מתוך יומן העבודה - לונדון, 6.3.1939
שם הספר  יומן מדיני 1939
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - לונדון, 6.3.1939

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                    לונדון, 6.3.1939

 

בבוקר טילפן לי בן-גוריון: הוא קרא את הנייר של שטיין ופוסלו לחלוטין. אף-על-פי שעודנו חולה, יבוא לישיבת ההנהלה.

לפני הישיבה נכנסתי לוויצמן והצעתי שלא נגיש הערב שום הצעות, כי יש סכנה שנסתבך. הוא הסכים. דיברנו על המצב בכלל. וייצמן הודיע שהוא מוכן להירתם עכשיו לפעולה כספית. צריך לשאול בארץ מה הם הצרכים המינימאליים לכיבוש הנקודות החדשות ולמניעת חוסר-עבודה. יש בדעתו לגייס את כל המקורות האפשריים בבריטניה ובארצות מערב אירופה - צרפת, הולנד ושווייץ.

שלחתי מייד מברק לקפלן, הודעתי על נכונותו של וויצמן לפעולה וביקשתי לנקוב סכומים לשני הצרכים.

וייצמן מתכונן לטוס בסוף השבוע ליבשת. תחילה חשב לנסוע רק לפאריס, אך עכשיו ייתכן שיטוס ישר לציריך ומשם יחזור ללונדון דרך פאריס.

התעוררותו שימחתני מאוד. הוא מבין היטב, כי כיוון שאנו עומדים לפני תבוסה מדינית עלינו לדאוג מעתה להגברת פעולתנו המעשית.

ישיבת ההנהלה. עוד בשבת הבטיחני וייצמן שישתתף בישיבה זו, כי לרוב אינו בא כלל לישיבות ההנהלה. ה"נוסח" שהזמין אצל שטיין שעה שההנהלה כלל לא החליטה להגיש תעודה כלשהי, הוא דוגמה לתוצאות הנוהג הזה.

וייצמן עמד בדיבורו. בפתיחת הישיבה הציע בעצמו שלא נגיש הערב שום הצעות. אומנם הבטחנו להביא הצעות, אך גם מקדונלד נתן הבטחה כזו מצדו ולא הוסכם ששני הצדדים צריכים להביא את הצעותיהם בעת ובעונה אחת. תביא קודם הממשלה את הצעותיה.

כולנו הסכמנו לכך. על-ידי כך ירד נוסח שטיין מעל הפרק. בכל-זאת העירותי, כי היה לנו הסכם ג'נטלמני עם הממשלה על הגשת הצעות וייתכן שלא נוכל להימנע מזה. מוטב להודיע לממשלה מראש כי הערב איננו מביאים הצעות.

אגב בירור התעוררה שאלה, מה נענה אם ישאלונו לעמדתנו לגבי מדינה פדראלית. בן-גוריון קבע את אבן-הבוחן - אם פירוש ההצעה שהשלטון על העלייה נמסר לידינו, נדון בה.

היו שהציעו שהפאנל יתפזר וההנהלה תמשיך המשא-ומתן. הגוף הגדול והמסורבל החל באמת להכביד. כינוסיו פחות תדירים עכשיו ויש לרבים הרגשה שהם מחוץ לעניינים. ברל טען שאין לפזר את הפאנל רק משום התפוררותו (יתר האמריקאים נוסעים ביום ד'), יש לעשות זאת כאקט פוליטי. אם יתברר הערב, שאין לממשלה הצעות אחרות - נכנס מחר את הפאנל, נפזרו ובזה נפסיק את המשא-ומתן.

ההנחה שאין לפזר את הפאנל סתם - בלי ספק נכונה, אך ההצעה להפסיק את המשא-ומתן אם הממשלה לא תציע הצעות אחרות - אינה פותרת את  השאלה. בפגישה הקודמת עם הממשלה נשאלנו אם אנו דורשים שהמנדט יתקיים לעד. איננו יכולים להימנע מתשובה על כך.

לבסוף הוסכם שהערב תלך רק המחלקה המדינית (עם שטיין). אם הממשלה תציע הצעות חדשות - נבקש שהות לעיין בהן, אם תחזור לישנות - נסתלק מדיון בהן; אם תבקש שנציע את הצעותינו - נאמר שהצעתנו היא המנדט עם יכולת קליטה ותוכנית פיתוח במקום הגבלות קרקע. אם נישאל מה אנו מציעים במקום המנדט - נקבע את העיקרון של עצמאות יהודית כתנאי לסיום המנדט. על צורותיה של העצמאות עוד נספיק לדבר. על-כל-פנים העיקר הוא קביעת עמדה ברורה, בלי להאריך בדברים ובלי להסתבך בוויכוחים עם הממשלה המחזירים אותנו לבסיס שלה. המשכת המשא-ומתן הפולמוסי עם הממשלה רק תחליש את מעמדנו ותיתן לה את האפשרות לנצל כל מיני נקודות-תורפה המתגלות בארגומנטציה שלנו במרוצת הדברים.

אחרי הישיבה, בהתייעצות שהייתה לאחדים מאיתנו עם בפי, נתעוררה שאלה שמא לא ילך וייצמן לפגישת הערב. אם באמת תישמענה הצעות חדשות מצד הממשלה, יקל לנו להסתלק מתשובה מייד באין וייצמן איתנו, מה שאין כן אם יהיה נוכח. רצוי בכלל להבליט כי וייצמן אינו רואה את עצמו מחויב להופיע בכל ישיבה וישיבה.

בפי הציעה את הדבר לחיים והוא הסכים מייד.

אחר-כך באו הרהורי ספק מצד ברודצקי ולוקר. אם גם חיים וגם בן-גוריון אינם הולכים (בן-גוריון חזר למיטתו) חובתנו להודיע זאת למקדונלד מראש, שאם לא כן ימצא עצמו נעלב; אך אם נודיע - סכנה שידחה את הישיבה ונמצאנו מפסידים זמן מבלי להרוויח מאומה. ברל ניסה להשפיע על בן-גוריון שיתגבר וילך לישיבת הערב, אך הוא הודיע, כי לא יוכל לקום. יציאתו לישיבת ההנהלה בבוקר הזיקה לו. לאחר הרבה לבטים חזרנו והודענו לחיים שעליו ללכת.

 בינתיים טילפן בירסטד לחיים ושאל מדוע אין משתפים אותו בישיבת הערב. חיים ענה שגם הוא אינו הולך ואז נחה דעתו של בירסטד. עכשיו הודיע חיים, כי כיוון שהוא הולך עליו להזמין את בירסטד. יצא שהדבר בניגוד להחלטה פורמאלית של ההנהלה. מאידך גיסא, עם כל הקושי והסכנה עד עתה לא הכשילונו הלורדים - אדרבא, הוסיפו לנו תוקף - והכרחי לעשות הכול כדי לשמור על הברית איתם עד הסוף.

כל אחר-הצהרים ויכוחים טלפוניים עם ליאונרד שטיין על הצעות מצידנו.

הודעתי לו שהנוסח שלו לא יוגש - שום נוסח לא יוגש הערב. הוא טען וחזר וטען שכל כוונתו הייתה להיות מוכן לקרע שיבוא - לפרסם מסמך שהגשנו לממשלה בהמשך המשא-ומתן, אשר ממנו ייווכח כל אנגלי נאור שהיינו reasonable. אמרתי שדבריו עשויים בינתיים לקפח את מעמדנו במשא-ומתן. אשר למקרה של קרע - לא נוכל בין כה וכה להסתפק בפרסום מסמך שהגשנו בשלב מסוים של המשא-ומתן, אלא נצטרך לתת את הערכתנו לעמדת הממשלה כפי שתתבטא במסקנותיה, ואז יתרשם הציבור לטובתנו מהחלטת הממשלה להסגיר את גורל העלייה היהודית בידי הערבים ולסגור חלקי ארץ בפני התיישבות יהודית, הרבה יותר משיתרשם מניסוחים קונסטיטוציוניים שהצענו לממשלה. סירובנו להסכים לגזירות אלו הוא שיצדיקנו בעיני הציבור. במקרה שנצטרך להפסיק את המשא-ומתן או שהוא ייפסק מאליו, ולא איזה מסמך שבו דרשנו סייגים נוספים לעצמנו והממשלה דחתה אותם.

אף-על-פי-כן אמרתי בערב לבן-גוריון, כי טוב שיהיו בידינו עקרונות מנוסחים שישמשו קו לוויצמן בשיחת הערב במקרה שתחזור השאלה - מה במקום מנדט? בן-גוריון ניסח - או מדינה יהודית עצמאית או מדינה פדראלית עם שלטון יהודי על העלייה, ובכל צורה שהיא שלושת העקרונות שנוסחו בספר הלבן של 1937 - לא חיי מיעוט, לא הדברה לשלטון הרוב הערבי, מדינה יהודית עם שלטון מלא על העלייה.

עודנו מדברים - וחיים מצלצל לבקש שאבוא לארוחת-ערב. נסעתי מייד ושמחתי להזדמנות זו לשוחח איתו לפני הישיבה. אף-על-פי שבבוקר הציע בעצמו שלא נציע הצעות נוכחתי במשך היום לדעת שאין לבו שלם עם זה ובערב טען שלא ייתכן שלא תהיינה לנו שום הצעות. אמרתי שעלינו לעמוד על העקרונות של יולי 1937 כתנאי לכל משטר שיבוא במקום המנדט ולהדגיש אפשרות של המשך העלייה וההתיישבות.

נכנסתי לאולם סנט ג'יימס מלא חששות וסיבוכים חדשים.

מלקולם הופתע להופעת חיים. נתברר כי בירסטד, שהיה מעוניין כנראה להסביר את אי-נוכחותו, כדי שלא יהיה למלקולם הרושם כאילו הוא מוצא מן העניינים, הודיע לו כי לא חיים ולא הוא לא ישתתפו הערב והוסיף, כי הערב לא נגיש הצעות. כוונת בירסטד הייתה ודאי למעט על-ידי כך את דמות הישיבה שהוא אינו משתתף בה, אך בינתיים יצאה טובה - מלקולם היה מוכן להיעדר הצעות בפינו. אגב התברר כי הוא היה מוכן לקבל משלחת יהודית שאין בה לא וייצמן, לא בירסטד ולא בן-גוריון, ולא עלה כלל על דעתו לדחות את הישיבה בגלל היעדרם. חששות ברודצקי ולוקר היו מחוסרי כל יסוד וטוב לדעת זאת.

בהיעדר בן-גוריון מילאתי הפעם את תפקידו בהשלמת תשובות וייצמן. מלבד שנינו השתתפו בבירור ברודצקי ושטיין בהערות אחדות. בירסטד, שיצא מגדרו בפעם הקודמת והתווכח עם בן-גוריון, חזר למנהגו בכל הישיבות והחריש. שתיקתו זו של בירסטד יש לה משקל, כי פירושה למעשה הזדהות עם דברינו.

מקדונלד פתח והודיע, כי אף-על-פי שהבטיח לנסח הצעות בכתב, נמנע מעשות זאת, כדי לא להכביד עלינו, באשר אנו מסרבים לדון על בסיס של ארץ-ישראל עצמאית (משמע שאין לו הצעות אחרות!). הוא ימסור לנו, איפוא, בעל-פה על מהלך השיחות עם הערבים על הצעות הממשלה.

כאן שמענו כמה דברים חדשים. מקדונלד מסר לנו שהוא הודיע לערבים, ראשית, כי הצעת הממשלה בדבר העצמאות תלויה לא רק בהסכם בשאלה זו, אלא גם בתוצאות המשא-ומתן עם הערבים בענייני עלייה וקרקע. משמע כאילו שאם לא יגיעו לידי הסכם עם הערבים בענייני עלייה, פטורה הממשלה מהבטחת העצמאות. שנית, כי הגשמת העצמאות תלויה בשיתוף-פעולה בין יהודים וערבים בזמן מתן העצמאות ובסיכוייו להבא. דבר זה מהווה שינוי בעמדת הממשלה, כי מקדונלד אמר לנו פעמים בשיחות פרטיות, שאין הוא יכול להשתמש כלפי הערבים בנימוק הנצח נגד העצמאות - שהיא לא תיתכן אלא בהסכמת היהודים.

מלבד זה הדגיש מקדונלד, שהממשלה עמדה על ערובות בשביל הבית הלאומי, ציין את ארבעת המשטרים האפשריים (פאריטי, פדרציה, וסידורים הבנויים על רוב מסויג) ואת הנושאים שלגביהם יפעלו הסייגים - עלייה, קרקע, ביטחון, כספים ומכס.

כל אלה נראו כתיקונים ממשיים לטובתנו, אך כנגד כולם הכריע עניין אחד - השארת היהודים במצב של מיעוט. מקדונלד חזר וסיפר, כי הוא טען לפני הערבים שהיהודים בארץ-ישראל אינם מיעוט רגיל, חלילה, הם מיעוט "בלתי-רגיל".

בדיון שהתפתח אחרי פתיחתו עמדו וייצמן ושטיין - בייחוד האחרון - על התנאי של הסכמת היהודים לעצמאות, במקום התנאי של שיתוף-פעולה למעשה שהציג מקדונלד. אך הוא הסביר, כי שיתוף-פעולה כשלעצמו יעיד על הסכמה והיעדרו על אי-הסכמה. כשמקדונלד נלחץ פעמים אחדות, ניאות כאילו לתנאי של הסכמה מפורשת, אך בעצם נשאר בעמדתו- מתוך הסברה כי הדברים הם היינו הך ובכל-זאת מתוך התעקשות על הנוסח שלו: שיתוף-פעולה. ההבדל ברור: הסכמה פירושה או משאל-עם או קביעת עמדה על-ידי נציגות מוסכמת. שיתוף-פעולה הוא עניין אשר קביעת מציאותו או היעדרו מסורה לממשלה, וייתכן שזו מקווה כי במשך השנים תחול התפוררות ביישוב והשתתפות חלק ממנו במוסדות תיתן לה אפשרות לפסוק כי קיים שיתוף-פעולה ואפשר להעניק עצמאות.

שיסעתי את הוויכוח הזה בראשיתו והודעתי כי מה ששמענו על המשא-ומתן עם הערבים הבהיר לפנינו את התמונה ואנו מודים על כך, אך אנו למדים מזה כי המשא-ומתן עודנו מתנהל על בסיס של עצמאות לארץ-ישראל שאנו בה מיעוט. כבר הודענו על אי-יכולתנו לדון על כך והמשך המשא-ומתן עם הערבים על בסיס זה יוצר בשבילנו מצב חמור שנצטרך לשקול אותו. אמרנו שאנו מוכנים להסכם עם הערבים על יסוד של התפשרות הדדית - הסכם כזה אינו מוציא גם אפשרות של מדינה עצמאית אחידה, שתישען על הכרת כל עם בזכויות רעהו. באין הסכם כזה כל הערובות על-גבי הנייר הן לשווא - משעננו הוא רק כוחנו העצמי וכאן העלייה היא המכרעת.

מקדונלד התווכח איתי - ותשובותיו נעשו יותר ויותר ארסיות - שאני מדבר כאילו היהודים הם ציבור חלש וחסר-מגן, לא כן הדבר - הם חזקים, הערבים עצמם טוענים שיש לאל-ידם של היהודים להפריע לעצמאותם, והם דורשים הגנה לעצמם וכו'.

שטיין המשיך את הוויכוח על "הסכם" כנגד "שיתוף" ואז הזכרתי למקדונלד שכל שאלת השיתוף תלויה, ראשית, באופי המוסדות - היהודים לא ישתתפו בשום מוסד שיסמל מעמד מיעוט בשבילם - ושנית, במדיניות הממשלה בתקופת-המעבר לגבי העלייה וקרקעות.

מקדונלד ענה לרישא, שהממשלה לא תסיים את תקופת-המעבר בלי שיתוף היהודים, אך אין היא קובעת שיתוף זה כתנאי להתקדמות משלב לשלב בתקופת-המעבר. יש לממשלה ניסיון בכמו אלה ולפעמים עדה [כלומר, אחת העדות בא"י], שאינה נותנת יד לאיזה מוסד, חוזרת ומשתתפת בו כעבור זמן. אי-השתתפותה אינה מעכבת בעד הממשלה מלהקים את המוסד. (כאן היה רמז ברור לתקוות המקננות בלבו.) לסיפא ענה בטענה הישנה כי עקרון יכולת הקליטה אינו מדאורייתא וכו'.

מזה התפתח ויכוח על המנדט. טענתי כי יהיה פירושם של סעיפים מסוימים במנדט אשר יהיה, הטלת וטו ערבי על העלייה ויצירת תחום מושב ליהודים בארץ-ישראל הן לכל הדעות סילוף גמור של המנדט. הצגתי את הגשמת עקרונות יולי 1937 כאלטרנטיבה היחידה למנדט שהיא ברוחו.

מקדונלד טען שאי-התקדמות לשלטון עצמי היא לא רק הפרת המנדט, אלא הפרת כל שיטת המנדטים. המנדט הוא מכשיר דינאמי.

כאן אמר וייצמן:

.I agree that the mandate should be dynamised What I don't agree is that it should be dynamited !

(משחק-מילים: "אני מסכים שיש להוסיף למנדט יותר דינמיות, מה שאינני מסכים הוא שצריך לפוצצו בדינמיט" [המערכת])

אמרתי שכוונת הממשלה לגבי עלייה וקרקע יש בהן יותר הפרת המנדט מאי-התקדמות לשלטון עצמי.

מקדונלד שב וטען כי ארץ-ישראל היא ארץ-המנדט היחידה שלא צעדה אף צעד אחד בכיוון זה. עניתי כי לפי "הוועדה המלכותית" בניין הבית הלאומי הוא המטרה הראשית של המנדט. מקדונלד טען כי יש למנדט "שתי מטרות ראשיות" - הבית הלאומי ושלטון עצמי.

בסוף הישיבה התקיפונו בטלר ודאפרין - מדוע איננו מציעים הצעות חיוביות? וייצמן ענה. הצענו פעם פאריטי. הסכמנו לברר אפשרות של חלוקה. אתם מסלקים תוכניות אלו זו אחרי זו מפני שאינן לרצון הערבים. אם עלי להציע תוכנית שתעלה לרצון לפני מר ג'מאל חוסייני הרי בחירתי מוגבלת מאוד. אם אתם מבטלים את תוכניותיכם במהירות כזו אין אני יכול לרוץ אחריכם ולהכין הצעה חדשה בכל חצי שנה. העובדה שאין בידינו להציע תוכנית, אשר תניח את דעתו של ג'מאל חוסייני, אינה נותנת לכם רשות להגיד, כי אין אנו בעלי הצעות חיוביות.

בהמשך הבירור בישיבה זו אמרתי: כשם שהכרזתם על המנדט כי אינו בר-הגשמה ואחר-כך הכרזתם זאת על תוכנית פיל, כך עתידים אתם עוד להכריז כי תוכנית של מדינה עצמאית אחידה אף היא אינה בת-הגשמה.

מקדונלד רגז על דברים אלה. טינה בלבו עלינו שהגענו לעמדה כזו של כוח בארץ-ישראל, שיכולים אנו להפריע להם - או לערבים - לעשות בארץ-ישראל לגמרי כעושים בתוך שלהם.

הישיבה נגמרה מבלי שקבענו מועד להמשך הדיון. השאלה מה אנו מציעים במקום המנדט נשארה עדיין תלויה בחלל החדר.

כתום הישיבה שאל מקדונלד את וייצמן אם נהיה מוכנים לשבת שוב בישיבה בלתי-רשמית עם מדינות ערב. וייצמן ענה הן.

בשעת התה המאוחר דיברתי עם מקדונלד על ההאשמה שהאשים את בן-גוריון - על-פי ידיעות שקיבל מהנציב - שכאילו מברקו של בן-גוריון ליישוב הוא שגרם לזריקת הפצצות. הייתי חולה באותו שבוע ולא יכולתי להעמידו אז על העובדות. תיארתי לפניו את השתלשלות המסיבות, שראשיתה נעוצה בפירסום התוכנית הקונסטיטוציונית על-ידי "אהרם". הפצצות באו בתגובה על הפגנות השמחה של הערבים והריגת שלושה יהודים בחיפה. מברקו של בן-גוריון נתפרסם בעיתונות בבוקר שבאשמורתו נפלו הפצצות - הן לא יכלו להיות תוצאה מהמברק. מקדונלד הודה כי תיאורי נכון. הוא קיבל בינתיים ידיעות נוספות. הודה כי "אהרם" היה אב-נזיקים.

מיהרתי מסנט ג'יימס לתחנת ויקטוריה לפגוש את צפורה, שהגיעה באיחור של ארבעים ושמונה שעות.

[---]

הבוקר נתפרסמו ב"ניוז כרוניקל" תוצאות של משאל בעניין ארץ-ישראל, שנערך על-ידי "המכון לדעת-הקהל", [---] 60% חיוו דעתם שיש לפתור את שאלת ארץ-ישראל לטובת היהודים, 16% לטובת הערבים, 24% אין להם דעה. בעיתון מאמר ראשי ברוח תוצאות המשאל.

 

העתקת קישור