אחרית דבר

 

 

לראש-פינה בא האזרח משה שרת מחלב בסוף נובמבר או בראשית דצמבר 1918.

 

מ-19.9.1918, מועד מברקו האחרון מחלב, ועד נפילת העיר בידי הבריטים ב-26.10.1918, ואחר-כך עד הגיעו לגליל העליון, אין בידינו שום מכתב שלו המספר על מוצאותיו. אפשר שלא כתב כלל ואפשר שמכתביו אבדו בשל השתבשות צינורות התקשורת עם התקדמות הבריטים צפונה. הידיעות שבידינו על ימי חלב האחרונים של משה שרת מקורן בעיקר בעדויותיהם של אריה סלומון ועקיבא גליקשטיין, שהובאו לעיל.[1]

 

בהיעדר מידע ממשי על גורלו, היו חברתו ובני משפחתו שרויים בדאגה, כמתחוור מהתכתובת שנקשרה ביניהם.

 

צפורה, במכתב מכנרת לרבקה בצפת מ-13.10.1918, שאלה: "ומה עם משה? היודעת את מה איתו? אולי הוא שבוי אצל האנגלים ואולי הסיעו אותו [מפקדיו העותמאנים/גרמנים] צפונה? כיתבי לי כל מה שידוע לך אודותיו".

 

רבקה, במכתב מצפת לאליהו בת"א, מ-11.1918.?, דיווחה:

 

על הידיעה שהביא לנו בהרב כתבתי לדב.[2] אין זו ידיעה ברורה ממשה. בהרב שאל על משפחת גליקשטיין (משפחה טובה מאוד ואהודה, שמשה היה בה כבן-בית ממש. בהיותי בחלב התאכסנתי בביתם והספקתי להכירם) ועל משה. באה תשובה, שמשפחת גליקשטיין עם כל מקורביהם עזבו את חלב מהראשונים וייסעו לקושטא. ידוע, שמשרד האֶטרה מדמשק עזב את העיר במוקדם. אפשר לאמר כמעט בהחלט, שמשפחת גליקשטיין נסעה אך ורק הודות למשה, ז"א בעזרתו, כי לאנשים ציבילים לא הייתה כל אפשרות לנסוע. הנני בטוחה, שמשה עשה למעלה מכוחותיו כדי לקחת איתו את משפחת ידידיו. זה כל מה שידוע לנו לפי שעה ממשה. קשר ציבילי עם חלב איננו עוד ואין עוד אפשרות לקבל ידיעות יותר ברורות. מי יודע כמה זמן יעבור עלינו ללא ידיעה ולא קשר עם משה. כנראה עוד לא מלאה כוסנו.

 

מכתב לא-מתוארך, מאוחר קצת יותר, כתוב רוסית, ששלחה פניה שרתוק מראש-פינה לבנותיה רבקה ועדה בצפת, הבהיר את המצב:

 

משה נמצא בחלב. על כך הודיע משה שפירא (מהמחלקה השישית) שהגיע מדמשק. הוא התבקש על-ידי יהודה רוגובסקי למסור למשפחה דרישת שלום ממשה. רוגובסקי יצא את חלב עוד לפני כניסת האנגלים לשם. הוא היה בביירות ושם נודע לו על משה באמצעות [חברת] "כרמל"' שיש לה עכשיו מעבר חופשי כי היא מספקת לאנגלים יין. משפחת גליקשטיין נשארה גם היא עם משה בחלב. קשה מאוד לצאת משם. הדרכים ארוכות ושורר אי שקט. שפירא אומר שאפשר לכתוב למשה בפלד-פוסט האנגלי. עדה ודאי זוכרת איך סירבתי להאמין להודעת בהרב, שמשה נסע לקושטא. כל היהודים נשארו ומשה איתם. תודה לאל.

 

לא עבר זמן רב ומשה שרת צץ כמתוך ערפל והופיע בראש-פינה. ב-5.12.1918 כתב משם לצפורה:

 

מראש החלטתי שלא לכתוב עד אם יעבור עלי זמן-מה בבית, בסדר ותוכן חיי החדשים. כי לכתוב על העבר - כבר היה לי לזרא, ועל העתיד - מי ישורנו. חי אני עתה רק בהווה שלי ונהנה מכל רגע ורגע בפני עצמו, בלי לצרפם ל"זמן", וטועם טעם של אושר מיוחד בכל אחד ואחד. ואולם לכתוב על הווה זה בטרם נתהווה ונקבע, הרי זה שוב להרצות את השאיפות והתקוות. וזה אינו לפי רוחי החדשה אשר צנפתני.

 

עתה, לאחר שעברו עלי כבר שבועיים בבית, שבוע למנוחה ולהסתכלות ושבוע כבר למעשה ולעבודה, יכול אני לכתוב בשלווה גמורה.

 

רחוק, רחוק העבר ממני. כה מהיר וקל היה המעבר, בלי צורך לסעד רוחני מצד מי-שהוא - אלא הכל פנימי ועצמי ושלם... ורק החידוש, היופי שבחידוש, שאני רואה בחיי עתה, שהם לכאורה כה פשוטים וענווים, מזכירני כי היה פעם זמן מר ושחור, שיעבוד הגוף והנפש, מחנק וכאב תמידי עם תוחלת ממושכה - מחלת לב. ובכל נשיקה שאני נושק לאימא או לגאולה, בכל שיחה שאני שח עם יהודה, בכל ארוחת צהריים ובכל כוס תה, בכל בכל המשפחתי, החם, הקרוב והיקר והחביב מרגיש אני אושר חדש, כאילו מחדש נולדתי והתחלתי ללמוד, להכיר ולהרגיש את הטוב שבכל אלה.

 

אני עובד עתה הרבה, כל היום, כמעט כמו אצל ה"אתרה" בחלב. חצי-היום מקדיש אני לאנגלית, החצי השני לדברים אחרים.[3] מיום ליום נעשית העבודה מסודרת ומקפת יותר ויותר. אם יעלה בידי לבצע את זממי בשלמות, אהיה באמת מאושר.

 

אני חי עתה מחוץ לזמן ולמקום. אין איש דורשני ואיני דורש לאיש, אין איזו "תוכנית" חיצונית רובצת עלי, אין אני חייב דין וחשבון לאיש ואין אני צריך למסור אף קורטוב אחד של זמן ושל כוח למי-שהוא. אני מסור כולי עם כל מחשבותי, זמני, יכולתי, לי לעצמי. חופשי ושליט בשלמות בכל עתותי, להפוך ולעשות בהן כרצוני.

 

אולי יֵראה לך הדבר זר ומשונה ואולי תאמרי: "הלא זה כה טבעי ופשוט, ומה חידוש רואה אתה בזה" - כן, אילו ידעת, או אולי יודעת את לתאר לעצמך את חיי קודם, כשלא הייתי מוצא  ר ג ע  לעצמי, כ"א לאחרים ולאחרים – זרים.

 

הרצון היחידי שיש לי ושאינו ניתן להימלא - זהו לראות אותך. לנסוע ליהודה לא אוכל. הביני זאת, לא אוכל. למה אבוא ליפו? לראות ולשמוע? מה? הכל ידוע וברור גם מרחוק. אם לבוא - אז רק על מנת לעשות, להַראות, ולו גם מבלי לדבר כל עיקר. ולעשות עוד איני יכול, כי איני מוכן. "להישָרוֹת" [מלשון השראה] איני זקוק, כי למרות אשר באתי "מבין החרבות"[4] ואבדת חמש שנים[5] עם כל עמלן ותלאותן רובצת עלי, מרגיש אני בעצמי הרבה יותר חיוב ושלמות, כוח ומרץ וגם רעננות מאשר היפואים[6] - (הרי הגדוד טרם בא).[7]

 

לא עבר זמן רב ומשה שרת נעקר ללא שוב מראש-פינה השלֵווה והמרגיעה, אך שרויה בשולי ההתרחשויות, ונשאב או הוטל בעל כורחו למוקדי החיים הציבוריים ולמסלול הפעילות המדינית, שהיה לדרך חייו. במהלך פברואר 1919 נענה להפצרות ד"ר יעקב טהון, ראש המשרד הא"י, ויהושע חנקין, להיות עוזרו של האחרון ברכישת קרקעות ברחבי הארץ, במסגרת ועד הצירים, ובעת ובעונה אחת הצטרף למפלגה החדשה "אחדות העבודה", שקמה באותו חודש והייתה (לימים, מאז 1930, במתכונת "מפלגת פועלי א"י - מפא"י) לביתו הרעיוני-ציבורי ולבסיס המראתו להנהגת היישוב והמדינה בימים יבואו.

 

ועידת היסוד של "אחדות העבודה", שקמה מתוך איחוד "פועלי ציון" עם "הבלתי-מפלגתיים", התקיימה בפתח-תקווה ב-28-24 בפב' 1919 ואפשר שהייתה הסיבה העיקרית להליכת משה שרת מהגליל ליהודה. "הגימנזיסטים" שרת, גולומב, הוז ובהרב, וכמה מחבריהם, הצטרפו באותו מעמד למפלגה החדשה, ששימשה להם יורש טבעי ל"הסתדרות המצומצמת" של ימי נעוריהם, שכתוארה כן הייתה, ושהתפרקה בימי הוויכוח על ההתגייסות לצבא העותמאני ועקב הינתקות חבריה זה מזה בטלטלות המלחמה. למשה שרת הייתה ועידת פתח-תקווה, שהוא היה אחד ממזכיריה, חוויה מכוננת, כעדותו במכתב לצפורה: "אלה היו ימים נהדרים ונוראים. גאון ושבר היו בהם. לא במליצה סתם כ"א בהדגשת כל מילה ומילה לחוד. היא בלעה, היא ספגה את כולי"; ובמכתב מאותם ימים לדב הוז: "מן האסיפה בפ"ת שבתי שיכור והמום. נהדרה ונוראה הייתה הוועידה. כל תיאור לא יערוך לה. הייתה בה איזו זעקה עד לב השמים. צפיפות כזאת של מחשבה, אימוץ כזה של עצבים ומוח, לא יתוארו, לא יצוירו".

 

לקראת ועידת פ"ת כונסו ברחבי הארץ אסיפות פועלים. אחת מהן נערכה במחניים ובה היה ברל כצנלסון, מנהיג "הבלתי מפלגתיים", ראש המדברים. משה שרת נכח באסיפה זו, כעדותו במכתב עתידי לאברהם הרצפלד, אז חבר מחניים (הובא לעיל במכתב 89, הע' 8).

 

זמן-מה לפני כן כתב אליהו גולומב, בעודו חייל בגדוד העברי, למשה שרת בראש-פינה:

 

אני הייתי רוצה מאוד, משה, שאתה תבוא לאסיפות, [---] אתה בכל אופן תוכל לדעת את זמן האסיפה במחנים. אני לא אהיה נוכח ואני חושב כי האסיפות הללו יש להן ערך רב מאוד [---] רוצה הייתי שגם מי שהוא מאיתנו ישתתף באסיפה. ואת האמת אומר לך, כי כשמתעוררת איזו מחשבה בקרבי, כשאני מתגבר קצת על האפטיה ומתחיל לחשוב על איזו השתתפות בחיים הנוכחיים, אז כל תקוותי עליך, משה. אני ארגיש בעצמי יותר עוז במחשבה ויותר כוח במעשה אם ארגישך איתי. בזמן האחרון בייחוד מרגיש אני לפעמים צורך גדול מאוד לראותך ולדבר איתך, לעוררך ולהתעורר על ידך. [---] אגע בעוד נימה. שמעתי שהסתדרות החניכים [של בוגרי ג"ה] מתכוננת לשלוח ציר לאסיפת ההתאחדות [בפ"ת]. בשביל שלא תופיע ההסתדרות באופן מגוחך ועלוב, צריך אתה ולא אחר להיות צירהּ.

 

אולם שתי זירות הפעולה שנפתחו לפני משה שרת בן העשרים וחמש - המדינית והמפלגתית - טרם בלעו אותו אל תוכן. עיניו היו נשואות קדימה, להשלמת הכשרתו לייעודו תחילה.

 

בשלהי 1920 חזר על הצעד שעשה ב-1914 והלך ללמוד, אלא שהפעם בבירת הקיסרות השלטת החדשה, בלונדון, שם עשה עד אמצע 1925. בשובו ארצה הצטרף למערכת "דבר", יומון הסתדרות העובדים, ומשם, ב-1931, נקרא למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית להיות עוזר למנהלה החדש חיים ארלוזורוב, ומ-1933 ואילך עמד בראשה. ב-1948, מקץ מאבקים יישוביים ומדיניים שעשוהו לאחד מאבות מדינת ישראל, נתמנה שר חוץ ראשון שלה וב-1954 היה לראש ממשלתה השני.

 

                                               יעקב שרת