגוד מנקר עיניים. אנו טוענים להמשכת הגידול והוא מודה לנו בשמירת הקיים.)

אשר לתנאי שלא תוקם מדינה עצמאית בלי הסכם - הרי גם הממשלה טוענת, כי בלי שיתוף-פעולה בין יהודים וערבים לא תיתכן עצמאות. חזקה עלינו שאם לא נסכים - לא ניתן יד. (שוב ניסיון לחפות על הבדל יסודי בעמדות.)

בן-גוריון פתח בוויכוח בנקודה זו. ישנן שתי שאלות. אם תקום המדינה  ל מ ע ש ה  בניגוד ליהודים? ואם יש להחליט על הקמתה מבחינה עקרונית בשעה שהיהודים אינם מסכימים? הממשלה יודעת כבר כי אנו מתנגדים - אסור לה להחליט על הקמת המדינה.

מקדונלד טען כי הם רשאים להחליט זאת - אם כי הדבר טרם הוחלט, ידיהם עדיין חופשיות (שוב תכסיס של אשליה והרגעה?) - משום שהמנדט מחייב עצמאות(!) אך הם מודיעים כי למעשה לא תוכל החלטתם להתגשם, אלא אם יהיה שיתוף-פעולה. אם היהודים יישארו בעמדתם שכל עוד הינם מיעוט אין לתת עצמאות לארץ, יש להניח כי לא יתנו ידם להקמת המדינה וממילא לא תקום. הבריטים לא יצאו עד שיהיה שיתוף-פעולה.

(כמה פרצות נשארו פתוחות לגנב! מה אם תבוא התפוררות בין היהודים וחלק קטן ישתתף? הרי הממשלה קובעת אם יש שיתוף או אין! ומה תהיה מידת השלטון שתימסר בינתיים למעשה לידי הערבים, גם אם הבריטים לא יצאו?)

בתשובתו העמיד בן-גוריון את הדברים על עיקרם. מהו שורש התנגדותנו למדינה ארץ-ישראלית שבה נהיה נדונים להישאר מיעוט? אין עיקר דאגתנו ליישוב הקיים, אם כי גם לדידו יש מקום לדאגה חמורה, כי תחת שלטונו של רוב ערבי לא תהיה תקומה למפעלנו, לתרבות שיצרנו, ליסודות החברתיים שנקבעו אצלנו, מעמד הפועל, האישה וכו'. עיקר דאגתנו ליהודים שטרם באו. לא נוותר על זכותם לבוא ולהמשיך ביצירת ארץ-ישראל כדרך שעשו הקודמים. יצירת ארץ-ישראל היא כולה חדש - בתים שאנו בונים, עצים שאנו נוטעים, חרושת שאנו יוצרים יש מאין. זכות זו של העם היהודי להוסיף לעלות לארץ וליצור שם בסיס לקיומו מבלי לגזול כלום מאחרים - אפשר לגזול אותה מאיתנו, אך העם היהודי לא יסתלק ממנה מרצונו.

בן-גוריון התעכב במיוחד על גזירות הקרקע ושאל. מה ההצדקה לסגור בפנינו גם את השטחים אשר הממשלה והערבים חושבים אותם לבלתי ראויים לעיבוד? מדוע לא יותן לנו לפתחם, אם אליבא דידם לא יגרום הדבר שום קיפוח?

מקדונלד ניסה לטעון שוב שהתוכנית אינה מכוונת להדביר את היישוב תחת שלטון הרוב הערבי, אך כשנדחק בנקודה זו שילח רסן מעל פיו והודיע, כי הדברים ששמע מפינו במשא-ומתן זה, מפי בן-גוריון ומפי משה שרתוק, הם שהוכיחו לו כי אין דרך אחרת להביאנו לידי התפשרות עם הערבים מאשר על-ידי מתן וטו לערבים על העלייה. (הפעם הוציא את המונח הזה מנרתיקו.) הן אתם יכולים כבר עכשיו להפריע לכל סידור בארץ, טען ברוגזה גלויה. אם נשאיר את שאלת העלייה פתוחה, לעולם לא נגיע לידי מאמץ אמיתי מצד היהודים לשתף פעולה עם הממשלה והערבים. (דברים ברורים. "אף אני אתהלך אתכם בקרי".)

אמרתי. כיוון שכיבדתני בהזכרת שמי (מיהר לשסעני. הזכרתיך בידידות גמורה!), אומר-נא גם אני מילה. אתה מדבר על עלייה כעל עניין להסכם בין יהודים וערבים. היכן הם כאן היסודות להסכם? אם שני צדדים רוצים אותו דבר ונחלקים באופן השגתו אפשר להוליד בהם רצון לפשרה על-ידי מניעת הדבר משניהם. אך אם צד אחד רוצה בדבר והצד השני מבקש להכחידו, הרי בשלילת הדבר אתה ממלא את רצון הצד השני במלואו ולמה לו לבוא לידי הסכם? לא הסכם הוא זה אלא דיקטטורה של הכוח השלילי.

מלקולם השיב מייד מכה. הוא הדין לגבי העצמאות, אלא ששם המצב הפוך. הערבים דורשים בעצמאות, אתם דוחים אותה ולכן נמסר הווטו. אמרנו לערבים - רצונכם בעצמאות, תשיגו הסכמת היהודים. אמרו: הרי זה וטו! היכן הצדק? ובאמת, וטו שלכם על עצמאותם אינו פחות קפחני מווטו שלהם על עלייתכם. כדי להגיע למדיניות חיובית משותפת מוטב באמת לקבוע שאם עצמאותם של הערבים צריכה להיות תלויה בהסכמת היהודים, תהי-נא העלייה היהודית תלויה בהסכמת הערבים. כל צד יודע שכדי להשיג את משאלתו העיקרית עליו לעשות ויתורים למשנהו, והרי לך גרעיני הפשרה. (ובכן הווטו הערבי שריר וקיים?)

בן-גוריון: כלומר, מתנתך לכל צד היא רק שלילת חפצו של הצד שכנגד ושום סיפוק לו לעצמו? מדיניות כזו לא תביא לידי שלום ורוח של פשרה. היא תצא קירחת מכאן ומכאן. ייתכן פתרון אחר - לתת לכל צד לא שלילה כי אם חיוב, מובן מאליו לא חיוב במאה אחוז, כי הדבר אינו אפשרי. הנה ציינו אפשרות של מדינה פדראלית, שבה לערבים עצמאות בחלק אחד של הארץ וליהודים עצמאות ועלייה חופשית בחלק אחר. האין זה טוב ממדיניות שלילית גרידא?

מקדונלד טען שמדיניותו אינה שלילית גרידא. תהיה תקופת-ביניים שבה תחול התקדמות לקראת עצמאות, אפשר בלי שיתוף היהודים, ותימשך העלייה, ודאי בלי הסכמת הערבים. כעבור תקופת-הביניים תבוא התקדמות בשני הכיוונים אך ורק אם יהיה הסכם. במשך תקופת-הביניים יצטרכו שני הצדדים להגיע להסכם ולא מן הנמנע שההסכם יהיה בצורת מדינה פדראלית. להלן חזר והדגיש, שבתקופת-הביניים יהיה בידי היהודים נשק למנוע מהערבים עצמאות ובידי הערבים יהיה נשק למנוע מהיהודים עלייה.

העירותי כי בניין זה מושתת על הנחת השוויון בין זכות הערבים לעצמאות ובין זכותנו לעלייה. אנו כופרים בשוויון זה. הסבל הנגרם על-ידי שלילת כל אחת משתי הזכויות אינו שווה ועל-כן אין משקלן שווה. אם תישלל מערביי ארץ-ישראל הזכות לעצמאות - לא ילך על-ידי כך גזע לאיבוד, בעוד שזו תהיה התוצאה אם תישלל זכותנו לעלייה.

מקדונלד ענה כי על-פי ניסוח כזה הצדק איתי והוא מוכן להסכים עימדי, אבל אפשר לנסח את ההשוואה גם אחרת, ואז הצדק עם הערבים. טענתם פשוטה וניצחת. במה נגרע חלקם מכל אדם להיות שליטים על גורלם?

בן-גוריון העתיק את הדגש: אין כאן רק התנגדות בין זכות היהודים וזכות הערבים. ישנו גם צד שלישי - בריטניה, אחריותה והתחייבויותיה. המנדט לא חייב אותה להקמת מדינה ערבית, והרי ארץ-ישראל עצמאית, שרוב אוכלוסיה ערבים, תהיה למעשה מדינה ערבית. לעומת זה נתחייבה בריטניה על משהו מסוים כלפי היהודים והיא עומדת לפעול בניגוד לכך.

מקדונלד שוב טען כי אין הכוונה למדינה ערבית, ושאנו מגלים בתוכנית הממשלה פנים שלא כהלכה כשאנו חוזרים על טענה זו. הרי אמר בפירוש שתוכניתם אינה מוציאה מכלל אפשרות מדינה פדראלית.

כשניסינו להציל מפיו דבר ברור בעניין המדינה הפדראלית - השתמט. זהו עניין לעתיד, אין לקבוע מסמרות עכשיו.

בתחילת השיחה ניסה הוא להוציא מפינו מה הם מספרי העלייה שהיינו מוכנים לדון עליהם אילו הגיעו הדברים לידי הסכם עם הערבים. בן-גוריון ענה, כי קודם-כל יש לברר אם מוכנים הערבים להודות בעקרון עליית היהודים בזכות ולא בחסד, אז אפשר יהיה לדבר על המספרים. רדינג שאל על איזה מספרים של עלייה חושבת הממשלה לתקופה הקרובה ומקדונלד השתמט מלענות.

לבסוף אמר ברודצקי. מה יאמר היהודי ברחוב? מצד אחד מטילים וטו ערבי על עלייתנו - פירושו הקץ לעלייה. מצד שני מבטיחים עצמאות לארץ-ישראל - פירושו מדינה ערבית, ואנו נישאר מיעוט. בין כך ובין כך ידינו על התחתונה.

הוספתי. ומה יאמר הערבי ברחוב? ברוך ה' יום יום. על-ידי אלימות ושפיכת-דמים הבאנו את הממשלה הבריטית עד הלום. אחרי חמש שנים יהיה תלוי בנו אם תימשך העלייה היהודית או תיפסק לחלוטין. אומנם הבריטים עוד מתעקשים בעניין העצמאות ותולים הדבר בהסכמת היהודים, אך מהניסיון אנו למדים שאם נתמיד בלחץ עליהם, על-ידי מרד בארץ וגיוס עזרה פוליטית בארצות השכנות, סופם שיוותרו גם בנקודה זו וניצחוננו יהיה שלם. עלינו רק לא להרפות מהם.

מקדונלד "הודה" כי התוכנית כרוכה בסכנות, אך מסכנות אין להימנע ונדמה לממשלה כי זוהי הדרך הנכונה ביותר.

בסוף הישיבה שירטט לנו את הקווים הכלליים של הודעתם. יאמרו כי שאיפתם למתן עצמאות, שכן זוהי כוונת המנדט, אך הדבר תלוי בכמה תנאים.

תנאי ראשון - קואופרציה יהודית-ערבית.

תנאי שני - הבטחת עניינים מסוימים שלגביהם רובצות התחייבויות על בריטניה, כגון המקומות הקדושים, הבית הלאומי, ענייני העדות.

לבסוף - הבטחת אינטרסים של בריטניה ושל מדינות אחרות. לא ייאמר כי בריטניה מתחייבת על הקמת מדינה עצמאית, אלא שהיא סבורה כי במשך הזמן צריכה לקום מדינה עצמאית, אם אחידה או פדראלית. האין היהודים רואים כי תוכנית זו מוסרת בידם וטו על הקמת המדינה העצמאית?

הסכמנו להמשיך מחר. האנגלים דוחקים לגמור ומוכנים לשבת ביום א'. אמרו שהם מעריכים מאוד את דבר בואנו בשבת.

יצאנו בהרגשה כי משלוח המכתב הועיל. ניתן רקע מוצק לעמדתנו. נסתתמה הטענה שאיננו באים בהצעות. אך הכומר בשלו והשד בשלו. התבררה תחבולת הווטו ההדדי. עוד בראשית המשא-ומתן אמר ברל כצנלסון. תראו שהממשלה תנסה לפייס את הערבים בהפסקת העלייה ואותנו באי-הקמת המדינה הערבית. מכאן שעלינו לא להתריע נגד המדינה הערבית, לבל תראה הממשלה באי-הקמתה פיצוי לנו השקול כנגד הפסקת העלייה.

בדרך זו הלכנו באמת בתחילת המשא-ומתן עד שהוברר כי הממשלה חושבת ברצינות גמורה על מתן עצמאות לארץ וממילא הועמד העניין במרכז.

בן-גוריון חזר מסנט ג'יימס ברושם כי המשא-ומתן רק מתחיל, ואילו הוא כבר חשב לנסוע. לי נדמה שעל-כל-פנים עלינו לשתות את הכוס עד תומה ואין לזוז מכאן עד שנדע את החלטת הממשלה.

בערב הלכתי ל"וובורן האוז", לנשף באגודת נוער יהודי-אנגלי דובר עברית (סניף ל"תרבות")[4]. בראש הפעולה עומד בחור ארץ-ישראלי, תימני מבוגרי הגימנסיה "הרצלייה". במשך כל שבועות המשא-ומתן דחיתי כל הזמנה להרצות גם במסיבות סגורות, אך בקשה שבאה בשם השפה העברית לא יכולתי להשיב ריקם. המארגן גם הראה כישרון רב של הפצרה. היה עיתון חי ואותי כיבדו במאמר הראשי. הערב היה חי למדי, אך לא מוכן כראוי. בין המשתתפים אנגלי גוי, עובד ב"ג'ואיש כרוניקל", ציוני ולומד עברית לשמה. הקהל – כ-150, מחציתם ארץ-ישראלים.

בשובי למלון מצאתי כי זסלני העלה דברים מעניינים מהכרכים של "הבולטין הערבי". החשוב בהם - פרוטוקול שערך אותו הוגארת משיחתו עם חוסיין אשר בה מסר לו את ההסברה להצהרת בלפור שנשלחה ממשרד-החוץ. הוגארת כותב כי חוסיין אמר לו שהוא מסכים כי בארץ-ישראל יש להקים משטר בין-לאומי והוא מ ק ד ם  ב ב ר כ ה  א ת  ה ת י י ש ב ו ת  ה י ה ו ד י ם  ב א ר ץ-י ש ר א ל.

כיוון שעלינו להחזיר את הכרכים מחר, סידרתי שכל הקטעים יועתקו הלילה. העבודה תימשך בוודאי עד אור הבוקר. אגב, שני המסמכים שגילתה הממשלה בגנזיה ואשר על סודיותם - עד לפרסום - הזהירה אותנו, מתברר שנתפרסמו בספרו של אנטוניוס[5] ובספר זיכרונותיו של לויד ג'ורג'[6].

בין אנשי המשלחת הארץ-ישראלית המתאכסנים במלוננו מצאתי הקלה של המועקה. הרושם שנמסר להם על-ידי אחדים מהמשתתפים בישיבת היום הוא שחלה הטבה ידועה במצבנו. הדבר היה תמוה בעיני - חלה הבהרה ידועה, אך זו אינה הטבה.

 

הערות