מתוך יומן העבודה - לונדון, 9.3.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 9.3.1939

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                   לונדון, 9.3.1939

 

ב"טיימס" הודעה רבתי על מצב המשא-ומתן. סגנונה איננו כשל הידיעות המופיעות יום-יום, המוסרות את העניין בקצרה ומכילות לפעמים גם דברים הקלוטים משמועות. הפעם הרצאה מפורטת, בניסוח בדוק ומחושב ובלשון מוסמכת כלשון הודעה רשמית. ברור שהדברים נכתבו על-פי הוראה מלמעלה והם נקראים כמסמך מדיני.

מסופר כי ישיבת הקבינט אתמול שמעה דין-וחשבון מפי מקדונלד ואישרה את קו-הפעולה שהציע. בראשית השבוע הבא תביא הממשלה הצעות סופיות לפני שני הצדדים. אם לא תתקבל תוכנית זו במשך זמן קצר, תכריז הממשלה על פיתרונה היא. עמדות שני הצדדים להצעות שהוצעו עד כה ברורות עכשיו לממשלה. נתקיימו כמה ישיבות עם הערבים שבהן נדונו הצעות אלו ואילו היהודים סירבו לקבלן גם כבסיס למשא-ומתן בשיחות הבלחי-רשמיות שנערכו אתם. לפיכך תקדיש המשלחת הבריטית את שארית השבוע לבחינת המצב ותנסח את הצעותיה הסופיות. יש צורך להימלך בנציב העליון, ועל-כן תימשך הכנת ההצעות ימים אחדים. ייתכן שלא תהיינה יותר ישיבות רשמיות עם שני הצדדים, אבל הממשלה תעמוד בקשר אתם.

להלן מוסבר לקורא שאם נתמשך המשא-ומתן במידה כזו אין זה משום שהממשלה אובדת עצות ומגששת באפלה, אדרבא, יודעת היא היטב את העצה הנכונה, אלא שכל כוונתה היא להביא לידי הסכם ועל-כן נהגה במידת סבלנות כזו. ההצעות שתנוסחנה עכשיו ייתכן שתהיינה שונות מהמדיניות שתוטל על שני הצדדים במקרה שלא יבואו לידי הסכם. הצעות אלו תהיינה פתוחות לתיקונים בפרטים, אך לא בעיקרי הדברים. מבחינת העיקרים תהיה זו תוכנית אשר אפשר יהיה לקבלה או לדחותה, אך לא לפתוח מחדש במשא-ומתן עליה. הממשלה מוכנה להציע ויתורים לכל אחד משני הצדדים, אבל רק תמורת ויתורים מצדו. ייתכן שההצעות תתקבלנה על-ידי צד אחד ותידחינה על-ידי משנהו, אך מוקדם עדיין לנחש ניחושים מאלה.

קיווינו כי הבוקר יישלח סוף-סוף המכתב, אך לא כן היה. שוב עבר יום תמים מתוך מלחמת נוסחאות וניסיונות של פשרה, והמכתב עדיין לא נשלח.

מירושלים הבריקו לנו שנודיעם את תוכן המכתב מראש למען יחוו דעתם עליו, אך כיצד יכולנו לעשות זאת? כשביררנו לעצמנו לראשונה את תוכן המכתב וניגשנו לניסוחו בטוחים היינו שהמלאכה תיגמר במשך שעות אחדות והמכתב יישלח - מה טעם היה, אפוא, לטלגרף לירושלים? הרגשנו שבדחותנו את משלוח המכתב אנו מחמיצים את השעה, ולא מעט עומת-נפש גרמו לנו הדחיות שבאו עקב המחלוקת הפנימית. כשהחל המכתב עובר דרך כל מיני גלגולים, פושט צורה ולובש צורה, לא היה ביטחון עד הרגע האחרון לגבי תוכנו בסעיפים עיקריים - סעיפים הוצאו והוכנסו חליפות והדברים היו נתונים כל הזמן בכור-ההיתוך.

בבואי למשרד בבוקר מצאתי כינוס בחדרו של חיים: הוא עצמו, בן-גוריון, ברודצקי, בפי, רדינג, שטיין וגולדמן. שטיין מלא חמה - מדוע לא השתמשו בנוסח שלו? הוא פוסל לחלוטין את הנוסח האחרון שלנו. רדינג איתו בעצה אחת. חיים אף הוא מבקר משהו בנוסח שלנו - לא הדגשנו די את עניין ההסכם ההדדי כתנאי בל יעבור להקמת מדינה עצמאית והצנענו את האפשרות של מדינה פדראלית.

טשטוש הנקודה הראשונה בא בגלל אי-רצונו של בן-גוריון להניח בכלל אפשרות של מדינה עצמאית אחידה. טשטוש הנקודה השנייה היה פרי פשרה שהשגנו אמש עם ברל כצנלסון, דעתו לא הייתה נוחה מכל כיוון המכתב, אך בראותו כי אנו עומדים להציע מצידנו מדינה פדראלית הודיע כי יעזוב את הפאנל אם הסעיף ינוסח כך. החזרתיו לחדר ודרשתי ממנו שלא יסתפק בשלילה, אלא יציע לנו נוסחה. הוא הציע והסכמנו.

טענות שטיין ורדינג היו קודם-כל נגד החריפות בקביעת התנגדותנו המוחלטת להצעות הממשלה והאשמה של התכחשות להתחייבויות שאנו מטילים עליה. למורת-רוח הייתה להם גם העלאת תוכנית המדינה היהודית וההסתמכות על עקרונות הספר הלבן מיולי 1937 בדבר עצמאות יהודית. הם התקשו לעכל גם את הצגת השלטון על עלייה כתנאי למדינה פדראלית. לעומת זה טענו גם הם כי תנאי ההסכם במקרה של מדינה אחידה לא הודגש כראוי ושלא נוסחו בבהירות העקרונות היסודיים שלנו לגבי כל פיתרון שהוא.

שטיין קיווה למצוא בבפי בעלת-ברית-לעצמו, אך כשאמרתי לו כי בפי היא שחיברה את הנוסח ששימש אחר-כך יסוד לעריכה - לאחר שראתה את הנוסח שלו - התייאש לגמרי.

לבסוף נצטרפו שני זוגות לניסוח המכתב מחדש: בן-גוריון עם בפי, שטיין עם רדינג. הוצע, אומנם, שתהא ועדת-ניסוח אחת, כדי שנימנע מכפילות, אך הן בן-גוריון והן שטיין לא הסכימו לכך.

בפי ובן-גוריון גמרו את מלאכתם מהר - הכניסו רק תיקונים אחדים בנוסח של אמש, ובפי ליטשה במקצת את הסגנון. שטיין ורדינג האריכו שבת.

כשחזרתי למשרד אחר-הצהרים נקראתי אל וייצמן. מצאתיו זועף. הוא זקן, אנו צעירים ממנו. לו אין סבלנות, לנו צריך להיות הכוח להיות סבלנים. לא ייתכן שתתפרד החבילה. אי-אפשר לוותר על רדינג. אסור גם שתהיה מחלוקת בהנהלה. עלינו להיסגר בחדר ולא לצאת עד שנגיע לעמק השוה. אמרתי - אדרבא.

בינתיים הייתה באולם-הישיבות אזכרה לגסטר[1].

לאחר האזכרה נתכנסנו - בפי, ברודצקי, גולדמן, שטיין, רדינג ואנוכי. בן-גוריון לא השתתף - הוא מחבב את שטיין ולכן אינו רוצה לריב איתו על עקשנותו וסירובו להבין כי ההנהלה מוכרחה להכריע.

שטיין שאל - מה רע יש בנוסח שכתב עם רדינג? התחלנו מצביעים על מומים. אמר - זאת וזאת אפשר לתקן. מתוך כך יצא כאילו שנוסחו שימש יסוד. מוכרח הייתי לעזוב את העבודה באמצע, כי וייצמן קרא לי ללכת איתו אל מקדונלד.

ההזמנה לפגישה זו באה טלפונית בבוקר, באנו ומצאנו את מלקולם ובטלר עם אחדים מנושאי-הכלים.

מלקולם פתח בהודעה שהזמין אותנו כדי לברר איתנו כמה דברים. קודם-כל עליו להודיענו שהממשלה עומדת לפרסם שתי תעודות נוספות בקשר עם הצהרת בלפור וההבטחות לערבים. ניתנה פעם הסברה לשריף חוסיין[2] בדבר הצהרת בלפור. המסביר היה המפקד הוגארת[3] הידוע, והוא עשה זאת על-פי הוראות מפורשות של משרד-החוץ. בשעת השיחות שב אנטוניוס ועורר את שאלת המסמך הזה. המשלחת הערבית דרשה את פרסומו. החלו לפשפש בארכיון משרד-החוץ - "ויבוקש הדבר ויימצא" - ועתה עומדים לפרסמו. המסמך השני הוא תשובה שניתנה לתזכירם של שבעה ערבים מנכבדי סוריה[4]. מלקולם מסר לנו את טופס שני המסמכים וביקש לשומרם בסוד עד לפרסום הרשמי. הוא קרא לנו את נוסח הודעת הוגארת. מדובר שם על "שיבת היהודים" לארץ-ישראל מצד אחד ועל שמירת "החופש המדיני והכלכלי" של הערבים מצד שני, לפי העיקרון של אי-הדברת עם אחד תחת משנהו. המסמך הוא מינואר 1918.

מלקולם הדגיש את עניין "החופש המדיני" והעיר כי על יסוד הבטחה זו המשיך אז השריף חוסיין במלחמה(!) לעומת זה הסכים, כי יש למסמך פנים לכאן ולכאן.

וייצמן שאל - ובכן, מה? במה זה פוגע בהצהרת בלפור? היא נתפרסמה ונתאשרה רשמית בשעתה, חזרה ונתאשרה במשך כל השנים האלו. מי יודע איזה מסמכים גנוזים עוד במשרד-החוץ? על-כל-פנים, כשניתנה ההצהרה הייתה מכוונת לחול על עבר-הירדן. כדי לפייס את הערבים קרעתם את עבר-הירדן מעל ארץ-ישראל. ועל-כל-פנים הרי מסמך זה קובע את עקרון אי-ההשתלטות וזה מפרש את המונח "חופש מדיני".

מקדונלד אמר משהו שממנו הבינותי כי הכוונה היא לעשות מעניין "החופש המדיני" קרניים לנגח בהן את העלייה. אמרתי - אחת משתים, או שלפי הפירוש הזה אסור היה לכם להכניס גם עולה יהודי אחד לארץ-ישראל - זאת אומרת הייתם צריכים לשים את הצהרת בלפור לאל מייד עם כיבוש הארץ - או שעניין "החופש המדיני" אינו מונע המשכת העלייה לפי יכולת הקליטה גם עכשיו.

מלקולם ענה שההכרעה בשאלה עד היכן אין העלייה פוגעת בחופש המדיני של הערבים ומהיכן היא מתהילה לפגוע - מסורה לממשלה. הדברים נעשו שקופים בתכלית.

הוא עבר לעניין המשא-ומתן - מה קרה? - תמה. מדוע הפסקתם את המשא-ומתן? הן הבטחתם להמציא הצעות בכתב - היכן הן? בינתיים עובר זמן, בפרלמנט ובעיתונות מורגש קוצר-רוח. בינתיים אנו ממשיכים את הדיון עם הערבים בענייני עלייה ואתכם אין אני מדברים - אנו בעצמנו איננו מרוצים ממצב זה.

בטלר הוסיף: אנו רוצים להיות מודרכים בעצתכם - היעדר שיחות אתכם מזיק לעניינכם.

וייצמן אמר שהצגנו שאלה ברורה לממשלה - האם כוונתה להקפיא את הבית הלאומי במידותיו הקיימות? - ולא קיבלנו תשובה.

הוספתי: אם ההנחה היסודית של הממשלה היא שעלינו להישאר מיעוט לצמיתות - הרי אין כל בסיס למשא-ומתן. האם אין זו ההנחה היסודית?

מלקולם השתמט: לא הגענו עדיין לשום מסקנות מוחלטות. הבה נמשיך במשא-ומתן. סקרתי את שלבי ההתפתחות של עניין העלייה בשיחות: תחילה דובר על ברירה בין עלייה של 30-15 אלף לשנה למשך 10 שנים עם וטו ערבי לאחר-כך ובין עלייה קטנה מזה בלי וטו; אחר-כך הוקטנה התקופה לחמש שנים, הווטו נעשה לדבר מוחלט, המכסה הוקטנה לעשרת אלפים לשנה וגם זה נתון לקיצוצים מטעמי יכולת הקליטה. יחד עם זה, שמענו הודעה על יצירת תחום מושב ליהודים בארץ - מלבד עצם הפגיעה הרי יש כאן צמצום יכולת הקליטה. מדברים איתנו על המשטר הקונסטיטוציוני, אך אם משטר העלייה יהיה כזה שימנע היותנו לרוב על-ידי הגבלות מלאכותיות - אין לנו על מה לדבר. איננו דורשים התחייבות לעשותנו לרוב, דבר היותנו לרוב תלוי בכמה נעלמים, אך בשום פנים לא נסכים להיות כבולים בעניין זה.

מלקולם: הן הסכמתם, כמדומני, לדון על משטר פדראלי. אדרבא!

עניתי כי גם הסכמתנו לפיתרון פדראלי תלויה בעניין העלייה - משתי בחינות, אם יהיה ברשותנו שטח מספיק לקליטת עלייה רבתי ואם העלייה עצמה תהא ברשותנו.

מלקולם: אדרבא, בואו ונדון על מידות העלייה בחמש השנים הבאות.

וייצמן: אותנו מעניין מה יהיה גורל העלייה לאחר חמש שנים. זהו העניין שיש לדון עליו וכן שלא יהיה שום סידור בלי הסכם - אז אפשר לדבר גם על סידור פדראלי.

מלקולם השתמט שוב מנקודת העוקץ ונאחז בדברים האחרונים כדי להזמיננו שוב לחידוש המשא-ומתן. שום דבר אינו קבוע במסמרות - בואו ונדון. התבואו מחר בבוקר ב-11?

אמרתי: על-כל-פנים תשמע מפינו משהו מחר בבוקר.

מקדונלד: האינכם יכולים לקבוע ישיבה למחר? חבל על הפסד הזמן. אם לא מחר - אולי מחרתיים, בשבת?

וייצמן אמר שמחרתיים בודאי לא יהיה בעיר - בדעתו לנסוע לפאריס - אך הישיבה יכולה להתקיים גם בלעדיו. נפרדנו מבלי שנקבעה פגישה.

בצאתנו מהארמון אמרתי לווייצמן כי שום פגישה לא תוכל להתקיים מחר, מפני שרק מחר בבוקר יקבל מלקולם את המכתב. ובכן, תיפגשו מחרתיים בלעדי, אמר. תעמדו על שלושה דברים - מידות העלייה במשך חמש שנים, שום וטו לאחר תקופה זו והשארת השאלה פתוחה, סידור פדראלי - אולי תגיעו לאיזה דבר.

אמרתי שאיני מאמין כי נגיע לאיזה דבר. העניין נחרץ ביסודותיו ומקדונלד מעוניין רק למשוך אותנו עד הסוף. לא תהיה לנו ברירה אלא להמשיך את המשא-ומתן עד הסוף, כי הרמז היום היה ברור: ההדגשה הנשנית שהדברים טרם נקבעו במסמרות, שהכול פתוח עדיין למשא-ומתן וכו' היא אומנם תואנת-שווא, אבל יש בה רמז ברור כיצד תנצל הממשלה נגדנו את הסתלקותנו מהמשא-ומתן. מייד יינתן האות לעיתונות - היהודים ברחו, נבהלו - בטרם הגיע המשא-ומתן לאיזה גמר שהוא. יוכשר הקרקע לתלות את קולר כישלוננו בנו בעצמנו.

בחוזרי למשרד ב-7.30 נתקיימה ישיבת ההנהלה. מסרתי את פרטי השיחה. בן-גוריון כינה את איגרת הוגארת לחוסיין: מכתב זינוביֶב![5]. אחרי הדין-וחשבון שלי עברנו לדון על המכתב שלנו. היה ויכוח על סעיפי המכתב. התעוררה השאלה - איזה נוסח ישמש בסיס, והוסכם לקבל את נוסח בן-גוריון כבסיס ולהתחשב ככל האפשר בנוסח המתוקן של שטיין. עברנו על שני הנסחים וקבענו מה לקבל ומה לדחות. ברגע האחרון חלק ברל כצנלסון על עצם משלוח המכתב - האומנם אי-אפשר בלעדיו? התנגדתי בכל תוקף לביטול המכתב [---]. הוספתי, כי ביום ב' הולכת משלחת של ידידינו אל ראש הממשלה. אם לא נגיש הצעות מצידנו, יקל על ראש הממשלה להפוך את הקערה על פיה ובמקום להתגונן להתקיף: עד שאתם טוענים כנגדי לכו וטענו נגד היהודים שלכם. את התנאים שלנו לפיתרון דחו. אמרנו להם: הציעו אתם תנאים אחרים ונדון בהם; לא הציעו ועוד הם מתאוננים? עלינו להוציא מידי הממשלה תירוץ שקר זה. גם לא ייתכן להניח ללא תשובה את השאלה שנשאלנו כמה פעמים: האם אתם דורשים קיום המנדט לעולמי-עד? ואם מניחים אתם את אפשרות חיסולו, כיצד אתם מתארים לעצמכם את הדבר?

אחרי גמר הישיבה ישבנו בן-גוריון, גולדמן ואני, יחד עם לוריא, וחיברנו נוסח חדש של המכתב, על-פי כל התיקונים וההתחשבויות. שילבנו מתוך נוסח שטיין-רדינג כל מה שרק אפשר היה, ככתבו וכלשונו במקור. גמרנו אחרי 11. את הנוסח הזה - השמיני - תשלח מיס מיי עוד הלילה בדואר לווייצמן, על-מנת שיקבלו מחר בבוקר ולוריא יראנו מחר בבוקר לרדינג, יסביר לו מדוע לא יכולנו לקבל הצעות אחדות שלו ושל שטיין, יציין כל מה שקיבלנו מהם, וישתדל להשיג הסכמתו. אם לא יסכים - נביע את צערנו ונציע לווייצמן לשלוח את המכתב כמות שהוא. ההכרעה תהיה אז בידי וייצמן - אם לשלוח את המכתב או לחדול.

בשובי למלון טלפון מווייצמן. מה מצב המכתב? אמרתי לו שטרחנו עליו טורח רב מתוך רצון לצאת ידי הכול והגענו לנוסח מסוים אשר לא נוכל יותר לשנותו. ההסכים רדינג? מסרתי לו מה שקבענו. ביקש שלוריא ידבר עם רדינג עוד הערב. רדינג עודנו ער, שכן נציגי המדינות השכנות מוזמנים אליו לארוחת-הערב. טילפנתי ללוריא.

[---]

 

הערות

[1]  משה ג. גסטר - (1939-1856) - (Moses G. Gaster) - רב, יליד בוקרשט. גורש מרומניה לאחר שמחה נגד אפלית היהודים. השתקע בבריטניה ונבחר "חכם" של הקהילה הספרדית (1918-1887). הרב גסטר היה פעיל מאוד בתנועה הציונית בתקופת הרצל ועד לשנת 1917. לצד פעילותו הציבורית התבלט בעבודתו המדעית, בין השאר עסק בחקר לשון השומרונים וספרות ופולקלור רומני וצועני.

[2]  המלך חוסיין אבן עלי (מקודם השריף חוסיין) - (1931-1856) - בן למשפחת ההאשימים מחג'אז. מ-1908 "השריף הגדול" של מכה. עמד בראש המרד הערבי כנגד השלטון העותמני. בוועידת-השלום של פאריס הוכר כמלך חג'אז. לאחר שהכריז על עצמו כעל הכליף במרס 1924 פלשו כוחות הוואהבים של אבן סעוד לארצו וחוסיין נאלץ לברוח. השתקע בקפריסין ומת אצל בנו האמיר (המלך) עבדאללה בעבר-הירדן.

[3]  דויד ג'ורג' הוגארת ( (David George Hogarth) - (1927-1862 - ארכיאולוג בריטי. היה מנהל "המשרד הערבי" בקהיר בימי מלחמת-העולם הראשונה. שירת בצבא כאיש-מודיעין.

במכתבו של הוגארת לשריף חוסיין שלושה סעיפים: בסעיף הראשון מציין הוגארת כי בעלות-הברית אוהדות את רעיון הלאומיות הערבית. עניין ארץ-ישראל לא מוזכר בו כלל. בסעיף השני נאמר כי יובטח שלום המקומות הקדושים בארץ-ישראל ונקבע סתומות כי בעלות-הברית תדאגנה לכך שבארץ-ישראל לא ישתלט עם אחד על משנהו. בסעיף השלישי נאמר כי מתוך התחשבות בדעת-הקהל היהודית בעולם והערכת העזרה שיהודי העולם יכולים להציע לבריטניה וכמו-כן מתוך הכרה בצדקת הרעיון הציוני תסייע ממשלת בריטניה להגשמתו ולשיבתם של היהודים לארץ-ישראל; וכל זאת "בלי לפגוע, במידת האפשר, בחופש הפוליטי והכלכלי של האוכלוסייה הקיימת בארץ".

מסמך זה התפרסם, רשמית, כנספח לדוח הוועדה המיוחדת שהוקמה על-ידי ממשלת בריטניה כדי לחקור בשאלת חילופי-האיגרות בין השריף חוסיין וסר הנרי מק-מהון.

קטע זה ממכתבו של הוגארת אל השריף חוסיין צוטט לראשונה בספרו של ג'ורג' אנטוניוס כסיוע לטענתו כי בימי מלחמת-העולם הראשונה הבטיחה בריטניה לחוסיין את ארץ-ישראל. ראה:

Report of a Committee set up to consider Certain Correspondence Between Sir Henry McMahon… and The Sharif of Mecca in 1915 and 1916, march, 16. 1939 [Cmd. 5974], (London 1939), pp. 48-49, George Antonius, The arab Awakening (London, 1938), p. 268.

[4]  בתשובה לתזכיר ששלחו שבעה ערבים מנכבדי סוריה לממשלת בריטניה בעניין עתיד השטחים במזרח התיכון (בעקבות השינויים שחלו באזור עם הניצחון על האימפריה העותמנית) השיבה ממשלת בריטניה, באמצע יוני 1918, כי בתזכירם מתייחסים ערביי סוריה לארבעה סוגי אזורים הנבדלים זה מזה בסטטוס שלהם. באשר לאזורים שהיו בעבר תחת שלטון עותמני ושנתפסו על-ידי בעלות-הברית בזמן המלחמה (כלומר, ארץ-ישראל בכלל) נאמר כי ממשלת בריטניה שואפת להקים בהם בעתיד משטרים שיתבססו על יסוד עקרון הסכמת הנשלטים. בסוף המכתב מקדמת ממשלת בריטניה שיתוף-פעולה מצד גורמים מקומיים המוכנים לפעול למען הגשמת מטרותיה באזור.

גם מסמך זה פורסם רשמית כנספח לדוח ועדת-החקירה של איגרות חוסיין-מק-מהון עמ' 50-49 (ראה הערה 3 לעיל).

[5]  גריגורי זינוביֶב (1936-1883) - ממייסדי המפלגה הבולשביקית. ב-1919 מונה מזכיר הקומינטרן. הוצא להורג בפקודת סטלין בטיהור של 1936 באשמת קשר טרוצקיסטי.

בשנת 1924, בעיצומה של מערכת-בחירות בבריטניה, פירסם ה"דיילי מייל" ובעקבותיו רבים מעיתוני בריטניה מכתב סודי של זינוביֶב כמזכיר הקומינטרן אל הקומוניסטים בבריטניה ובו הוראות לארגון מהפכה בבריטניה. דעת-הקהל בבריטניה נסערה והלייבור נכשל בבחירות. לאחר זמן התברר כי המכתב היה מזויף. מאז הפך "מכתב זינוביֶב" כינוי למעשה-זיוף פוליטי.

 

העתקת קישור