מתוך יומן העבודה                                                                    לונדון, 5.3.1939

בן-גוריון חלה. השפעת פגעה גם בו.

[---]

אחר-הצהרים נפגשתי עם שטיין וניימיר. שטיין הכין שני נסחים לבחירה. אחד פסלנו לחלוטין. גם השני היה רע בעיני, אך כדי לא לייאשו לגמרי ניסיתי לתקנו. הצרה הייתה ששטיין ניסה לאחוז את החבל בשני קצותיו. מצד אחד טען, שעלינו להכין נוסח-הצעה כזה, שאם נצטרך לפרסמו נוכל להוכיח לדעת-הקהל, כי היו עמנו הצעות חיוביות ולא התעקשנו רק על עמדה שלילית ועל התנגדות להצעות הממשלה. מצד שני ניסח את הצעותיו כאילו הן באות מצד הממשלה - בכוונה להראות לה, שאילו כך ניסחה את הצעותיה ולא באותה צורה שהובאה לפנינו, לא הייתה התנגדותנו כה מוחלטת. למעשה בחר שטיין בדרך השנייה ועל-ידי כך סתר לגמרי את כוונתו הראשונה, כי נוסח כזה אינו בא כלל בחשבון לפרסום על-ידינו - אין הוא מבטא כלל את עמדתנו. (ייתכן שהטעם הזה לא פסל את הנוסח בעיני שטיין, המתכוון אך ורק לרושם כלפי חוץ, לרושם שהוא סבור, כי הדבר יעשה על הציבור הבריטי - וגם בזה יש לחיזוק עליו - ומתעלם לגמרי משאלת הרושם כלפי פנים.) מבחינת עצם העניין לא בא הנוסח בחשבון כלל, כי הוא מציג את ביטול המנדט כמשאלתנו, ורק מסייג אותו בכל מיני סייגים, אשר עם כל היותם מספיקים מבחינתנו מצד ההיגיון הפורמאלי, הריהם סותרים את עמדתנו היסודית - התנגדות למדינה אחידה בעלת רוב ערבי. כשהצבעתי על כל המומים האלה של הנוסח המוצע הציע ניימיר פשרה: להקדים הקדמה, שבה תבוא לידי ביטוי עמדתנו היסודית ואחר-כך להציע נוסח אשר אילו הובא לפנינו על-ידי הממשלה היינו מוכנים לדון עליו. אמרתי מה יש לדעתי להכניס בניסוח עמדתנו - אין מדינה אחידה בלי הסכמתנו ובכל התנאים הכרחי המשך גידולו של הבית הלאומי. נשארתי בדעתי לגבי הניסיון לשים דברים בפי הממשלה, שלכאורה אינם מחייבים אותנו ולמעשה מחייבים אותנו בהחלט, אך הסכמתי לראות מה יצא מכל הניסיון הזה לאחר ששטיין ינסח את הדברים מחדש.

הצטערתי אחר-כך שלא הזהרתי את שטיין מראש, שייתכן כי כל עמלו יהיה לשווא. הוא הוזמן אומנם על-ידי וייצמן לחבר נוסח וניתנה לו יד חופשית, אך למעשה ההנהלה היא המחליטה, וספק רב אם הנוסח שלו יתקבל על-ידי ההנהלה גם לאחר כל תיקונים, כי גישתו מופרכת ומזיקה מעיקרה.

שטיין עבד כל הערב ורק קרוב לחצות הביאה מיס מיי את הנוסח המתוקן. ראיתי מייד, כי למום העיקרי לא נמצאה תקנה. מסרתי העתק לבן גוריון. מפני מחלתו והשעה המאוחרת דחה את הקריאה למחר.

בצינור ידוע הגיעו ידיעות אלו מחוגי הקבינט: עניין הווטו הערבי על העלייה ואיסור מכירת קרקעות בעינם עומדים. רוזבלט הודיע, כאילו, לצ'מברליין באמצעות הציר בלונדון והציר בוושינגטון שהוא מקווה אומנם כי בריטניה תעשה מה שאפשר למען היהודים, אך הוא לא יכביד עליה, תהיה החלטתה של ממשלת בריטניה אשר תהיה, באשר הוא מבין את הקושי שבו היא נתונה.

בערב הביא זסלני ידיעות מהמחנה השני: מקדונלד ציין לפניהם ארבע אפשרויות לגבי משטר המדינה העצמאית - פדרציה, פאריטי, שני בתים שמהם אחד פאריטטי, או סייג שבעניינים מסוימים דרושה הצבעת רוב של שתי העדות. הערבים היו כמרקחה - הרי בכל אחת מההצעות האלו יש עקרון השוויון בין היהודים לערבים.

ראגב ביקר את פינחס רוטנברג וביקש "עזרה". לדבריו, קיבל ג'מאל [אל-חוסייני] אלף לי"ש מנסיך תימן והלה קיבל את הכסף מאיטליה. (כיון שהסיפור בא להצדיק את בקשתו של ראגב עצמו, ייתכן שהוא מוגזם או בדוי, אך לא מן הנמנע שיש בו אמת.) עוד סיפר, כי מוסא [עלמי] וג'מאל טסו לפאריס, כדי לשוחה משם טלפונית עם שכיב ארסלאן[1] השוהה בברלין.

חברי המשלחת הארץ-ישראלית קיבלו היום מברק מהוועד הלאומי להישאר עד סוף המשא-ומתן, שכן נסיעת חברי המשלחת מלונדון בזה אחר זה (הכוונה לאוסישקין ולווייז) עושה רושם של התפוררות. הארץ-ישראלים היו שרויים בעצבנות בימים האחרונים והחליטו לנסוע. יציאתם עלולה להעתיק את מרכז-הכובד ב"פאנל" לצד בלתי-רצוי וטוב שיישארו. גם בשביל עבודתה הפנימית של ההנהלה הישארותם השובה, כי למעשה משתתפים בישיבות ההנהלה כל חברי המשלחת הארץ-ישראלית (חוץ מהרבנים הרצוג ועוזיאל).

הערות