מתוך יומן העבודה                                                                לונדון, 21.2.1939

 

מצאתי את וייצמן במצב-רוח קשה אחרי ישיבת אמש: האם יכול היה לנהוג אחרת? אימצתי את ידיו.

במשך הבוקר הגיעו שתי הזמנות: הוא נקרא ל-3 להליפאכס ול-5.30 אל מקדונלד. יכול הוא להביא איתו את חבריו. רצונו שבן-גוריון ואני נלך אתו. אכלנו בצהרים שלושתנו יחד וב-3 היינו במשרד-החוץ.

חדרו של הליפאכס - היכל מרווח וגבוה. חלונות-ענק נשקפים על סנט ג'יימס פארק וגרין פארק - בכל חלון מראה נוף נהדר. בבואנו - והנה הפתעה: מלקולם כאן, התיישבנו חמשתנו בחצי גורן מול האח הבוערת. הליפאכס אמר: יפתח מזכיר-המושבות, הלא הוא היושב ראש. מלקולם לא התמהמה וניגש ישר לעניין. הוא יבוא בהצעה אשר ודאי תצלצל באוזנינו כמחוצפת, אבל חובתו להביאה לפנינו מתוך ניסיון להגיע להסכם: הנהיה מוכנים לפרסם הצהרה, אשר בה נחזור ונאשר את קשרנו ההיסטורי עם הארץ וזכות כל יהודי לחזור למולדתו וכו', ויחד עם זה נודיע, כי למען השלום וההבנה ההדדית הננו מוכנים להגביל את עצמנו ומסכימים לעלייה מוגבלת במשך תקופת שנים, על-מנת שכתום אותה תקופה יהיה המשך העלייה תלוי בהסכמת שלושת הצדדים?

נדהמתי למשמע אוזני. כולנו נדהמנו. רק אמש הודענו בדברים כדרבונות, שאנו מסרבים ל דון על הצעה כזו, וכאן שואלים אותנו אם לא נסכים אנו בעצמנו להציע הצעה כזאת. דגש אחר בדברי מלקולם רמז לי משהו: הוא הצטדק מראש שהצעתו באה כדי לברר את כל האפשרויות להגיע להסכם. הקריירה האישית שלו תלויה בהרבה ב"הצלחתו" במשא-ומתן זה. הצלחה פירושה תוצאה מוסכמת. הסכם פירושו קבלת עמדת הערבים. הוא חותר, אפוא, בכל כוחו לנקודה זו ואינו בורר באמצעי-לחץ כלפינו. אבל הלא הוזמנו אל הליפאכס, משמע שהוא ידע מראש מה יוצע לנו ונתן את הסכמתו. משמע שזוהי המדיניות ואין כאן שאלה אישית.

הבטתי בפני וייצמן ונבהלתי - כה כבד היה הענן, שרבץ על פניו. ביקשתי להבין, מה פירוש עמידה על הזכות והסכמה לביטולה בנשימה אחת? הליפאכס הסביר, כי הכוונה היא שהזכות עומדת בעינה, אלא שאנו מוותרים על השימוש בה למעשה. בן-גוריון החל לענות. דיבר בהתרגשות עצומה שכמעט החניקה את המלים בגרונו. זר לא יבין אותנו. בעיניו אנו עומדים כאילו על איזו זכות מופשטת, איזה עיקרון ערטילאי, שאין בו ממשות ומוכנים ליהרג על כך. אבל זוהי נשמת הווייתנו. על זאת עלו אבותינו על המוקד. לא נוכל להתכחש לירושה. לא נוכל למעול בהכרתנו ההיסטורית. כל הנכסים שהם מציאות מוחשית אצל כל אומה ולשון - אצלנו הם נחלת ההכרה והשאיפה. לא נוכל לוותר עליהם.

שוב ענה הליפאכס. הוא בטוח, שהוא מבין אותנו היטב. אין כל ספק בעיניו, שהנכסים הרוחניים הם העיקר בחיים. אפשר שהוא תמים, אבל הוא מאמין בהשפעתה המוסרית המחייבת של ז'סטה נדיבה. אדם גדול אחד, שישב בחדר זה לפניו - סר אדוארד גריי[1] - היה אומר: אם רצונך שהצד שכנגד יבין אותך, עליך להוכיח לו, כי אתה מבין אותו. מסקנתו היא, שאם יהיה בנו כוח לוותר לערבים מרצוננו, סופם שיבינו אותנו ואז נקבל בהסכמתם מה שאנו מקריבים עכשיו.

וייצמן העיר, כי גם לו היה מישהו מאיתנו מוכן לוויתור כזה לא היה משיג כלום, כי בו ברגע היה יורד מעל הבמה הפוליטית. אין כאן על מה לדבר. הוא מתפלא בכלל על החתירה הזאת לפיתרון סופי דווקא בשעה זו, לאחר שראש הממשלה עצמו אמר לו, שלא זה הזמן לפתרונות סופיים, באשר מצב העולם כולו יהיה אחר בעוד שישה חודשים.

פניתי להליפאכס ואמרתי: אהיה באנאלי בעיניך אם אומר, כי אנו יודעים היטב, כי פשרה היא הצורה העליונה של מדינאות. בן-גוריון ואני עשינו לא מעט, כדי להשפיע ברוח זו על ציבורנו. אך אנו יודעים, שלא הכול ניתן לפשרה. יש גבולות. מדינאות המגיעה עד הגבול מוכרחה להודות בתבוסתה. תבוסת המדינאות אינה עדיין תבוסת העם, שבשמו היא פועלת. העם נלחם. המדינאות הבריטית ב-1914 לא מצאה פשרה. היא נכשלה. אך בריטניה נלחמה וניצחה. גם עכשיו מתאמצת המדינאות הבריטית להתפשר. כולנו מאחלים לה הצלחה. אך כולנו יודעים, כי לא כל פשרה תתקבל, ובמסיבות מסוימות בריטניה תילחם ולא תתפשר. בשבילנו ההצעה של מיניסטר-המושבות היא מעבר לגבול. מה פירוש לקיים את הזכות ולהסתלק משימוש בה? פירושו להחזיר את הזכות למלכות השאיפות המשיחיות. היא הייתה שם מאות שנים. הציונות הוציאה אותה מעולם השאיפה המיסטית והפכה אותה למפעל חי. הציונות אינה רק שאיפה ואמונה. הציונות היא התעוררות הרצון הלאומי לפעולה. להכריז על שמירת הזכות להלכה ולהסתלק מהגשמתה למעשה פירושו לחזור לתקופה שלפני הציונות בהיסטוריה העברית - זאת אומרת לחדול להיות ציונים. אבל אנו איננו סתם יהודים, אנו ציונים. אין כאן רק שאלה של בגידה בעצמנו, התכחשות לעצם מהותנו. לא נוכל לחדול להיות מה שאנו.

כאן התנצל מקדונלד שזמנו כלה -עליו למהר לפגישה אחרת - ונפרד מאיתנו.

וייצמן סיפר להליפאכס את עניין שבתאי צבי. התגלותו, איך נהה אחריו העם הכמה לגאולה, איזה גלים הכתה התנועה, באיזה כוח-תנופה יצא למסע-הכיבוש שלו ואיך לא עמד בניסיון, נלכד ברשתו של השולטן, נדחף לשמד באשליה, כי על-ידי כך הוא דוחק את הקץ ומה היה סופו וסוף תנועתו.

האווירה הייתה מתוחה והליפאכס נשם לרוחה בהיכנס מזכירו להודיעו כי הגיעה שעת הראיון הבא.

נסענו להתאוורר בסנט ג'יימס פארק. הקפנו אותו כמה פעמים וניגשנו לפרלמנט. ב-4.30 ערך שם קזליט[2] מסיבת-תה בעמידה לכבוד המשלחת היהודית. היה דוחק רב. סטיפן וייז בא למסיבה מלא התעוררות. הוא ביקר את בטלר להודיעו, כי הוא עומד למסור לממשלת ארצות-הברית על מהלך העניינים. בטלר הרגיעו - אמר שחלילה לו לקבל את כל מה ששמענו עד עכשיו כהחלטות הממשלה, אלו אינן החלטות, גם אין בהם עדות לכוונת הממשלה - בקיצור, הכול ניתן לתיקון. רצונו הטוב של בטלר מתבלט יותר ויותר - כל זמן הישיבות והפגישות איתנו נראית על פניו ארשת של סבל - אבל האפשר לסמוך על רצון טוב זה, והאם רואה ה ו א את המצב לאשורו?

מהמסיבה נסענו לארמון סנט ג'יימס. מצאנו את מלקולם עם בטלר. מלקולם לא הזכיר אף ברמז את פגישתנו לפני כשעתים. הוא קרא להודיענו, כי ייתכן שתתקיים פגישה בינינו ובין נציגי מדינות ערב. הן זה היה רצוננו. הוא טרח בזה כל הזמן. הערבים הארץ-ישראלים מסרבים להיפגש. אך נציגי המדינות יותר נוחים. מצרים מסכימה. סברה שגם עיראק תסכים. השתתפות ערב הסעודית בפגישה עדיין בחזקת ספק. משום זה טרם נקבע המועד. אך הוא רוצה להבטיח אפשרות של פגישה במקרה שתבוא הסכמת כל המעוניינים מהצד שכנגד. זו תהיה פגישה בלתי-רשמית בהחלט. הוא הציע שידובר על שאלות קונסטיטוציה. הצרה היא שלדעת ה"מדינות" אי-אפשר להביא את ערביי ארץ-ישראל לידי דיבור על עלייה בטרם תיפתר שאלת ה"סטאטוס". על-כן מוטב שנתחיל מזה. היו רוצים שדוגמת עיראק תשמש כתקדים. שם הייתה תקופת-מעבר עד לעצמאות. בארץ-ישראל תהיה תקופת-מעבר הרבה יותר ארוכה. ייתכן לדבר על צורות-מעבר שונות - נניח מינוי מנהלי-מחלקות מבני הארץ ובצדם יועצים בריטים. במקרה של מחלוקת בין המנהל והיועץ יכריע הנציב העליון. על-ידי כך נשארת בריטניה יושבת איתן באוכף. הוא כבר הודיענו כי פאריטי אינו עניין מעשי עכשיו. אבל ייתכן להכניס לחוקה אלמנטים של פאריטי - למשל, תקנה שבעניינים מסוימים אין לקבל החלטה, אלא בהסכמת רוב היהודים ורוב הערבים, או משטר של שני בתים - אחד לפי האוכלוסים, ובשני ייצוג שווה לשתי העדות.

הייתה כאן בהילות להכניסנו לדיון בפרטים בטרם ביררנו את העיקר. הבעתי אחר-כך את דאגתי מפני תכסיס זה. בישיבה הרשמית אמש אמר מלקולם: מה יהיה אם נגיד לכם, שלא תוכלו לקבל עלייה כרצונכם ולערבים נגיד שלא ניתן להם את העצמאות הגמורה שהם דורשים ואחר-כך נכניס אתכם ונטיל עליכם לבוא לידי הסכם בשאלת המשטר. נראה שלכך הוא חותר בפגישה זו.

וייצמן ובן-גוריון היו סבורים, שבפגישה הראשונה עם הערבים נדבר על השאלות בהכללה ולא ניכנס לדיון בפרטים.

גם אני הסכמתי, שלעצם הפגישה יש להתייחס בחיוב. אמרנו למקדונלד, כי אנו מסופקים מאוד אם תהיינה תוצאות, אך אנו מקדמים בברכה את ההזדמנות להיפגש.

וייצמן השתמש בפגישה קצרה זו, כדי לענות למלקולם בנקודה אחת, שלא הספיק לגעת בה אמש: עניין ה"סעיף" על עבודה עברית בחוזי הקרן הקיימת. נתן הסבר ממצה -עניין העבודה העצמית, הפקעת הקרקע מספסרות וכו'. בטלר שמע את ההסבר בעניין מיוחד. ראינו שנתגלו לפניו תכנים חדשים של מפעלנו.

מהארמון למלון, להחלפה, ומשם לביתו של ווקופ לארוחת-ערב. וייצמן ובן-גוריון נסעו לארוחת-ערב לסאבוי, למסיבה של צירי הפרלמנט מהמפלגה השמרנית. ג'ימי רוטשילד סיפר בבהלה רבה, כי הערבים מרבים להיפגש עם אנשי הפרלמנט, ועל-פי יוזמתו אירגן בקשטנסקי שלוש מסיבות, שתים לשמרנים ואחת לצירי הלייבור. כל מסיבה מוזמנת על-ידי אחד הצירים מידידינו, אך המוזמנים שייכים לכל הסוגים ורבים מהם פנים חדשות.

שלוש השעות שביליתי אצל ווקופ עברו בשיחה בלתי-פוסקת ובמתיחות שכלית, שלא התרופפה אף לרגע. מלבד שנינו היו שתי נשים, אחת צעירה ואחת באה בימים, שתיהן מתאכסנות בביתו. הרעיש אותי בשאלות ולא נתן להינפש - תולדות היישוב, תולדות חיי, נסיעתי לתורכיה, המצב הנוכחי בסוריה, ענייני הערבים וכו'. כשגמרנו לאכול שילח את הגברות למעלה ונסגר איתי בחדר-האוכל. הבינותי כי עכשיו ידבר איתי על "השיחות" וכך היה.

נורי סעיד סעד על שולחנו לפני יומיים. הוא מחשיב אותו. אין לסמוך עליו לחלוטין, אך הוא איש בעל רעיונות ואפשר להידבר איתו. הוא ראה גם ערבים אחרים - נפגש איתם לסעודה בצירות המצרית. יש לו רושם שיקשה על הממשלה הבריטית להיחלץ מדרישת העצמאות. משהו מעין זה יצטרכו לתת - אחרת תיאלצנה הממשלות הערביות לחזור בידיים ריקות. מצב של מיעוט בשבילנו? חרדתנו מופרזת. כבר עכשיו אנו כוח גדול. הוא הכיר תמיד בצורך להביאנו לעמדת-כוח. אמר לעצמו-ארבע מאות אלף, חצי מיליון. תמיד חשב שלא ייתכן שהיהודים יהיו רוב. ודאי, העלייה יכולה עוד להימשך, אבל מה אם בריטניה תחליט להפסיקה כעבור כמה שנים? הוא יודע שישנה עכשיו עלייה בלתי-לגאלית, אבל כמה אפשר להעלות בדרך זו? לא נוכל להשליך יהבנו על כך. אם תחליט בריטניה להפסיק את העלייה, יהיה זה חוק ולא נוכל לעשות נגדו דבר. מה נעשה אז? כל התוכניות על גויאנה, מדגסקר וכו' אינן שוות מאומה. הוא סבור כי גם במיניסטריונים אין מיחסים להן שום חשיבות מעשית. ישנה רק תוכנית אחת: עיראק. לא, לא להתיישבותם של ערבים מארץ-ישראל, אלא להתיישבות יהודית. הנגב הוא דמיון-שווא, גם עבר-הירדן לא יסכון להתיישבות רחבה. לא כן עיראק. שפעת קרקע ושפע מים. אפשר ליצור יישוב צפוף בגוש אחד או בגושים אחדים. רבע מיליון - חצי מיליון. ודאי, זה לא יהיה בית לאומי. רק בארץ-ישראל ייתכן בית לאומי. אבל זה יהיה מקלט. ואולי יותר מזה. האומנם אי-אפשר ליצור הלך-רוח בעם היהודי לטובת ארם-נהריים. ארץ מולדת אברהם - האין זאת? אין זה פיצוי בעד ארץ-ישראל - אפשר. אבל האין בזה השלמה חשובה? העיראקים יהיו מוכנים לכך. נורי מוכן. כן, הוא מבין שהשאלה אינה לפזר יהודים על פני עיראק אלא ליישב אותם בגוש אחד, או בגושים אחדים, כיישוב חקלאי. לב העם לא ילך אחרי עיראק, אזי מה תעשו - הפליטים מה יהא עליהם? תנסו בכל הדרכים ותחכו לאיזה זעזוע עולמי? במקרה כזה תכניסו לארץ-ישראל כמה שתוכלו? אדרבא ואדרבא! אבל חישבו איזה ערך יהיה אז ליישוב יהודי גדול ומלוכד בעיראק. איזו עזרה יוכל לתת אז לארץ-ישראל. ושני היישובים לא יישארו נפרדים. ייווצר קשר - תהיה איזו פדרציה. הם יהיו שייכים לחטיבה אחת גדולה. חישבו על זה. אל תזלזלו באפשרות זו. כדאי ללחוץ על נורי. תראו שבדרך זו אפשר להגיע להסכם.

דיבר כיצר מסית ומדיח - בלהט, בהחלטה נמרצת לשכנע.

שמעתי ממנו הרבה דברים מעניינים, אשר לא את כולם זכרתי. אחד מהם היה, שהוא בטוח שזוהי גם דעת מילס[3], שההנחה ביחס לריבוי העצום של היישוב הערבי בארץ-ישראל מוטעה בהחלט. המיפקד הראשון המעיט בהרבה את מספר הערבים. למעשה היה אז היישוב הערבי הרבה יותר גדול. עניין אחר: הוא שמע מנורי, כי בזמן האחרון חל שינוי עיקרי בעמדת תורכיה. היא יצאה מעמדתה הנייטראלית ועברה לתמיכה גמורה בערביי ארץ-ישראל.

בשובי למלון סיפרתי את השיחה לבן-גוריון ולברל. בן-גוריון חזר מרוצה מהמסיבה עם צירי הפרלמנט. וייצמן פתח והוא שהשיב על השאלות-בהצלחה רבה. על שאלה אחת מסר לבן-גוריון לענות - אם אין סכנה שעם גידול היישוב היהודי תגדל הסכנה של השתלטות השמאל...

 

הערות