מכתב אל דב יוסף                                                              איסטנבול, 27.11.1938

 

אני מצטער מאוד על הדרך בה נהגתי בך: הגבלתי את חילופי-הדברים בינינו למשלוח מברקים ולא כתבתי מכתבים. אולם האמן לי, מעולם לא עברה עלי תקופה כה קשה בלונדון כתקופה זו. ישיבות ההנהלה, הכנות לדיונים, עניין העלייה; מצאתי את עצמי חייב להקדיש לווייצמן חלק ניכר מזמני. כל אלה הוסיפו לעייפות הבלתי-רגילה שנצטברה עוד בארץ-ישראל ואשר משך שהייתי הפעם בלונדון הביאתני מספר פעמים עד סף דלדול גמור. נוסף לכך שקעתי בקורס קדחתני לתורכית, כדי להכין את הנסיעה הקרובה. הייתי נתון במתח מתמיד מבוקר עד לילה ותמיד עד שעה מאוחרת וכך אבדה כתיבת המכתבים במים אדירים.

בשעה זו בשבוע הבא אהיה בירושלים ואף כי אני מתכונן להישאר בארץ רק ארבעה ימים, אם יתנהל הכל כמתוכנן, אני מקווה שאוכל לתת לך דוח מפורט על ההתפתחויות להן הייתי עד. לא אוכל לעשות זאת עתה בכתב. יתר על-כן, עזבתי את הבמה לפני שהדרמה הייתה אמורה להגיע לשיאה, כוונתי לומר שעזבתי את לונדון מספר שעות לפני תחילתו של הוויכוח השני [בפרלמנט] - הוויכוח בשאלת ארץ-ישראל. עתה עוד אינני יודע לאיזה כיוון התפתח הוויכוח ומקווה אני להשיג מחר גיליון של ה"טיימס" אשר יש בו דיווח על כך. ברגע זה איפוא אני מפגר אחריך בכל הנוגע לידיעות פוליטיות.

מאז פרסום דוח וודהד והודעת הממשלה מעסיקים אותנו שני עניינים: הדיונים העתידים ובעיית העלייה בהקשרה להתפתחויות הקטסטרופיות בגרמניה.

בנקודה הראשונה ברור שהממשלה איתנה בכוונתה לקיים את הדיונים [בין הבריטים, הערבים והיהודים]. ארחיק לכת ואומר, כי ייתכן שמלקולם מקדונלד מטפח שאיפה להגיע לפיתרון מוסכם כלשהו בעקבות הדיונים. אולם צריך שיהיה ברור גם כי אם לא תהיה לדיונים תוצאה כזאת - ואני מעריך בוודאות כי אכן לא תהיה - תספק הממשלה הצדקה לעצמה לאכזבנו. העזתי לומר למ. מקדונלד שהרושם הוא שהם מארגנים לחץ נגד עצמם. הוא דחה את הרמז והגן בחום על מדיניות קירוב "המלכים הערבים".

אולם וולטר אליוט[1], שעמו הייתה לי למחרת שיחה ארוכה ביותר, אמר בעצמו שיודע הוא כי אפשר לומר שהם פשוט "מזמינים לחץ". אבל, הוסיף, הם יכולים תמיד לחזור לאפשרות של כפיית מדיניותם הם.

באשר למה שמדיניות זו יכולה להיות, עד כמה שמחשבותיו של מקדונלד יכולות לשמש הנחיה למסקנות הסופיות, נראה שהיא בעלת שני כיוונים:

א. הגבלות שרירותיות על העלייה, שתהיה יותר מ-12,000 אולם פחות מ-20,000;

ב. חלוקת הארץ לשלושה אזורים שאליהם תהיה העלייה:

1. "חופשית"; 2. "מוגבלת"; 3. "אסורה".

נקודה א. היא כנראה אמצעי זמני שתכליתו "פיוס", ואילו ב. אמצעי קבוע יותר. או, ייתכן שיסוד כלשהו של ב. יצורף לא. מלכתחילה, אבל ההגבלות על העלייה לאזור "העלייה החופשית" יוקלו בהדרגה. כל זאת עדיין מעורפל, אבל הכיוונים הכלליים ברורים.

נראה שתהיה לנו הזדמנות לדיון בהנהלה ו/או במרכז, בהשתתפות בן-גוריון, באשר לקו שננקוט ואשר בהכרח יהיה "ללא ויתורים". מצד שני אין לנו דרך להיסוג מקיום הדיון [בין שלושת הגורמים כנ"ל]. אף אחד מידידינו הפוליטיים לא יתמוך בנו, חוץ מזה התחייבנו לקבל את ההצעה מלכתחילה. עלינו להתכונן להפעיל קשרים בלתי-רשמיים, מאחורי הקלעים, עם הערבים שייאספו בלונדון [---]. אם אפשר יהיה לסדר שידידו של אליאס ששון יהיה שם "כמשקיף" מטעם חברתו, זה יהיה מצוין. ייתכן שגם אליאס עצמו יצטרך לנסוע ללונדון וטוב יהיה אם יתחיל מייד ללמוד קצת אנגלית. אם תנאי-הביטחון ירשו זאת גם ראובן זסלני הוא מועמד אפשרי.

באשר לעלייה ניצבנו נוכח קנוניה, חלקה מאורגנת וחלקה אינסטינקטיבית, בין הממשלה והעיתונות, להפריד את שאלת העלייה לארץ-ישראל משאלת קליטתם של פליטים ולהפוך את הראשונה לבעיה חסרת כל חשיבות. נאבקנו קשות נגד כוונה רעה זו והצלחנו במידת-מה, לא מבחינת התוצאות המעשיות אלא מבחינת הפירסום. עדיין אינני יודע מה אמר מ.

מקדונלד על עניין זה בדיון השני. לפי הדיון הראשון, שבו חמישה משמונת הנואמים לא מחקו את ארץ-ישראל מהמפה [כמקום-קליטה אפשרי לפליטים], אני מעריך שבדיון על ארץ-ישראל גופה תיערך התקפה נחרצת יותר על עמדת הממשלה בשאלה זו. כל שאני יכול לקוות כתוצאה מהראיון שבן-גוריון ואני קיימנו עם מקדונלד הוא התחשבות כלשהי בהצעה לאמץ ילדים. באשר לתוספת עלייה כללית הוא הבהיר שהעניין המרכזי עתה הוא "הצלחת" הדיונים [בין שלושת הגורמים כנ"ל], דהיינו, בינתיים עצם קיומם, ומכיוון שכל הגדלה בעלייה תפגע ללא ספק בתוכנית זו הוא לא יסכים לשום דבר מסוג זה. היה זה ראיון מאוד בלתי-מעודד. אנו תקפנו בכוח רב וטיעונינו היו מחוכמים, אולם התוצאות היו עקרות.

וייצמן עובד הרבה והיטב. הופעתו לפני הוועדה הפרלמנטרית שעות מספר לפני הוויכוח על הפליטים הייתה מרשימה. הוא החטיא במספר נקודות ושגה בכמה עניינים חיוניים, אך סך-הכל, היה רב-עוצמה וההופעה כולה הייתה מאבק ציוני מבריק. משך השבועות ששהיתי בלונדון הוא נפגש עם אידן, אמרי[2], צ'רצ'יל, סינקלר[3], הנהלת הלייבור, הארכיבישוף, השגריר האמריקאי, השגריר התורכי, השגריר המצרי, ראשי משרד-המלחמה, אנשי-עיתונות שונים, כל מיני יהודים ואין ספור פעמים עם מ. מקדונרד. כמו-כן היא נפגש עם ראש הממשלה [---].על ראיון זה כבר הברקתי לך.

[---]

שאיפתם של כל חברינו בלונדון, מחיים ומטה, הייתה שאשוב במהרה. אולם אני לא יכולתי לחשוב שאימצא במרחק 48 שעות מירושלים ולא אגש לראות מה המצב שם. לכן אני מתכוון לנסוע ברכבת מאנקרה לטריפולי ומשם במכונית לחיפה, כפי שהסברתי במברקי אליך מלונדון ובמכתבי אל צפורה. אני מקווה שהסידורים הדרושים ייעשו ועל-כן, להתראות.

 

                       שלך בתודה, בהתנצלות ותמיד בחיבה

                       משה

 

הערות