מתוך יומן העבודה                                                                            לונדון, 27.2.1939

 

בעיתוני אתמול - שני מאמרים טובים בעדנו: של סקרוטייטור (סיידבותם)[1] ב"סנדיי-טיימס" ושל בריילספורד[2] ב"רינולדס-ניוז".

בעיתוני הבוקר ידיעות רבות על תוכנית מלקולם עם הדגשה שהיהודים דחוה. ב"טיימס" - ההנהלה המליצה לפני ועדת-המשא-ומתן לדחות את הצעות הממשלה. וכן בכל יתר העיתונים - deadlock בין הממשלה והיהודים. עודני במיטה והחום בעינו. הרגשתי - בשפל המדרגה.

בבוקר ישיבת ההנהלה - אישור הנוסח של גילוי-הדעת.

בצהרים ישיבה מלאה של הפאנל. גילוי-הדעת נוסח מחדש בעריכתו האחרונה של שטיין. הוצאו כמה ביטויים, כדי להגיע להסכם כללי, לרבות הלורדים ושאר בלתי-ציונים, העיקר נשאר - דחייה גמורה של התוכנית כולה וסירוב לראות בה בסיס למשא-ומתן.

בינתיים ידיעות חמורות מהארץ. פצצות מהמין הידוע בירושלים ובחיפה. בחיפה הרוגים ערבים לעשרות. מלקולם טילפן לוויצמן, שלפי הידיעות שקיבל מירושלים תלוי הקולר בהודעתו של בן-גוריון שהסעירה את הרוחות...

נתקבל מברק מהכסטר (רוסית!), כי הוא טילגרף למלקולם. אני מקווה שטילגרף כפי שהצעתי.

ב-4 החלה ישיבה בסנט ג'יימס שבה קרא חיים את גילוי-הדעת.

בינתיים שוב הודעה על קריאה טלפונית מירושלים. קודם הודיעו שידברו ב-6.30, אחר-כך שינו את המועד ל-5.45. טילפנתי ללינטון שימהר לארמון, יוציא את לוריא, ישאל מה המצב ויטלפן לי, כדי שאדע מה לספר לירושלים - אך לא הספיקה השעה לכך. ירושלים צילצלה לפני שקיבלתי תשובה מלינטון.

דיברו ג'וזף וקפלן.[3] חושבים להציע בכינוס היישוב להקים ועדה לשעת-חירום, מציעים גם לשתף בה רביזיוניסט - הלעשות זאת? יש הצעת שביתה כללית ביום ו' ומפקד כללי של היישוב. מבקשים שנטלגרף דעתנו. מסרתי בקצרה על מצב העניינים - הודעתי שמטלגרפים להם את גילוי-הדעת. אמרתי שברגע זה עדיין נמשכת הישיבה בסנט ג'יימס.

לפני הישיבה בסנט ג'יימס הגיעו קצת ידיעות משיחת מקדונלד עם הערבים. שאלו אותו - מה יהיה אם היהודים יפסיקו את המשא-ומתן, כפי שמודיעים העיתונים? אמר שהמשא-ומתן עם הערבים יימשך גם אם המשא-ומתן עם היהודים ייפסק. את העלייה לא יפסיקו - דווקא השנה יצטרכו אולי לתת רישיונות יותר מוקדם, בגלל צרת הפליטים - אך להבא יסדירו את העלייה כך שאחוז היישוב היהודי לא יעלה.

מסרו לי את תוכן הישיבה בסנט ג'יימס - קודם שמעתי דין-וחשבון קצר מפי לוריא בטלפון, אחר-כך יותר מפורט מפי ברל. וייצמן קרא את גילוי-הדעת שעשה, כנראה, רושם חזק. האנגלים ביקשו הפסקה להתייעצות והסתלקו לחדר אחר. כשחזרו דיבר מקדונלד: נפלה אי-הבנה. ההצעות שנמסרו על-ידי המשלחת הבריטית לא היו מוחלטות ומחייבות - הן פתוחות לבירור. היה ברור שהן באו כאכזבה קשה למשלחת היהודית, אבל היה לו רושם, שהיא מוכנה לדון בהן. הנה וייצמן עורר את שאלת אי-ההשתלטות וכמדומה לו הוא נענה לכך בחיוב. נראה שמשלוח ההצעות בכתב עשה רושם על המשלחת היהודית, כאילו הדברים נקבעו במסמרות, אך לא כן הדבר. עדיין נתונים הדברים בהיתוך. מה שחסר בסיכום ההצעות - הבית הלאומי, אי-השתלטות הרוב על המיעוט וכו' - כל אלה עתידים היו להיזכר בנוסח המלא, אשר הוא עומד עכשיו בחיבורו. אין הכוונה למדינה ערבית, כמו שאין כוונה למדינה יהודית, אלא הכוונה היא למדינה ערבית-יהודית. לא נאמר שהיהודים יהיו במעמד של מיעוט. לא נאמר שהמדינה תוקם לאלתר. להיפך, תהיה תקופת-מעבר ארוכה ותנאי סיומה טרם נקבעו. כל אלה הם נושאים לדיון בוועידת השולחן העגול.

כשגמר מלקולם את דבריו ביקש וייצמן הפסקה להתייעצות. שוב יצאו האנגלים את החדר. כעבור 10 דקות נתחדשה הישיבה. וייצמן הודיע, כי בגילוי-הדעת הגבנו לא רק על ה"סיכום" אלא על כל כיוון ההצעות שבאו מצד הממשלה במשך המשא-ומתן מראשיתו. בשיחה האחרונה הוא לא העיר רק על היעדר העיקרון של אי-השתלטות. הוא עמד בעיקר על אי-גיבוש הבית הלאומי. מה בעניין העלייה, שהיא לנו העיקר? נשמע-נא את כל ההצעות יחד.

היו עוד חילופי-דברים. בן-גוריון דרש רשות לפרסם את גילוי-הדעת. מקדונלד התנגד לכך. בן-גוריון חזר והדגיש שהמשלחת לא תמשיך את המשא-ומתן על בסיס ההצעות הקודמות של הממשלה, ולאחר שהדברים התפרסמו הכרחי שהציבור היהודי ידע, כי נציגיו אינם מקבלים הצעה זו כבסיס למשא-ומתן.

לורד הליפאכס, אשר כדרכו שתק כל זמן הישיבה, פתח את פיו לפתע באחרונה - אף זאת כדרכו - ואמר דברים מעולפים הפשטה, מורמים לגובה מוסרי ואינטלקטואלי, אך מצד עצם תכנם קשים וחדים כמדקרות חרב: אנגליה השתדלה לעזור ליהודים ככל יכולתה, אם למרות זאת יסתלקו היהודים מלהמשיך במשא-ומתן עם אנגליה - ירפה הדבר מאוד את הידיים (most discouraging). הדברים עשו רושם של איום גלוי - גורו לכם, היהודים!

 

הערות