מתוך יומן העבודה                                                                 לונדון, 23.2.1939

 

ב"טיימס" הופיעה הבהרה ביחס להודעת אתמול. הסוכנות אינה אחראית - מעשה בפקיד שעשה מה שעשה על דעת עצמו.

אגרונסקי טילפן להסב תשומת-לבי לתיקון זה. אמר שהעז הוצאה. עניתי, כי הזבל נשאר.

ב-10 עם בן-גוריון אצל וייצמן, להתייעצות לפני הפגישה עם הערבים. גמרנו שלא ניכנס לבירור "קונסטיטוציוני", אלא נסתפק הפעם בדברים כלליים.

באנו לארמון סנט ג'יימס מוקדם, כדי לתת לוויצמן אפשרות לשוחח עם מלקולם מקדונלד. הלה הסכים, כאילו, שדברינו יהיו כלליים ולא ניכנס הפעם לבירור ענייני. וייצמן הראה למלקולם את הדין-וחשבון, שקיבלנו על אבן סעוד. גם מלקולם אישר, שראה משהו מעין זה.

באולם-ההמתנה הגדול החלו להתאסף המשתתפים בפגישה. קודם התאספו היהודים. אחר-כך החלו להגיע הערבים. הראשון נכנס עלי מאהר,[1] מצרי טיפוסי. קטן וכחוש, שחום-כהה, עיניים קטנות וערמומיות, בת-צחוק מתוקה אינה יורדת מעל שפתיו. ניגש ונתן שלום לכל אחד. שאלתיו לשלום אחיו, אחמד מאהר[2], נשיא הפרלמנט, שהכרתיו בהיותו העורך של "כאוכב אל-שרק". אחריו נכנס פואד חמזה, שאפשר לחשבו לגרמני או לסלבי, אך בשום אופן לא לנציג ממלכת חג'אז ונג'ד (הוא דרוזי מהלבנון). פיקפקתי אם יכירני, אך הוא בירכני ראשון בנקיבת שמי ובערבית. בירך גם את בן-גוריון. עשיתי לו הכרה עם אחרים. לבסוף נכנסו שני העיראקים-נורי ותופיק[3]. נורי פנה אלי תורכית: נאסל-סין? [מה שלומך?] הוא נפגש בידידות עם וייצמן ועם לורד בירסטד. באולם-ההמתנה נוצרה אווירה של "שבת אחים", והיה מורגש שהבריטים מופתעים ונתונים קצת במבוכה - כמצב-רוחם תמיד כשנדמה לרגע כאילו המחיצות שבין הערבים והיהודים נפלו והם קרובים איש לרעהו הרבה יותר מכפי שאפשר היה לשער.

נכנסנו לישיבה: 4 אנגלים, 4 ערבים, 8 יהודים. מאחורי הערבים ישב אחד לויד, אנגלי בצורת ערבי, מי שהיה שופט בעיראק בימי השלטון הבריטי ומשמש עכשיו יועץ משפטי לממשלת עיראק העצמאית.

מקדונלד פתח וניגש מייד לשאלת המשטר: לא לנצח יתקיים המנדט. יש לשאוף ליחסי חוזה, דוגמת עיראק. רצוי להגיע לפירסום הצהרה, שהמנדט עומד להתחסל ובמקומו יבוא חוזה עם מדינת ארץ-ישראל העצמאית. עד להגשמת הדבר יינקטו צעדים מעשיים באותו כיוון, אשר יסמלו התחלת משטר חדש. מובן, קודם-כל צריך שישתרר השלום בארץ. עד להשלטת השלום לא יחול שום שינוי במצב. הרי שהשאלות המעשיות הן שתים:

א. איזה מוסדות אפשר להקים בעתיד הקרוב מייד לאחר שיושכן השלום.

ב. מהן הערובות שיש לקבוע כתנאי לעצמאותה של ארץ-ישראל - ערובות לענייני בריטניה, לענייני הדתות והעדות, וערובות מיוחדות ליהודים, שהם כיום מיעוט, אבל לא מיעוט רגיל, כי אם בלתי-רגיל. מיעוט רגיל הוא מיעוט אשר לעם שהוא שייך לו יש באיזה מקום ארץ משלו. היהודים אינם במצב זה. ערובות ליהודים - זוהי השאלה העיקרית.

כשגמר לא היה ברור איזה צד ידבר תחילה. לאחר היסוס פתח עלי מאהר ודיבר קצרות: הוא איננו סבור, שהערבים צריכים להתחיל. הם סבורים, שארץ-ישראל צריכה להיות עצמאית. אשר לערובות, אדרבא יוגד-נא להם אלו ערובות נדרשות מהערבים - הם מוכנים לתת ערובות בתנאי שערובות אלו אינן מבטלות את עצם מהותה של מדינה עצמאית ואינן שוללות את האינטרסים הערביים החיוניים, שהם בשבילם העיקר.

אז דיבר וייצמן. הוא הביע קורת-רוחו מהפגישה, ובירך את מקדונלד על הצלחתו בכינוסה. בעצם, אין זו פגישתנו הראשונה. הוד מעלת עלי מאהר פשה הוא מכר ישן נושן, מימי יוסף ומשה. הוד מעלת נורי סעיד פשה אף הוא מיודענו מתמול-שלשום, מימי גלות בבל ואפשר עוד מלפני כן, מימי אברהם אבינו. ואחר-כך נפגשנו בבגדאד, בקורדובה ובקהיר ועשינו משהו יחד. הריב הוא ריב בין אנשים אחים ועל-כן הוא כה מר. נהיה מאושרים לראות ארץ-ישראל עצמאית ופורחת, אשר כל האינטרסים שבה הותאמו אהדדי. הייתה זו הודעה מרחיקה-לכת. כוונתה הייתה הודיה בעצמאות, אך מן השפה ולחוץ מתוך ביטחון ש"התאמת האינטרסים" תשמש סייג מספיק, אך ההשתמעות הייתה כאילו אנו מוכנים לדון מייד על עצמאותה של ארץ-ישראל. עקרוננו - המשיך וייצמן - הוא אי-השתלטות הדדית ואין זה למעלה מיכולת אנוש להקים משטר על יסוד העיקרון הזה. הוגד כאן, כי זוהי פגישה בלתי-רשמית. אנו מבינים, שאין הצד שכנגד מכיר בסוכנות היהודית. יכולתי להשיב כנגד זה, שאנו איננו מכירים במעמדן של ממשלות הארצות השכנות - בעצם מבחינה לגאלית אין להן כל סמכות להתערב בענייני ארץ-ישראל. (גירוי והתלחשות עצבנית בין הערבים. עיני נורי כאילו יצאו מחוריהן.) אולם אנו שמחים למעשה לפגישה דווקא עם נציגי המדינות השכנות, שהיקף מבטן יותר רחב. לנו הכרחית עלייה גדולה ואנו מעוניינים במפעל-פיתוח גדול היכול לשמש נושא לשיתוף פעולה עם הארצות השכנות. אפשר להתחיל גם במוסדות שלטון עצמי, אבל זהו עניין של גידול אורגני - אין לרוץ בטרם למדנו ללכת ודרכי ארץ-ישראל סלעיות מאוד. וייצמן סיים באיחולים להחזרת עטרת האחדות השמית לישנה.

עלי מאהר ענה במתק-שפתים. ברית עם יהודים - מה שייך, אין כמצרים היודעת לקיים זאת. יהודי מצרים - אחינו. הוא עצמו ישב בבית-הספר על ספסל אחד עם נער יהודי וכיום שכנו בגיזה הוא יהודי. אך כשמדובר על מדינת פלשתינה הכוונה היא לפלשתינה כמות שהיא. בעיית היהודים לא תיפתר בארץ-ישראל בלבד. יכולים היהודים להיות כבביתם בכל ארצות ערב. בריטניה לא כבשה לבדה את ארץ-ישראל, הערבים נלחמו שכם אחד אתה. כיוון שלא הייתה לה זכות כיבוש, אין היא יכולה להעבירה ליהודים. אבל את 400,000 היהודים שבארץ הם מוכנים לקבל כעובדה. השאלה היא ליצור יחסי-שלום בין הערבים והיהודים הנמצאים בארץ. אם יש מקום לעלייה נוספת יש לדון על זאת כמו שדנים על כך בכל ארץ שבעולם ולא על יסוד איזו תביעה פוליטית.

אחריו החזיק תופיק סוידי (באנגלית קלושה מאוד). הוא הוקיע סתירה בעמדתנו: מודים בעצמאות ודורשים עלייה - תרתי דסתרי. הבאים מבחוץ ושואפים לרוב יהודי ולמדינה יהודית עומדים בסתירה לעצמאות הארץ. אפשר להתקין הגנה על זכויות היהודים שכבר ישנם, אבל אם תימשך העלייה - יימשכו הטינה והחשד והארץ לא תשקוט. יש לברר קודם-כל אם מסכימים לעקרון עצמאותה של ארץ-ישראל. אם כן תישאר שאלת ההגנה על היישוב היהודי הקיים - אף זו שאלה לא קלה, אבל קושי זה אפשר יהיה להתגבר עליו. לכך יש תקדימים - דוגמת עיראק.

כאן עשה מקדונלד דבר שנתן לזמן-מה כיוון מסולף לכל הבירור. הוא פנה אל סוידי ונורי ושאל: באמת, איך נשתלשלו הדברים בעיראק? אומנם, אין כאן גזירה שווה שלמה, אך לשם אינפורמציה כדאי היה לשמוע.

הייתה זו הזמנה מעין "ילמדנו רבנו". ומייד פנו כל ארבעת האנגלים לעבר העיראקים ועל פניהם תיאבון רב לדעת, לשמוע תורה. כאילו כל הפרשה אינה נהירה להם כלל ולא הייתה להם מעולם הזדמנות ללמוד אותה כמו הפעם. ממש עשו אוזנם כאפרכסת.

סוידי החל להרצות בנפש חפצה, אך הסתבך בתאריכים ובסדר העובדות. האנגלי לויד ניסה לסייע לו בלחישה, אך כשראה כי סוידי שכח, פשוט, את פרקו ואינו מצליח להסביר את העניין, נטל לעצמו את רשות-הדיבור והחל מטיף לקח בהרחבת הדעת, כרב לפני תלמידיו. הוא החזיר את העניין לראשיתו ואמר: באמת יש כאן יסוד מעניין להשוואה. ב-1922 פרץ מרד בעיראק שהתפשט בהיקף רחב. הערבים ערכו קרבות עם הצבא הבריטי ב"שדה הפתוח". אחרי שדוכאה ההתקוממות נמשכה עוד זמן-מה מלחמת כנופיות. לבסוף הושלט סדר ואז באה הממשלה הבריטית בהצעת חוקה. מכאן פתח בהסברת השלבים-כמעיין המתגבר, וארבעת נציגי ממשלת הוד מלכותו יושבים ושותים בצמא את דבריו.

וייצמן ניסה להפסיק: אדוני היושב-ראש... אדוני היושב-ראש... אך מלקולם לא שעה אליו, כאילו לא שמע - כה שקוע היה בשמיעת ההרצאה על עיראק. וייצמן הרים את קולו: אדוני היושב-ראש! סוף-סוף פנה אליו מקדונלד, ואז אמר וייצמן: צר לי מאוד להפסיק את ההרצאה המעניינת, אך נדמה לי שהיא באה במקצת קודם זמנה. לא נוכל גם לקבל את ההנחה שעיראק משמשת תקדים לארץ-ישראל.

לויד נשתתק, האנגלים הפנו את ראשיהם תשעים מעלות והבירור חזר למסלול. וייצמן ביקש רשות-דיבור לבן-גוריון ואחריו לוייז.

בן גוריון מנה 4 נקודות שיתוף: שני הצדדים מעוניינים בשלום, בפריחת הארץ, ביחסי-גומלין עם הארצות השכנות, בשמירת ענייני בריטניה.

עניין חמישי יכול להיות משותף ויכול לשמש סלע-מחלוקת - זוהי העצמאות. הסכם בו אינו פשוט. הוא מאמין, שסוף ההסכם לבוא גם בנקודה זו, אך תנאי ראשון להסכם הוא, שכל צד ידע בבירור את עמדת רעהו; וכדי לסול את הדרך להסכם בעתיד הוא ינסח בבהירות גמורה את העמדה היהודית. היהודים עולים לארץ-ישראל ונמצאים בה בזכות, כבני הארץ, לא כזרים ולא כאורחים. ארץ-ישראל היא ארצם - לא עד כדי הוצאת הערבים - הם יישארו הרוב ואין להם מה לחשוש...

כאן שיסעו עלי מאהר: למה היהודים מתכוונים באומרם שהם מצויים בארץ-ישראל בזכות ולא בחסד? הערבים היו פעם בספרד ויצרו בה תרבות משלהם - היכולים הם עתה לטעון שספרד היא ביתם? בן-גוריון השיב, שזכויות היהודים בארץ-ישראל הוכרו על-ידי חבר הלאומים ואף על-ידי עיראק. עלי מאהר הקשה שוב וכך התחלפו בשאלות ותשובות והייתה סכנה של אנדרלמוסיה. מלקולם התערב, השקיט את עלי מאהר ונתן לבן-גוריון לגמור. הוא קבע שרק אם יובן מעמדם המיוחד של היהודים בארץ-ישראל אפשר יהיה לדון על עצמאות. ארץ-ישראל לא תגיע לעצמאות בלי היהודים או בניגוד לרצונם. הוא הדין לגבי הערבים.

וייז הרצה את פרשת יחסה של אמריקה לארץ-ישראל ולבית הלאומי החל מווילסון[4]. לבסוף אמר שאינו מבין את פחד הערבים. הם הרוב, ריבוים גבוה מאוד, וגם אם תימשך העלייה היהודית במספרים גדולים ילכו הם ויתרבו. למעשה צייר תמונה במספרים האומרת, שאף פעם לא נדביק את הערבים - אך הם נמצאים בה לא כדין היהודים במצרים.

נורי סעיד אמר שברצונו להעיר רק שני דברים לוייז: כמה יהודים עלו מאמריקה לארץ-ישראל במשך 20 השנה האחרונות? אשר לפריון הארץ (הוא לא הבין את דברי וייז) הריהו מזמין את וייז לעיראק, על חשבון הממשלה, לראות את ההתקדמות החקלאית שם ולהשוותה עם מצב האיכר הערבי בארץ-ישראל.

בן-גוריון ענה שהוא עצמו עלה מאמריקה לארץ-ישראל עם 4000 יהודים שבאו להילחם תחת דגל אלנבי. לא נתקררה דעתו של נורי והוא חזר ושאל, כמה עלו להשתקע בארץ במשך הזמן שעבר מאז. וייז ענה שעלו רבים. נורי הניע ראש באי-אמון.

פואד תמזה הקשה: כיצד יכולים היהודים להבטיח לערבים, שלא ישתלטו עליהם במקרה שיהיו לרוב אם הם עצמם חרדים להשתלטות הרוב הערבי. משמע שהם מבינים היטב, כי הרוב הוא השליט ובכן כיצד הם רוצים שהערבים יסכימו לרוב יהודי ויסמכו על אי-רצונם להשתלט? הוא הציע לחדול לדבר בהכללה ולגשת לבירור פרטים.

אז הביע מקדונלד את נכונותו להביא אלו הצעות מצידו לישיבה הבאה.

וייצמן העיר שאין להפריד את שאלת החוקה משאלת העלייה. ציין, כי תופיק סוידי עצמו עמד על הקשר.

פואד תמזה: אם תקום מדינה עצמאית, תחליט היא על העלייה.

וייצמן: תתחשבו במציאות - העלייה היא לנו העיקר ובלי זה לא יהיה שום הסכם.

פואד חמזה הציע למלקולם, שאם יש לו הצעות ימציאו למשלחת לפני הישיבה. האדונים הללו - אמר בהתכוונו אלינו - מופיעים כאן בשם עצמם ויכולים להגיב מייד. לא כן אנו, המופיעים בשם ערביי ארץ-ישראל שאינם כאן. עלינו להימלך תחילה בדעתם.

מלקולם לא קיבל הצעה זו.

הליפאכס, ששתק כל זמן הישיבה, פתח פתאום את פיו ואמר פסוק אחד - פסוק רב-משקל: כולנו מבינים שאם לא יושג הסכם על-פני כל השטח, לא יושג הסכם בשום סעיף לחוד.

בזאת נגמרה הישיבה. לא התפזרנו מייד. ניגשתי אל העיראקים וקראתי לבן-גוריון. דיברנו תורכית. תופיק סוידי התרגש: הן הייתם כבר לארבע מאות אלף-מה נחוץ לכם עוד? נורי טען שיש להם הצעות חשובות בשבילנו אם נגיע לידי הסכם, אבל כנראה אין אנו מבינים את טובתנו. (קרי: התיישבות בעיראק באם נסכים להפסיק את העלייה לארץ-ישראל.)

הוא פנה אל וייצמן ואמר: ב-1936 החמצת הזדמנות חשובה (הוא ניסה אז להשפיע על וייצמן בלונדון - ועלי בירושלים - שנסכים להפסקת העלייה[5]). נפרדנו בידידות-ובלא-כלום. נורי הודיע כי מחר הוא חוזר לעיראק. כשהבעתי תימהוני אמר שיהא מוכן לשוב ברגע שיידרש.

בארוחת-צהרים בביתו של מרכס נכחו וייצמן, שני הלורדים, מאקר, בן-גוריון ואני. הלורדים סיפרו על שיחתם עם נורי. הם עומדים להיפגש איתו שוב הערב. מדברים על עלייה של 40-30 אלף, להתחיל ב-40 ולרדת ולא להתחיל מעלייה קטנה ולעלות. מבררים אפשרויות מבלי להתחייב. הודיעו כי הם מדגישים וחוזרים ומדגישים, כי לא הם אלא אנחנו, הסוכנות, הם בעלי הדבר והם רק מסייעים לבירור.

אחר-הצהרים ישיבת ההנהלה. אחריה ישיבת החלק הציוני של הפאנל.

מסרנו על מהלך הפגישה עם הערבים. יש דאגה רבה מפני ה"עצמאות" שקפצה עלינו פתאום כדבר-מה קרוב ומעשי.

בערב נסענו אל וייצמן - ברל כצנלסון, ברל לוקר, בן-גוריון ואני, בא גם סאקר. נזדמנה גם בפי. באנו לכלל דעה, שצריך לעשות הכול כדי למנוע ממלקולם מקדונלד להביא את הצעותיו לפני שני הצדדים יחד.

ראשית, כל מה שיוגד לנו בנוכחות הערבים יוכל להשתנות אחר-כך רק לרעה ולא לטובה.

שנית, אין לדון בהצעת המשטר לחוד משאלות קרקע ועליה. זהו תכסיס זול מצד מלקולם לכפות עלינו את גיגית הבירור בעניין אחד, כדי להחליש את כוח התנגדותנו ולכבוש אותנו קמעונית.

שלישית, הוא כינס את הפגישה, כדי לסייע ליהודים ולערבים להידבר ביניהם והנה הוא הופך אותה למסיבה, שבה הממשלה הבריטית מודיעה הודעות לשני הצדדים. גמרנו שוויצמן יבקש לראות את מלקולם מחר בבוקר.

 

הערות