מתוך יומן העבודה                                                                       לונדון, 17.2.1939

 

ב-10 בבוקר הישיבה השישית בסנט ג'יימס. נקבע אתמול, שוויצמן יענה קצרות ואחריו ידבר אוסישקין. עלי יהיה לתרגם אותו. אוסישקין התנה עימדי תנאי, שאתרגם בלי צנזורה. הסכמתי, אבל בלי נדר. הוא אינו יכול לשכוח איך ריככתי את דבריו במסיבה אחת לכבוד וג'בוד[1] בתל-אביב, לפני הרבה שנים, כשהוא הטיח דברים מעליבים כלפי הפקידות בנוכחותם של נציב המחוז ופקידים אחרים.

וייצמן דיבר בדרך-כלל לפי ראשי-הפרקים של בן-גוריון. הודיע, כי היהודים לא יקבלו בשום פנים את הסידור שהציע מקדונלד בענייני עלייה ולא יתפשרו אתו. עם זה העיר, כי ההצעה סתומה - יש בה שלושה נעלמים: משך התקופה, כמות העלייה לשנה והאחוז בסוף התקופה. את שאלת העלייה אין להפריד משאלת הקרקע, שהיא יסוד יכולת הקליטה. היהודים יתנגדו לכל הגבלות בעניין זה. כאן ענה לטענות הערבים בסיכום שנתפרסם, כי גזלנו את מיטב אדמת הארץ. ציין איזה קרקעות קנינו וכיצד נהפכו השטחים האלה לפוריים. הביע נכונות להיפגש עם הערבים למשא-ומתן של שלום, אך קבע, כי נכונות זו אין פירושה שהיהודים יסגירו את גורלם בידי הרוב הערבי. כאשורים לא יהיו. היהודים אינם מאיימים ואינם מתרברבים. אך אם תוגשם המדיניות שרמז עליה - יסתלקו מהבמה אלה שהקואופרציה עם ממשלת הוד מלכותו הייתה אבן-פינה למדיניותם. לבסוף עמד על דברי מקדונלד ביחס לאפשרות של התיישבות בעבר-הירדן ושאל אם יש בידו להגיד בעניין זה דברים ברורים.

אוסישקין פתח בהלצה נאה (של ביאליק) - כל הנזקק לתרגום, כדי להביע מחשבותיו דומה כמנשק כלתו דרך צעיף. האנגלים צחקו בכל פה. וייצמן הקדים והציגו כאחד מזקני התנועה - בן ע"ו - וכנשיא הקרן הקיימת לישראל, שגאולת הקרקע היא מפעל חייו. היינו סבורים שיתרכז בעיקר בשאלת הקרקע, אשר עד עכשיו לא הוקדשה לה תשומת-הלב הראויה, אך הוא נשא נאום פרוגרמאתי כללי והקדיש לעניין הקרקע רק פיסקה אחת. הנאום היה חצוב גושים כבדים, כדרכו של אוסישקין. היו מקומות שעשו רושם חזק, היו כמה הגדרות מוצלחות מאוד. תירגמתי את הנאום פסקאות-פסקאות.

מלקולם פתח את תשובתו במחמאות לאוסישקין: אם כי הנשיקה באה דרך צעיף, הוא מבטחו שזו הייתה נשיקה מצלצלת מאוד. איחל לעצמו כי לכשיגיע לשנותיו של אוסישקין יוכל לנאום במחצית העוז והתוקף שהיו בנאומו (אוסישקין אמר בסיום דבריו, כי העם היהודי זקן כפלים מהעם האנגלי והוא עצמו זקן כפלים ממלקולם - על-כן ישים-נא את דבריו אל ליבו...)

מכאן ואילך העלה מלקולם גירה. הוא מבין מה קשה הצעת הווטו ליהודים, אך יש בה פנים לכאן ולכאן. ואם להביא את כל הגורמים בחשבון, הרי יש בה גם צד טוב: השלום! אין הוא יכול להבטיח, שגם אם יתקבל הווטו תתאפשר התיישבותנו בעבר-הירדן - הוא רק ציין אפשרות כזו: מתקבל על הדעת, שבאווירה של שלום וחוסר פחד יקל הדבר יותר מכפי שהוא כיום. אל-נא נדחה את הצעת הווטו כדבר שאין להעלותו על הדעת. נשקול-נא היטב. לבסוף רמז לאפשרות של התיישבות בעיראק. עשיתי עצמי תמים ושאלתי אם הכוונה להתיישבות יהודית או ערבית. ענה: יהודית.

שטיין שאל: בידי מי יהיה הווטו? התהייה למדינות ערב יד בדבר?

מלקולם ענה: לא, רק בידי ערביי ארץ-ישראל. אם יוקם מוסד מחוקק - יקום הדבר על-פי החלטת רוב החברים הערבים. ברודצקי העיר, כי פירוש הדבר הוצאת עניין העלייה מסמכות המוסד המחוקק ומסירתו לראות-עינם של החברים הערבים בלבד (ההיפך הגמור מהסייג לגבי העלייה שהיה כלול בתוכניות הקודמות של המועצה המחוקקת). מלקולם ענה, שאינו קובע מסמרות. ייתכן שלקץ אותה תקופה תתקיים ועידה בריטית-יהודית ערבית, שתחליט בהסכמה כללית. ניימיר העיר, כי מכיוון שלא יהיה שום ביטחון שהעלייה תגיע אפילו עד הגבול המספרי שייקבע - באשר היא תישאר תלויה ביכולת הקליטה, לשלילה או לחיוב - האם לא ישמש הדבר מניע לערבים לחבל ביכולת הקליטה, כדי לבטל את העלייה כליל? מלקולם ענה, בהיגיון, כי גם בלי ההגבלה יפעל המניע הזה.

שרשרת השאלות והתשובות האלו איימה לטשטש את העניין העיקרי וליטול את העוקץ מעמדתנו בשאלת הווטו על העלייה. שוב עמד בן-גוריון בפרץ.

הוא הודיע שאין לו הרבה להוסיף לדברי וייצמן. המשלחת היהודית לא תדון בהצעת הווטו. אין כאן שאלת פיצוי, אם כי מה שהגיד מלקולם מקדונלד בעניין עבר-הירדן אינו בגדר פיצוי כלל - זו הייתה הבטחה סתומה כמו שסתומה הייתה ההבטחה בשאלת הפאריטי. הווטו הערבי פירושו ביטול הצהרת בלפור. בדברי המיניסטר נראו לבן-גוריון שתי סתירות. יום אחד אמר שמדינות ערב מסכנות את מצב האימפריה הבריטית. אם כן הדבר - הרי זה עניין רציני מאוד, שגם היהודים חייבים לדאוג לו, כי בשלומה של האימפריה הבריטית גם להם שלום. אבל יום אחר שמענו דברים אחרים לגמרי - כל המדינות האלו שרויות בפחד מפני היהודים בארץ-ישראל. הייתכן? מדינות עצומות אלו, המהלכות אימים על ביטחונה של האימפריה הבריטית, תהיינה עצמן מתייראות מפני היישוב היהודי בארץ-ישראל? ועוד: מצד אחד מבטיחים להם, כי אם יסכימו לווטו סופם של הערבים עצמם לפתוח את שערי הארץ לעלייה, ומצד שני טוענים, כי הערבים שרויים בפחד כה גדול מפני העלייה היהודית, שיש למסור בידם וטו עליה. ממה נפשך, אם עד כדי כך הגיע פחד העלייה היהודית, כיצד אפשר לקוות שפחד זה ייעלם והערבים עצמם יחדשו את העלייה? יהיה איך שיהיה, אם הממשלה הבריטית הגיעה למסקנה שעליה לבטל את הבטחתה - יש לאל-ידה לעשות זאת, אך למה לה לבוא בהצעה כזו ליהודים? למה לה להכריח את היהודים שוב ושוב להגיד: לא. תשובה אחרת אין בפיהם. הם לא ידונו בהצעה כזו. כל זמן שהיא קיימת הם לא ייכנסו בשום דיון על הפרטים.

הדברים היו מכוונים לשמש פסק אחרון. אבל ברודצקי חזר ושאל: בכל-זאת אולי אפשר להודיע לנו מהו אורך התקופה וגובה האחוז?

מקדונלד נאחז בשאלה זו והודיע, שיהא מוכן לציין את המספרים בישיבה הקרובה.

לארוחת-הצהרים הצטרף אלי סופרסקי. ניסה לנחמני: הם לא יוכלו לנו, היו זמנים יותר קשים והתגברנו. גם על גזירות אלו נתגבר. סיפר על הסכנות שעברו עליו בימי המלחמה, באיזה עמל ותלאה וסכנת נפשות עלתה לו עלייתו לארץ ואיך לא נתייאש אף פעם. הביע משאלתו להשתתף בישיבות ההנהלה, שכן הוא היחיד כאן מברית הציונים הכלליים - מפלגה קואליציונית שאין לה נציג בהנהלה כאן. הסכמתי שהדין עמו. בייחוד לאחר שצירפנו לישיבות ההנהלה את וייז, ברל כצנלסון והרב ברלין. הבטחתי לדבר על כך עם בן-גוריון.

[---]

 

הערות