מתוך יומן העבודה                                                              לונדון, 20.2.1939

 

בבוקר עברתי על הפרוטוקולים של הישיבות הקודמות בסנט ג'יימס, הממשלה אינה רושמת סטנוגרמה. דאוני ואחד מעוזריו רושמים פרוטוקול כמזכירים - תמצית מורחבת של הדברים. עושים את המלאכה בכישרון, אך לא בלי פניות, לעיתים נכשלים גם באי-הבנת העניין. מלאכת העריכה והתיקון של פרוטוקולים אלה גוזלת לא מעט זמן מלוריא, מבן-גוריון וממני.

בבואי למשרד התנהלה התייעצות בחדרו של וייצמן - הוא עצמו איננו: בפי, ניימיר, שטיין ובן-גוריון. בפי וניימיר סבורים, שהגיעה השעה "להפסיק את המשא-ומתן". פינחס רוטנברג בעצה אחת איתם. לפני ימים אחדים עוררתי שאלה זו בשיחה עם בן-גוריון. אז התנגד לכך. עכשיו הודה, כי גם הוא מתחיל לחשוב על הפסקה. אמרתי שבינתיים חזרתי ושקלתי ובאתי למסקנה, שלא נרוויח מאומה אם נצא ונטרוק את הדלת. יציאתנו לא תביא לידי הפסקת המשא-ומתן עם הערבים והסוכנות לא תוכל להימנע מלפנות לממשלה גם לאחר יציאת המשלחת - היא תצטרך, אפוא, ללכת שוב לסנט ג'יימס, הדבר יתפרסם ויתקבל הרושם שאנו מנסים לאחוז בחבל בשני צדדיו. לא תהיה תפארתנו על דרך זו. עלינו לקבוע עמדה ולא לזוז ממנה. צריכים אנו להודיע, כי על מדיניות של עלייה המעמידה אותנו במצב של מיעוט ועל סגירת חלקים מארץ-ישראל בפני התיישבותנו לא נדון. וכל עוד אלו הן ההצעות אין לנו מה להוסיף לוויכוח. זאת לומר ולא יותר - לא לקום וללכת ולתת למקדונלד אפשרות להגיד אחר-כך במסיבת-העיתונאים, כי היהודים "עזבו" את הוועידה, זאת אומרת הם המכשילים אותה - אלא להניח לו לסגור את הישיבה מתוך חוסר מוצא ובלי אפשרות לקבוע ישיבה חדשה, אלא אם כן יש לו הצעות אחרות.

בפי ולואיס קיבלו דרך זו. שטיין נשאר אומלל בתכלית מעצם העמדה. אנו מותחים את החוט יותר מדי. אסור לנו להיראות כקיצוניים וכעקשנים. אין זו רק שאלת יהודי ארץ-ישראל, או אפילו הציונות - זוהי שאלת העם היהודי. מצבו איום - אם יאבד את אהדת העם הבריטי, מי יקום לו? עלינו אחריות עצומה.

בן-גוריון ענה לו, כי דווקא מתוך דאגה לגורלו של העם היהודי אנו מגיעים למסקנותינו.

אחר-הצהרים התייעצות אצל וייצמן. נוכח גם רוטנברג. נתקבלה אותה המסקנה. רוטנברג טען שיש לפרסם את הצעות הממשלה בענייני עלייה.

התנגדנו לכך - זה רק יחזק את ידי הערבים וימנע כל אפשרות של נסיגה מצד הממשלה. מה נרוויח אנו מזה, שאלתיו. ידע הציבור מה אומרים לעשות בנו - ענה. שאלתיו אם איננו סבור, שהציבור הבריטי מורכב יותר מצ'מברליינים מאשר מציונים, והידיעה שכזוהי עמדת הממשלה כלפינו תהיה תעמולה נגדנו הרבה יותר משתהייה בעדנו. הודה כי העניין אינו כה פשוט ויש פנים לכאן ולכאן.

ב-7 לארוחת-ערב בביתו של בטלר. מלבד בעל-הבית נוכח גם באקסטר ממשרד-החוץ. מאיתנו וייצמן, בן-גוריון, פרלצוייג ואני. פרלצוייג הוא חברו של בטלר מקיימבריג', וההזמנה נמסרה באמצעותו. שוחחנו למעלה משעה, בשעת הארוחה ולאחריה, על שדה רחב של עניינים: ארץ-ישראל, ענייני הגולה, הארצות השכנות וכו'. וייצמן דיבר בחריפות יתירה נגד הפקידות הבריטית בארץ-ישראל ובמזרח, פקד את אנשי קהיר, אצל ברכה מיוחדת לרנדל (קודמו של באקסטר במשרד-החוץ). בטלר גילה רצון אמיתי ללמוד עניינים. אמר אחר-כך לוויצמן, כשפרש אתו לפינה, כי אין דעתו נוחה מהכיוון הכללי של משרד-החוץ בעניין ארץ-ישראל.

הדבר החשוב שהתברר בשיחה זו הוא, כי בממשלה חושבים ברצינות על חיסול המנדט ויצירת משטר חדש בארץ - מעין עצמאות. הוא שאל לעמדתנו במקרה שתוצע הצעה כזו - שליטה בריטית למעשה, אך למראית עין עצמאות עם מושב לארץ-ישראל בחבר הלאומים? עוררנו את שאלת הפאריטי. שאל אם נראה פיתרון ביצירת שוויון בין אנגלים ויהודים מזה וערבים מזה (במוסד המחוקק)...

ב-8.30 נסענו כולנו יחד לסנט ג'יימס - לישיבה השביעית.

זו הייתה ישיבה ארוכה ומיגעת - נראתה הרבה יותר ארוכה משהייתה, כי הדברים חזרו חלילה סביב אותה נקודה.

מלקולם מקדונלד פתח ומסר על שתי אפשרויות לגבי העלייה שניתרמזו בשיחה עם בן-גוריון בשבת: עלייה יותר גדולה במשך 10 שנים עם וטו ערבי בסוף התקופה או עלייה קטנה בלי וטו. במקרה הראשון - יהיה האחוז בסוף התקופה 40-35 למאה. 35% פירושו, לפי חשבונם, 15,000 לשנה. 40% - 30,000 לשנה. מה תהא העלייה במקרה השני לא פירש. מדוע 10 שנים? מוטב תקופה יותר ארוכה, כי ההנחה היא שאם יסור הפחד מעל הערבים יתחילו להעריך את העלייה לגופה ואולי יסכימו גם להמשכה, כתום התקופה; ויש לתת זמן לשינוי זה להתחולל בלבבות. מה יש לנו להעיר?

וייצמן ביקש להשלים את התמונה: ענייני הקרקע ומשטר.

מקדונלד חזר בענייני הקרקע על מה שכבר אמר: אזורים משלושה מינים - איסור, הגבלה וחופש. אשר למשטר - גילה חדשה: עניין פאריטי יורד מעל הפרק, כי הערבים מסרבים לשמוע על כך. מקסם-שווא אחד שבו אמרו לקנות את הסכמתנו למצב של מיעוט כבר נגוז.

וייצמן ענה - לא באותו קיצור שרצינו, אך בדברים ברורים. על וטו ועל מעמד של מיעוט למעשה - לא נדון. על יצירת "תחום מושב" בארץ ישראל לא נדון. פירושו חיסול הבית הלאומי. מדיניות זו פירושה להשאיר את הכלב בתוך האבוס - הוא אינו נהנה ואנו חסרים. בלי אנשים וקרקע אין בית לאומי. בתנאים אלה אין טעם להמשיך את הבירור. מדוע בפי הממשלה רק דיברות שליליות? מדוע לא תנקוט מדיניות חיובית של פיתוח?

מקדונלד החל לענות ובוויכוח שנתפתח הראה כישרון רב של מתנצח. הערב הפך לדו-קרב בינו לבין וייצמן, אשר בכמה משלביו הייתה ידו של מלקולם על העליונה. הוא החליט, כנראה, לא לתת לוויכוח להיפסק ויהי מה, ואחרי כל תשובה שלילית מצד וייצמן היה מוצא איזו אחיזה חדשה להצגת שאלה או השגה. רבים בתוכנו לא היו מרוצים מהיגררותו של וייצמן לדרך זו של בירור. טענו שצריך היה להודיע, כי כל עוד הניגוד בשאלה העיקרית בעינו עומד, אין טעם להתווכח על עניינים צדדיים. אך יותר קל היה למתוח ביקורת זו לאיש היושב מהצד מאשר לפעול לפיה למי שעליו הייתה המכשלה.

מקדונלד העלה את טענות חוסר הקרקע. החל לחקור לעתידו של ענף ההדרים - ומשך את וייצמן להרצאה חקלאית. אך בעיקר קלע כל הזמן בנקודה אחת: מהי הצעתכם להקמת השלום? כשוויצמן הזכיר את ניסיונו לעשות שלום בהיקף רחב, על-ידי ברית עם פייצל,[1] נאחז בזה מלקולם מייד וטען: ודאי, זוהי הדרך, אף אנו הלכנו בה כשהזמנו את ממשלות ערב ללונדון. אבל עברו 19 שנה מאז, כל הניסיונות ההם לא הצליחו - מה לעשות עכשיו? וייצמן דיבר שוב מרות על הפקידות וכל מה שעוללה לנו. מלקולם הודה במקצת, כפר בעיקר, וחזר לנקודה: מה עכשיו? הנה היה נציב כווקופ - נתן עלייה גדולה, הוא שם פחות מכשולים בדרך הבית הלאומי מכל נציב אחר, ובימיו פרצה ההתקוממות החריפה ביותר!

בן-גוריון אמר, שאנו מוכנים לדון על שאלות כלכליות לגופן, אם יובא לפנינו החומר שעליו מתבססת הממשלה. אשר לשאלה המדינית, הרי שאלה זו כבר הוכרעה על-ידי בית-דין מוסמך - כל מדינות תבל. טבעי שהצד שהפסיד בדין מוסיף למחות, אך אין זאת אומרת שהשאלה טעונה בירור מחדש.

מלקולם בתשובתו להערה זו לא החמיץ הזדמנות לגלות ניגוד בין בן-גוריון ווייצמן: בן-גוריון סבור, כי אין להתחשב כלל בטענות הערבים, יש לשבור את התנגדותם בכוח וחסל, ואילו וייצמן מבין שיש לבקש דרך לשלום. הממשלה מסכימה לוויצמן...

וייצמן ענה מייד, כי הוא תמיד דרש מדיניות עקבית ותקיפה, שבלעדיה אין כל סיכויים למאמצי השלום.

לבסוף שאל מקדונלד - לאחר שהתייגע בעצמו מריצה סחור-סחור - אם יש לוויצמן מה להעיר על שתי האפשרויות שהוא ציין לגבי העלייה.

וייצמן ענה בשלילה. רק אז ניאות, סוף-סוף, מלקולם לסגור את הישיבה. לפני-כן הודיע, כי במסיבות הקיימות אינו רואה טעם לקבוע את הישיבה הבאה. קרוב לוודאי, כי בסוף השבוע יעיינו המיניסטרים במצב, כפי שנתברר עד עכשיו, ובראשית השבוע הבא יוכל להביא בפנינו הצעות יותר מסוימות של הממשלה.

נשמנו לרוחה בקומנו מן השולחן. לכאורה הושגה כאילו תוצאה שציינו לעצמנו - לא זזנו מעמדתנו והבאנו לידי סגירת הישיבה, בלי ציון המשך, ומבלי להיזקק לאמצעי המפוצץ של יציאה מהחדר. אף-על-פי-כן נוכחתי, שהעניין אינו פשוט. כל זמן שאנו יושבים, הרינו בידי היושב-ראש ובידו חופש מלא להציק לנו ולדחוק אותנו אל הכותל.

 

הערות