מתוך יומן העבודה                                                                 לונדון, 18.2.1939

לארוחת-צהרים במלוני חיר אל-דין אחדאב,[1] מי שהיה ראש ממשלת הלבנון. זסלני נוכח בארוחה ובשיחה. אחדאב שוהה עכשיו בפאריס, בא ללונדון לימים אחדים, לבקר את פכרי [נשאשיבי] ידידו ולתהות על המצב. בפאריס הוא דואג בעיקר לעיכוב אישור החוזה עם הלבנון עד שיסתדר עניין סוריה. הוא חושש שאם יאושר חוזה הלבנון בעוד ענייני סוריה טרופים יעורר הדבר את מוסלמי הלבנון להתפרצויות והדבר עלול לסכסך את יחסי העדות בלבנון ולהרוס את מעט היציבות הפנימית שנותרה במדינה זו. לדבריו עומד פיאו[2] לחזור בקרוב לפאריס, כדי להרצות את מסקנותיו לפני ועדת-הפרלמנט. אין להניח שהחוזה הסורי בנוסחו הקודם יאושר - הכול מתנגדים לו בפאריס. אבל המנדט יחוסל בכל-זאת, אלא שבמקומו תבוא מדינה מפוררת עם שלטון צבאי עליון של צרפת.

ביקרני הסופר הדיפלומטי של רויטר. ניסה לראיין אותי והעלה חרס. קיבל שיעור כללי במדיניות הציונית, אך שום אינפורמציה על מהלך השיחות. סיפר לי, כי בשיחות בין מלקולם והערבים טיפלו עד עכשיו בשאלת העצמאות ומכיוון שלא הגיעו לעמק השווה הציע מלקולם שיניחו שאלה זו לפי שעה ויבררו ענייני עלייה וקרקעות. לאחר-מכן יחזרו לשאלת העצמאות.

בהרב טילפן למסור ידיעות שקיבל מפי ידידו על הישיבה האחרונה עם המשלחת הערבית. נפלו דברים חריפים בין מלקולם וג'מאל [אל-חוסייני]. האחרון התריס כלפי המיניסטר, שאיננו רציני. הצעותיו לגבי המשטר הן אלו, שהערבים דחו אותן עוד ב-1922. לא לשם כך מרדו הערבים ולא לשם כך טרחו כולם ובאו ללונדון, כדי שיגישו לפניהם הצעות כאלו. מלקולם התרגז, כאילו, וענה אלמלא התייחסה הממשלה ברצינות לעניין לא היה ג'מאל חוסייני יושב עכשיו בלונדון. ג'מאל וחבריו באחת - מדינה עצמאית. מוכנים לתת ערובות ליהודים, אך אם יהיו יהודים, שלא תנוח דעתם מערובות אלו ומשום זה יעזבו את הארץ - אדרבא ואדרבא. מלקולם דיבר הרבה על אמריקה. דעת-הקהל שם כולה לטובת היהודים. בריטניה זקוקה מאוד לעזרת אמריקה במקרה של מלחמה ואינה יכולה לזלזל בדעת-הקהל האמריקאית.

פכרי מחכה, שהמשא-ומתן בין הממשלה וסיעת המופתי ייכשל ואז יבואו הוא וסיעתו ויציעו את שירותם לממשלה, לקיים את המדיניות שהיא מציעה ואשר אנשי המופתי דחוה. אשרי המחכה...

שמעתי מפי בן-גוריון דין-וחשבון מפורט על שיחתו היום עם מקדונלד. הוא ביקש שיחה פרטית זו עם מלקולם לאחר ישיבת אתמול. מלקולם גילה כמה טפחים. בכוונתו להציע לנו ברירה: עלייה יותר גדולה עם וטו או עלייה קטנה בלעדיו. במקרה הראשון עלייה עד 30 אלף לשנה, למשך 10 שנים. במקרה השני כנראה הרבה פחות. המטרה היא מכסימום של הרגעת הערבים, ואם אין וטו צריכים מספרי העלייה לשנים הקרובות להרגיע - זאת אומרת הם צריכים להיות יותר קטנים. אשר לקרקעות - הכוונה היא לסגור בפנינו את כל אזור ההרים ולהתיר מכירת קרקע באזורים אחרים רק במידה שנוכיח, כי תהליך הפיתוח מאפשר צמצום השטח החקלאי הערבי. בן-גוריון אינו בטוח אם חושבים עוד על השארת אזורים מסוימים חופשים מכל הגבלה קרקעית.

מאוחר בערב טילפן אגרונסקי ומסר הודעה, שנתפרסמה על-ידי רויטר: חלה התקדמות במהלך השיחות עם הערבים ומשאלות החוקה עברו לדבר בענייני עלייה וקרקעות. זהו נוסח אחר לגמרי מזה ששמעתי מפי נציג רויטר שביקרני. אם מה ששמעתי בעל-פה הוא האמת, הרי התורה שבכתב באה לפרכס את המצב לטובת הערבים. בעצם זהו סגנון הידיעות המתפרסמות על מהלך המשא-ומתן ב"טיימס" וגם בעיתונים אחרים במשך כל זמן המשא-ומתן.

הערות