מתוך יומן העבודה לונדון, 15.2.1939
נשארתי רוב היום במיטה.
בערב הישיבה החמישית בסנט ג'יימס. עוד ביום ו' הובטח לנו כי בישיבה זו יגלה מלקולם טפח מכוונותיה של הממשלה, אך אצלנו נשארו נואמים, אשר טרם הספיקו לדבר והוקצב להם זמן כשעה לומר את דבריהם. נאמו הרב הרצוג, הרב בלאו ושלום אש: הראשון והשלישי אנגלית, השני עברית. הרבנים דיברו בתוכחה כבושה, שלום אש-בתחנונים. דברי מלקולם מקדונלד לא היו מכוונים לשמש תשובה לנאומים אלה דווקא, אך המעבר היה מזעזע.
הוא אמר כי הוויכוח הכללי נגמר ויש לגשת לבירור מעשי. הוא יפתח בשאלת העלייה. מה שיאמר אינו הצעת הממשלה, אלא רק ניסיון לפתוח בוויכוח. היהודים דורשים לקיים את עקרון יכולת הקליטה לזמן בלתי-מוגבל. הוא מבין את אי-הרצון לנקוב במספרים, אך הוא יודע שפירושו 50 אלף לשנה, 60 אלף, 70 אלף, 40 אלף, 90 אלף - שנה אחת כך ושנה שנייה אחרת, והכלל - שום גבול לריבוי היהודים, לא יישאר לערבים, אלא לתת חופש לדמיונם. הם זוכרים את המספרים הישנים והם יסיקו שהעלייה תימשך עד שיקום הרוב היהודי. פחדם לא יסולק. אדרבא, הוא יתגבר אם עלייה כזו תימשך לאחר המשא-ומתן הזה, שהוא תקוותם האחרונה. הפחד לנפול תחת שלטון היהודים בארצם הם יתגבר וממשלת הוד מלכותו תצטרך לעמוד בפני המסקנות: איבה הולכת ומתגברת מצד הערבים בארץ ובארצות השכנות וההכרח לבצע את הקמת הבית הלאומי בכוח.
מדיניות אחרת היא להתאמץ להשיג את הסכמת הערבים - לעקור את פחדם מהשתלטות היהודים. בדעתו שיטה כזו: העלייה תימשך מספר שנים, בין אם יסכימו הערבים או לא, בהתאם ליכולת הקליטה, אך בתנאי שלא תעלה על מספר שישאיר את היהודים בתום התקופה במצב של מיעוט. אחרי-כן לא תהיה עלייה בלי הסכמת הערבים. זה יעקור את פחד ההשתלטות. באין פחד זה יוכלו הערבים לדון על העלייה לגופה ולהעריך גם את התועלת החומרית שהיא מביאה לארץ.
הוא לא כיחד מהמשלחת היהודית, כי לדעתו יש לערביי ארץ-ישראל case טוב מבוסס על עיקרון, case הזק מאוד. הוא הדין לגבי היהודים. כלפיהם יש התחייבויות, אבל גם בלי ההתחייבויות יש לו אהדה רבה לציונות, שהיא בעיניו רעיון נפלא. המפעל של יצירת תרבות חדשה בארץ-ישראל הוא דבר נהדר. יישוב יהודי גדול בארץ-ישראל הוא גם לטובת האימפריה - אך בתנאי שעל-ידי כך לא תאבד לה ידידות הערבים. מי ייתן ואפשר היה לפתח גם להבא את הבית הלאומי בהסכמת הערבים - לפחות על סמך פשרה עמם. האין זה לטובת המפעל היהודי עצמו? האם לא מוטב להאט את הבניין עכשיו, כדי שאפשר יהיה אולי להאיצו לעתיד לבוא? הנה תמיד רצו היהודים לחדור לעיר-הירדן. במצב הקיים אין לדבר על כך. אך אם ישתרר שלום - אולי יהיה הדבר אפשרי. אם ברור יהיה לערבים שסכנת רוב יהודי חלפה - ייתכן שלא איכפת יהיה להם אם יהודים יתיישבו גם בעבר-הירדן.
ההצעה הממתני. בלכתנו למשא-ומתן הייתי בטוח כי אני מוכן לאפשרות הרעה ביותר. נוכחתי שטעיתי. לא עלה על דעתי שתיתכן הצעת וטו ערבי גמור על העלייה - למעשה חריצת גורלנו להישאר מיעוט.
וייצמן אמר מייד, מתוך דיכאון רב, כי נראה לו שהצעת מלקולם מקדונלד גוזרת על היהודים להישאר מיעוט - דבר שאין הוא יכול להעלות על הדעת. אין לדבר על הסכמת היהודים לכך או על התפשרותם. מלקולם מקדונלד דיבר הרבה על פחד הערבים. הנתן דעתו לפחד היהודים?
מקדונלד ענה בקצת חרדה. דבריו לא היו גזר-דין - זו הייתה רק הצעה. חלילה לנו להפסיק את הוויכוח. הנה וייצמן נגע בנקודה חיונית - פחד היהודים. אדרבא, נברר את העניין מבחינה זו.
וייצמן שאל מה בדבר יתר העניינים - שאלת הקרקע והמשטר. אדרבא, נשמע את הכול ותהא התמונה שלמה. מה ששמענו עד עכשיו זהו וטו ערבי על עלייתנו ומצב של מיעוט.
מקדונלד הוסיף להרגיע: מיעוט מספרי אין פירושו דווקא מיעוט לפי הסטאטוס. אפשר לדון על פאריטי בקונסטיטוציה, או על נציגות מוגדלת של המיעוט, דוגמת מעמדם של המוסלמים בהודו. ועוד: מיעוט יהודי במדינה ערבית זהו עניין אחד, אבל אם נניח שלא תהיה מדינה ערבית הרי זהו עניין אחר לגמרי. גם בלי פאריטי יוקל מצבו של המיעוט היהודי על-ידי הישארותה של אדמיניסטרציה בריטית, אשר סמכויות מסוימות תישארנה שמורות בידיה.
וייצמן אמר, שהוא לא היה מוכן לשמוע הצעות כאלו. הוא מדוכא בתכלית. דרוש לו זמן כדי לתת תשובה יסודית.
בן-גוריון ביקש את רשות-הדיבור. אמר שידבר לא כנציג, אלא כיהודי ארץ-ישראלי, אשר לפחות 90% מיהודי ארץ-ישראל מרגישים כמוהו. רצונו להגיד מה שירגישו היהודים האלה כשישמעו את הצעת מזכיר-המושבות. מה אומרת ההצעה?
א. הממשלה הבריטית מחליטה שלאחר X שנים העלייה צריכה להיפסק - הערבים יכולים לחדש אותה, אבל אם יסרבו בריטניה לא תחדש את העלייה;
ב. עד כמה שהדבר נוגע לממשלה הבריטית, היהודים יישארו מיעוט בארץ-ישראל ומכיוון שהמנדט הבריטי אינו נצחי הרי ארץ-ישראל נהפכת למדינה ערבית.
ג. עד לגמר תקופת X שנים מתנהלת העלייה לפי "הרמה הפוליטית". מה יאמרו לזאת יהודי ארץ ישראל? הם החלו לעלות לארץ זמן רב לפני הצהרת בלפור. אבל בריטניה הבטיחה להם בית לאומי. זהו אומנם מונח סתום, אבל על-כל-פנים אין פירושו מיעוט יהודי במדינה ערבית. הוכר שיהודים עולים לארץ ישראל בזכות. הצעת מזכיר-המושבות היא, שהיהודים יסתלקו מזכות זו ויסמכו על חסדם של אלה שנלחמו כל הזמן על-ידי מעשי-רצח נגד הבית הלאומי היהודי. האומנם סבור מזכיר-המושבות שציבור בן 400,000 איש, שבאו לארץ-ישראל לא במקרה, אלא מפני שזוהי ארצם, יוותרו על הגשמת משאת-נפשם, יסתלקו מזכותם היסודית, ויסכימו לחיות חיי-גלות בארץ-ישראל? היהודים חרדים מאוד לשלומה של האימפריה הבריטית וגם עתיד הדמוקרטיה יקר להם, אך גם חייהם וכבודם יקרים להם ולא ייתכן לבוא אליהם בהצעות כאלו. שהם יסכימו לכך - זהו דבר שלא יקום ולא יהיה. יכולה מדינה אדירה לבוא ולומר: היה חלום של בית לאומי - עכשיו איננו עוד. היהודים לא יאמרו זאת. הם לא יוותרו על ארץ-ישראל שלהם. הם עלו לארץ בימי התורכים - כעולים בלתי-לגאלים, על-פי פתקה אדומה. הוא עצמו עולה בלתי-לגאלי. הוא הפר את החוק התורכי בגלל חוק נעלה ממנו. 400,000 יהודי ארץ-ישראל לא יכירו בחוק התולה את זכות עלייתם לארץ בהסכמת המופתי. לא לשם כך הוא יצא לחרוש אדמה יהודית במושבה נידחת בגליל, לפני 32 שנה, כשרובהו על שכמו, לא לשם כך הלך עכשיו בנו-נער בן י"ח - לאותה מושבה לשמירה, כשרובהו על שכמו, כדי שארץ-ישראל תהיה לגלות חדשה.
הדברים נאמרו בהתרגשות עצומה ובאווירה של מתיחות כללית.
מלקולם שוב טען שלא מדובר על מיעוט במדינה זרה - אלא מיעוט בארץ הנמצאת תחת שלטון בריטי, ואם תיהפך למדינה עצמאית הרי ייתכן שהמשטר יהיה בנוי על פאריטי. ועוד: אין הממשלה באה להכריע בגורל הארץ לדורות. זהו רק פתרון זמני. כעבור תקופה מסוימת ודאי יחוור עניין החלוקה ואז יוכל המיעוט היהודי להגיע לעצמאות. הכלל, אם תתקבל הצעתו, יהיה זה לא פיתרון סופי, אלא שלב מעבר לפתרונות אחרים.
ניימיר שאל שתי שאלות קולעות: אם כל מדינות ערב הגדולות נתגייסו עכשיו לדכא את הבית הלאומי היהודי ולהפכו למיעוט, כיצד יכולים היהודים למצוא ביטחון לעצמם במעמד של מיעוט? ואם מקדונלד מציע פאריטי ליהודים כתשובה לפחד שלהם מפני הערבים - מדוע לא יציע זאת לערבים בתשובה לטענתם, כי הם פוחדים מפני הרוב היהודי.
היו עוד חילופי-דברים. וייצמן שאל - מנין לממשלה שאפילו הצעה כה מרחיקה לכת תביא שלום לארץ. מלקולם ענה שעדיין לא הגיע לדבר עם הערבים על הצעות מעשיות. לעת-עתה עמדתם היא - הפסקת העלייה לחלוטין ועצמאות גמורה. אינו יודע אם בכלל יזוזו מעמדה זו.
בן-גוריון אמר כאן מלה חריפה: בלי עזרת בריטניה לא יוכלו הערבים בשום פנים למנוע את העלייה שלנו. אנו בעלי-הבית בתל-אביב, בחיפה, בעמק חפר. רק על-ידי פיגיונות בריטיים אפשר להפסיק את העלייה, כשם שרק בכוח פיגיונות בריטיים ייתכן להקים מדינה ערבית בארץ-ישראל.
מלקולם ענה כי זוהי משאת-נפשם של הערבים, שבריטניה תסתלק, כדי שיוכלו לעשות כלה ביהודים. ברור שבמצב זה תפרוץ מלחמת-דמים בארץ-ישראל, אשר את תוצאותיה מי ישור.
וייצמן הציע להפסיק את הוויכוח ורק ביקש שוב אינפורמציה בענייני קרקע ומשטר.
מקדונלד נענה ואמר כי בענייני קרקע ההצעה בכללה היא הגבלת קניית קרקע על-ידי יהודים: יהיו אזורים שבהם הרכישה תהיה אסורה לגמרי, אזורים שבהם תהא מוגבלת, ואולי מקומות שבהם תהא חופשית מהגבלות. הכיוון הכללי יהיה הגבלה. אשר למשטר - ההצעה היא המשך קיומו של המנדט הבריטי עם פאריטי בין היהודים והערבים.
אחרי הישיבה כיבדונו בתה של עמידה, כנהוג. בטלר ניגש אלי ואמר, כי הוא מבין היטב, שאין לדבר על מיעוט במדינה ערבית. לא ברור אם הוא חוזר על הסברת מלקולם בנקודה זו או מתכוון למשהו יותר מזה.
התפזרנו בהרגשה כי הועמדנו פנים אל פנים מול מציאות מדינית חדשה. הסכנות שראינו בעיני-רוחנו נתממשו - הנה הינן.
