דברים בישיבת מרכז מפא"י                                                 תל-אביב, 7.12.1938

 

שתי השאלות שעמדו בזמן האחרון במרכז המדיניות שלנו - שאלת העלייה והפיתרון המדיני לבעיה הארץ-ישראלית - נשתלבו זו בזו, והשאלה השנייה קבעה את גורלה של השאלה הראשונה.

בשבועות האחרונים היינו עדים לתופעה שלא הייתה כדוגמתה לטרגיות בתולדות תנועתנו.

מצד אחד, לא הייתה בעת האחרונה שואה בחיי העם היהודי כמו זו שנתחוללה בימים אלה[1]; ושום שואה שבאה על העם היהודי לא הפנתה במידה כזו את תשומת-לב העולם ולא עוררה רחשי אהדה והתרגשות אמיתית ועמוקה בארצות הנאורות כשואה זו, לא רק בחוגי המשכילים, אלא גם ברחבי הציבור.

ומצד שני, מאז הועמדה ארץ-ישראל במרכז הבעיה היהודית עוד לא נעשה ניסיון כה נמרץ וכה מוצלח (מבחינת אלה שעשו אותו) למחוק את ארץ-ישראל ממפת-ההצלה ממש בשעה שהפורענות הגיעה למרום קצה.

על יחסו של הציבור לאסון האיום שמצא את היהדות בזמן האחרון אין לדון רק על-פי העיתונים והוויכוחים בפרלמנט. הציבור הרחב בבריטניה גילה את יחסו בצורות הנוגעות עד הלב. בימי השואה שנתחוללה על ראש יהודי גרמניה נערכו בכל הכנסיות בבריטניה תפילות לשלום העם היהודי. אבל באותו זמן עצמו נעשה הניסיון להסיר את שאלת ארץ-ישראל מעל סדר-היום בכל דיון על חיפוש פיתרון למצוקת העם היהודי. בריטניה אינה מדינה טוטליטרית, ואין הממשלה שלטת בעיתונות, כמו בברית-המועצות, בגרמניה ובאיטליה. אף-על-פי-כן גם בבריטניה דבק משהו מרוח הזמן, והיא דואגת עתה דאגת-יתר לעיתונות ולעמדה שזו נוקטת בשאלות מרכזיות, בייחוד בשאלות מדיניות-חוץ. [---] ערב פרסום הדוח של "ועדת וודהד" וגילוי-הדעת של הממשלה נתקיימו בלונדון שתי מסיבות עיתונאים ואין ספק שבמסיבות אלו הוגד מה רצוי לממשלה שייכתב בעיתונות. על-פי הטון שנקטו אחר-כך העיתונים אפשר להבין מה הסבירו במסיבות אלו: היהודים נתונים בצרה גדולה ובוודאי תקום עכשיו צעקה ותביעה לפתוח את שערי ארץ-ישראל; דבר זה אינו רצוי לממשלה; הממשלה ניגשה למשא-ומתן עם הערבים והיהודים, היא רואה בזה דרך לפיתרון הבעיה; והצגת ארץ-ישראל כפיתרון העיקרי לצרת היהודים בשעה זו עלולה לסכן את הניסיון למשא-ומתן עם הערבים והיהודים. דוגמה מאלפת משמשים שני הוויכוחים האחרונים בפרלמנט - בשאלת הפליטים ובשאלת ארץ-ישראל. עצם ההפרדה בין שתי השאלות הייתה מגמתית. אף-על-פי-כן מצאו לנכון חמישה מתוך שבעה נואמים בפרלמנט להדגיש, כי שאלת ארץ-ישראל היא דחופה ביותר עקב האסון המתחולל על יהודי גרמניה. אולם הופעתם טושטשה לגמרי בעיתונות. העיתונות הגדולה טענה ברובה, שהכרחי אומנם למצוא פיתרון לבעיית הפליטים, אך לא ארץ-ישראל היא הפיתרון; לא רק משום שהארץ נתונה עכשיו במצב מסובך ועומדים לפני משא-ומתן עם הצדדים, אלא גם מפני שזוהי ארץ קטנה ומיושבת ויש בה צרות פוליטיות גדולות; אי לכך צריך לבקש מקום אחר לפיתרון שאלת הפליטים. היה בזה משום אירוניה אכזרית, שמי שהציג כך את השאלה הצביע יחד עם זה על ארץ-ישראל כעל מעבדה, שבה הוכיח העם היהודי חיוביות וכושר התיישבות; והציע להשתמש בניסיון שצברו היהודים בארץ-ישראל לשם בקשת פיתרונות לשאלת היהודים במקומות אחרים.

[---] הסוכנות הוציאה מייד גילוי-דעת על יכולתה של ארץ-ישראל לקלוט לאלתר 100 אלף עולים ואלפי ילדים. הפעולה בנידון זה נמשכת. כך, למשל, נתקיים בצפון-אנגליה כינוס מטעם "פועלי-ציון" יחד עם באי-כוח האגודות המקצועיות וסניפי "הלייבור", וניתנה שם הסברה על יכולתה של ארץ-ישראל לקלוט יהודים מייד - גם משום שזוהי ארץ-ישראל, אשר כוח-משיכתה איננו דומה לשום ארץ אחרת, גם משום שיש מאחורינו תקופת ניסיון של 60 שנה, וגם משום שיש בארץ-ישראל ציבור יהודי של חצי מיליון איש, המוכן לאפשר קליטה זו. דברים אלה מצאו מסילות ללב השומעים.

[---] באותם הימים נתקיימה ישיבה של הוועד הפרלמנטרי למען ארץ-ישראל שדנו בה על שאלת הפליטים. יושב-ראש הישיבה היה וג'בוד, המרצה היה וייצמן. אסיפה זו הייתה דוגמה חשובה של מאבק ציוני. בהרצאתו של וייצמן היו כמה שגיאות, אבל היא הייתה מוצלחת מאוד מבחינת הצגת ארץ-ישראל כפיתרון היחיד והדחוף לשאלת היהודים, כפיתרון לאורך-ימים. אפשר היה להיווכח מהשאלות שהוצגו, שדבריו עשו רושם חזק על המסובים. ואף-על-פי-כן, גם לאחר דברי וייצמן, טענו כמה מהמסובים: כל זה נכון, אבל מהי התשובה לבעיית הערבים, ולקושי העצום שהממשלה מתחבטת בו בארץ-ישראל?

[---] כפי הנראה הגיעה הממשלה למסקנה, שהיא מוכרחה, ויהי מה, למצוא דרך לחסל את הצרה הארץ-ישראלית, ולהבטיח שיווי-משקל ושקט בארץ - אם לא לתמיד, הרי לכל הפחות לשנים הקרובות. ואם כי השואה בגרמניה יצרה לחץ מוסרי על הממשלה, אסור לה לגלות רגישות, [---] מאלף לקרוא לא רק מה אמרו הדוברים באותו ויכוח בפרלמנט, אלא כיצד נשתקפו דבריהם ב"טיימס". צ'רצ'יל, למשל, נתבלבל ואמר בוויכוח שני דברים סותרים:

א. שיש להתיר ליהודים עלייה של 30 אלף איש לשנה;

ב. כי זוהי עלייה אשר במשך עשר שנים לא תשנה את יחסי הכוחות.

ואילו ה"טיימס" נקט נוסחה שנייה בלבד, כלומר - שהעלייה איננה צריכה לשנות את יחסי הכוחות הקיימים עכשיו בארץ, ולא נקט את הנוסחה של עלייה בת 30 אלף איש לשנה. במאמר הראשי ב"טיימס" נתבלט כיוון "אחד-העמי", כלומר, ארץ-ישראל צריכה להיות מרכז רוחני לעם היהודי; ולגבי שאלת היהודים - הפיתרון הוא טריטוריאליזם. נוסף על ההפרדה בין שאלת היהודים ובין הציונות, נשבה מן המאמר רוח אחרת באשר לפירוש הצהרת בלפור: בימי מתן הצהרת בלפור לא הייתה קיימת צרת יהודי גרמניה ויהודי פולין בצורה כזו ולא היה קיים צורך כזה בהגירת המונים; הדבר נתחדד עכשיו ביותר, אבל אין ארץ-ישראל יכולה לפתור בעיה זו. הלך-רוח זה שורר בקרב חוגים רשמיים ובלתי-רשמיים כאחד.

יחד עם ההודעה הכללית של הסוכנות, שהיא רואה לנגד עיניה תוכנית ממשית לקליטת 100 אלף יהודים מגרמניה, הצגנו לממשלה גם דרישות צנועות יותר. אך הניסיונות שעשינו - על-ידי הצגת תביעה בלתי-אמצעית לממשלה גם בלונדון וגם בארץ - לפרוץ מיטת-סדום זו בה נתונה העלייה עלו לעת-עתה בתוהו. עוד לא ניתנה על-ידי הממשלה תשובה סופית, אבל קשה להניח שהתשובה תהיה חיובית [---]. עלינו להיות מוכנים לכך, שהמערכה הפוליטית על הרחבת המסגרת החוקית לעלייה בעונה הקרובה תנחל תבוסה.

אשר למשא-ומתן עם היהודים והערבים - בתחילה חשבה הממשלה לזמן את שני הצדדים יחד סביב שולחן אחד; אחר-כך שינו את התוכנית, והוחלט לפתוח בדיון עם היהודים לחוד ועם הערבים לחוד, ורק אם יתברר כי יש בסיס משותף, אפשר יהיה לזמן את שני הצדדים יחד. לביטול התוכנית הראשונה היו שתי סיבות:

א. הערבים הודיעו, כפי הנראה, כי לא ישבו עם היהודים ליד שולחן אחד, כי בזה בלבד יש משום הכרה בסטטוס של היהודים לגבי ארץ-ישראל,

ב. ייתכן שהממשלה חששה להודיע מייד על פגישה משולשת, שמא ייזקף על חשבונה הכישלון אם פגישה זו לא תצא לפועל.

מהשיחות עם מיניסטר-המושבות יש לי רושם, כי הוא מאמין בכנות שאולי יעלה בידו להביא את הצדדים לידי הסכם. הייתה לו הצלחה בעניין אירלנד והדומיניונים[2], ויש לו בלי ספק כישרון לנהל משא-ומתן, והוא חושב שאולי יצליח גם במשא-ומתן הזה. הוא חדור הכרה שאם יצליח, יהיה זה מעשה רב. הכרה זו מלהיבה אותו ואין הוא מסתלק מאמונתו. [---] אפשר לומר בבטחה, שלא רק אנחנו אלא גם הממשלה עצמה אינה רואה החלטה בשעה זו כהחלטה לעולם ועד, אבל כוונתה היא להגיע להחלטה שתפרק עכשיו את המתיחות, תסלק את הסכסוכים ותביא שלום לארץ-ישראל. היא סוברת שצריך להקדים להחלטה כזו ניסיון של משא-ומתן ולהביא את הצדדים לידי הבנה; לבל יאמרו אחר-כך כל מיני מבקרים, שהממשלה גזרה גזירות לפני שניסתה להביא לידי שלום בין היהודים והערבים. למען תהיה עמדת הממשלה חזקה - כלפי הפרלמנט, כלפי דעת-הקהל וכלפי היהודים והערבים - צריך שייעשה ניסיון אשר יוכיח, כי ניסו למצוא פיתרון בכל הדרכים, שהממשלה החליטה לאחר כל הניסיונות ועל-כן אין לערער על ההחלטה. אין ספק כי הממשלה מבינה, שעל-ידי זימון כל גורמי-ההשפעה הערביים היא מקילה על עצמה את שינוי המדיניות כלפינו. אין היא מוכרחה, כמובן, לקבל כל מה שיאמרו במשא-ומתן בלונדון מלכי ערב ובאי-כוח המדינות הערביות, אבל אין היא יכולה להזמין אותם ללונדון, מג'ידה, מתימן ומעבר-הירדן (והיא הצטערה מאוד על אשר צרפת לא איפשרה לה להזמין גם את ערביי סוריה), ואחר כך לעבור לסדר-היום ולשלח אותם בידיים ריקות. הממשלה לא תוכל לעשות את ההיפך ממה שבאי-כוח המדינות הערביות יציעו. ברור, איפוא, שהיא תהיה מושפעת ממה שיאמרו הערבים במשא-ומתן.

עניין נציגותם של הערבים מחוץ לארץ-ישראל כבר מסודר, כפי הנראה, ורוב הממשלות הערביות שהוזמנו הסכימו להופיע במשא-ומתן. אבל הדבר תלוי בנציגות ערביי ארץ-ישראל, ובעניין זה יש עדיין סבך גדול, הן מבחינת הרכבה של המשלחת והן מבחינת התנאים המוקדמים שבלעדיהם לא תסכים להופיע במשא-ומתן. כידוע, הודיעה הממשלה וחזרה והודיעה גם בפרלמנט, שאת המופתי היא לא תקבל לשיחות אלו. יש סבורים, שאילו הזמינה אותו - לא היה בא. הוא היה מפיק, כמובן, את כל התועלת שבהזמנה כזו, אבל הוא עצמו לא היה הולך לשיחות עם הממשלה. [---] מכל-מקום ברור שהממשלה מתכוונת להזמין את סיעת המופתי, וגם את באי-כוח האופוזיציה [---] ייתכן שהמופתי יודיע כי סיעתו מוכנה להשתתף במשא-ומתן רק אם חבריה יהיו הנציגים היחידים של ערביי ארץ-ישראל. אפשר גם שהמופתי יציג תנאים לפני המשא-ומתן. בעניין זה רווחות גירסות שונות - החל מהצגת תנאי על הפסקת העלייה מראש ועד לתנאי של הסתלקות בריטניה מכל התחייבויותיה כלפי היהודים והקמת ממשלה ערבית לאומית. ברור שתנאים כאלה לא יתקבלו על-ידי הממשלה, וזה יכול להביא לידי ביטול המשא-ומתן. אבל אין זה מן הנמנע, שהממשלה תמצא מוצא גם מסבך זה. [---]

אשר להשתתפות היהודים - הסוכנות הודיעה רשמית לממשלה, שהיא מקבלת את ההזמנה לדון עם ממשלת ה. מ. על הפוליטיקה בארץ-ישראל. תחילה היה צפוי לנו סיבוך, מאחר שהממשלה רמזה כי היא מתכוונת להזמין את הסוכנות וגם גופים ואישים אחרים, כדי ליצור נציגות יהודית רחבה ככל האפשר. הודענו לממשלה שדבר זה אינו בא בחשבון, שיש להפנות את ההזמנה אך ורק לסוכנות, והיא תדאג להזמין את מי שצריך. בנקודה זו נתקבלה דעתנו, ובגילוי-הדעת הרשמי של הממשלה בעניין המשא-ומתן וכן בתשובה לשאילתות בפרלמנט נזכר אך ורק שמה של הסוכנות בלי כל תוספת והערות-לוואי.

בהנהלה ובין החברים בלונדון נתקיימו בירורים על אופן הופעתנו במשא-ומתן זה, ועוד לא הגענו למסקנות סופיות על אופן הרכבת הנציגות היהודית. [---] הממשלה ביקשה שנמציא לה שמות חברי המשלחת של הסוכנות. היא אמרה גם שמן הצד הערבי יהיו בערך 12 נציגים, ורצוי שגם אנחנו נסדר את נציגותנו במסגרת מספר זה. היו לפנינו שתי אפשרויות: להרכיב גוף של 12 אנשים מחוגים שונים ומארצות שונות; או לומר כי את המשא-ומתן מנהלת הנהלת הסוכנות על-ידי המכשיר שבאמצעותו היא מנהלת כל משא-ומתן פוליטי, כלומר, על-ידי המחלקה המדינית, אלא שהיא נעזרת במשא-ומתן באנשים מסוימים. דעות החברים נוטות לצד האפשרות השנייה. [---]

צפויים לנו כאמור קשיים בקשר למספר חברי המשלחת, בעיקר מבחינה פנימית, ונצטרך להתגבר עליהם.

ראשית - הנהלת הסוכנות ברובה תתרכז בשעת המשא-ומתן בלונדון - וזהו גוף לא קטן. שנית - יש ועדה פוליטית שמשתתפים בה ציונים ובלתי-ציונים, ואנו מתכוונים להפעילה בתקופת המשא-ומתן [---

חוץ מזה יוזמנו להשתתף במשלחת ובמשא-ומתן גם אנשים שאינם חברי ההנהלה או חברי הוועדה הפוליטית. למשל, רצוי שתהיה במשלחת נציגות יהדות בריטניה וארצות-הברית, ולאו דווקא מחברי ההנהלה. חשובה הבלטת השתתפותם של יהודי מזרח-אירופה ויהודי גרמניה, ולו לשם הפגנה בלבד. חשוב להשיג את השתתפות "אגודת ישראל". ועל הכל - נציגות היישוב, נציגות הוועד הלאומי.

[---] הרי שישנם שלושה סוגי משתתפים: ההנהלה, הוועדה הפוליטית וחבר אנשים שיוזמנו באופן מיוחד להשתתפות במשא-ומתן או להתייעצות על העניינים הקשורים במשא-ומתן.

בימים האחרונים נתעוררה שאלה מרה מאוד, אם במצב שנוצר יכולים אנו ללכת למשא-ומתן זה בלא תנאי מוקדם. הדיון עם הממשלה על המשא-ומתן החל לפני הקטסטרופה שבאה על יהדות גרמניה, לפני שהצלתם של יהודי גרמניה נעשתה דחופה ביותר, ובטרם החלו לנסר בחלל כל מיני הצעות טריטוריאליות. אבל מאחר שאומרים לנו עכשיו, כי המשא-ומתן מונע אפילו הכנסת ילדים לארץ-ישראל או הגדלת עליית הנוער - נשאלת השאלה אם יכולים אנו להיכנס למשא-ומתן המשמש אמתלה למניעת צרכים דחופים כאלה. בן-גוריון הודיע למיניסטר-המושבות, שעל-ידי מניעת צורכי-עלייה דחופים ביותר עושה הממשלה את השתתפותנו במשא-ומתן לבלתי-מוסרית וכמעט לבלתי-אפשרית. בקרב חברינו רווחת דעה שאם הממשלה לא תסכים להרחיב את העלייה בסעיפים ההכרחיים ביותר - אין ללכת למשא-ומתן. עוד לא דנו בשאלה זו באופן מוסמך, אבל נדמה לי כי אנחנו עלולים להסתבך אם ננקוט עמדה כזו. הממשלה מזמינה אותנו לדון אתה על הפוליטיקה העתידה בארץ-ישראל, ואין זה דבר פשוט לענות שאין אנו רוצים לדבר אתה בטרם תמלא דרישה זו או אחרת. אנחנו מנהלים משא-ומתן עם הממשלה יום-יום, ניתוק-קשרים כזה הוא בלתי-אפשרי, [---]

המשא-ומתן הזה כרוך בלי ספק בסכנות רציניות מאוד בשבילנו. אין לי כל ספק שכוונת הממשלה כאן [בירושלים] לנסות לשלול את המדיניות הציונית, לא רק על יסוד הטענה של התנגדות הערבים, אלא מתוך בחינת העניינים לגופם, בלי קשר עם המרד הערבי. היא תנסה "להוכיח" שאין יכולת-קליטה נוספת בארץ-ישראל, שהציונים לא הגדילו את יכולת-הקליטה החקלאית, [---] לא נוכל להימנע מריב גדול עם הממשלה בשאלות אלו. אם אנו הולכים למשא-ומתן, הרי שקשה יהיה לממשלה להעלים מאיתנו דברים אלה ואחר-כך להסתמך עליהם כעל נימוקים להצדקת גזירות. [---] מה שאין כן אם לא נשתתף במשא-ומתן, אינני מתעלם מכוח הלחץ שישנו בסירוב להיענות להזמנה, אבל הסכנה היא יותר מדי גדולה.

ממשלה זו הוכיחה כי אין היא מתפעלת ביותר מלחץ ציבורי, ונדמה לי כי סירובנו להשתתף במשא-ומתן עלול להיות צעד מסוכן. [---]

עלינו לעשות הכל כדי לקרוע את מסווה השקר מעל ההצעות הטריטוריאליות. עלינו לדון ברצינות על המעשים שיש לעשות מייד בארץ-ישראל - מעשים שאנו עוסקים בהם תמיד, אבל שבכל תקופה יש להם טעם אחר, וטעם מיוחד להם עכשיו - כדי להגדיל את כוחנו העובדתי, את כמותנו, את שטח הקרקע שבידינו, את כושר-ההגנה שלנו ואת משקלנו הכלכלי בארץ. [---] כשאמרתי במושב האחרון של הוועד הפועל הציוני, כי טעות מרה היא לחשוב שהחלוקה ירדה מעל הפרק - התכוונתי בעיקר לכך, שעלולים להטיל עלינו את כל האלמנטים השליליים של החלוקה בלי החיוב שבה. הדבר יכול לקבל צורה של חלוקת הארץ לאזורים שונים, אשר מידת הזכויות של היהודים בהם תהיה שונה: באזור אחד מידה יותר גדולה, בשני - קטנה יותר, ובשלישי אפסית. מצווים אנו לעשות עכשיו הכל כדי להגביר את כוחנו במידה מכסימלית ובתקופה קצרה ביותר. קודם-כל כדי "לחטוף" דברים אשר אולי לא יינתנו מחר. יש לרכוש קרקעות העלולות להישמט מתחת רגלינו, ובעיקר להרבות בהקמת נקודות חדשות. [---]

 

הערות