דברים בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י - ירושלים, 26.10.1938
שם הספר  יומן מדיני 1938
שם הפרק  דברים בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י - ירושלים, 26.10.1938

 

 

דברים בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י                        ירושלים, 26.10.1938

 

ב-13 באוקטובר נתקיימה שיחה בין וייצמן לבין מיניסטר-המושבות מלקולם מקדונלד, ובה הועלו לראשונה שני עניינים - האחד על-ידי מקדונלד, והשני על-ידי וייצמן - שנצטרך עוד לדוש בהם הרבה. העניין האחד הוא כינוס ועידה יהודית-ערבית[1], והשני-נסיעתו של וייצמן לתורכיה.

מקדונלד מסר לווייצמן בסוד שאין דין-וחשבון מאוחד ב"ועדת-החלוקה". הוא אמר כאילו שעכשיו לא יוחלט על חלוקה, אבל בעוד שישה חודשים כן יחליטו על כך. זאת מסר וייצמן בשם מקדונלד. בן-גוריון כותב, שאין יודעים בוודאות מיהו בעל המימרה. עוד אמר מקדונלד, שכעבור שלושה-ארבעה שבועות ישוב הסדר בארץ על כנו ושבדצמבר יש בדעתו לכנס ועידה יהודית-ערבית אשר ערביי ארץ-ישראל לא ייוצגו בה. אבל מי ייצג את הערבים באותה ועידה לא פירט. מקדונלד סיפר, כי הודיע למיניסטר-החוץ העיראקי, תופיק סוידי, שהממשלה הבריטית לא תסכים לשני דברים:

א. למעמד של מיעוט ליהודים בארץ-ישראל;

ב. להפסקת העלייה.

תגובת אמריקה - אמר מקדונלד - סייעה לו. הערבים טוענים שרק הציונים מתנגדים להצעותיו של סוידי, וטוב שיראו כי היהדות כולה עומדת מאחורי דרישותיהם של הציונים. וייצמן העלה באותה שיחה את שאלת תורכיה ויחסיה עם בריטניה, ופיתח תוכנית כיצד לקרב מחדש את תורכיה לבריטניה.

[---]

בעניין הוועידה היהודית-הערבית הבעתי את דעתי בטלגרמה לווייצמן. אמרתי, שאני נוטה לדחות את הדבר מראש. ידעתי שכמעט בלתי-אפשרי לדחותו באופן מוחלט, אבל בכוונה חידדתי את התנגדותי, כדי להבהיר לווייצמן מה גדולה הסכנה. אם עניין הוועידה מנוי וגמור אצל הבריטים, הרי זו תחבולה מחוכמת מאוד מצידם. גם אילו היו היהודים מאוחדים הייתה זו תחבולה מחוכמת, לא כל שכן כשהעם היהודי איננו מאוחד, וכשגם בסוכנות עצמה משתתפים יהודים שונים - ציונים ולא-ציונים. אך כנראה שלא תהיה לנו ברירה, [---] אני חושב, שעכשיו מאוחר מדי לבטל את עניין הוועידה, כי אם זוהי החלטת הממשלה היא יכולה להכריז על כך גם בלי הסכמתנו. אין גם להתעלם מזה שאנחנו דרשנו כל הזמן פגישה עם הערבים, אומנם עם ערביי ארץ-ישראל. בכל-אופן, אם הממשלה תכריז שיש בדעתה לכנס ועידה כזו - הפרלמנט יקבל את הדבר בששון. ואם מלקולם מקדונלד יאמר שהיהודים סירבו להשתתף בה - לא יחזק הדבר את מעמדנו.

בעניין נסיעת וייצמן לתורכיה, [---] עובדה היא שיש ניגוד בין שיטת פעולתה של המחלקה המדינית בירושלים לבין שיטתו של וייצמן בעניינים כגון זה. אנחנו מצידנו פעלנו כל הזמן לקשירת קשרים עם תורכיה, שלחנו לשם אנשים, אבל נתקלנו במעצורים. שיטתנו היא, ללכת במקרים כאלה בצעדים איטיים, בעוד אשר וייצמן פועל בהם מתוך קוצר-רוח ומתכוון לכיבוש מהיר, ומשום כך הוא עלול להיכשל. במקרים כאלה הוא גם נכשל בבזבוז כספים המוצאים לריק בשביל אנשים פחותים או מחוסרי-ערך. וייצמן חי עדיין בקונצפציה ה"הירואית", הפייצלית, אבל לא כל תקופה היא תקופה הירואית. ביסודו של דבר תפיסתו בעניין תורכיה נכונה. לתורכיה אין אינטרס לתמוך בפאן-ערביות. אדרבא, היא מעוניינת בהפרדתן של הארצות הערביות ויש לה חשבון לסייע לכוחות אחרים במזרח. יש לה גם חשבון מסחרי ליצור לעצמה שוק בארץ-ישראל. ומבחינה זו היא רואה בעין יפה את גידול היישוב היהודי בארץ. אף-על-פי-כן, אם לא תהיה מוכרחה היא לא תצא בגלוי נגד הערבים למעננו; שכן לא נאה לה להופיע בתור כוח המתנגד לערבים ומסייע ליהודים.

בזמן האחרון גם חל שינוי מסוים באוריינטציה התורכית. לתורכיה כנראה רצוי עתה שסוריה תתאחד עם ארץ-ישראל או עם עבר-הירדן. את אלכסנדרטה הם כבר לקחו, אבל אין הם מסתפקים בכך, הם רוצים לקבל לידיהם את חלב ואולי גם את מוצול. תפיסה זו קשורה אצלם ביצירת מלכות בדמשק. כל זמן שסוריה היא רפובליקה, צפויות לתורכיה צרות הימנה, אך אם ימלוך שם מלך, מניחים התורכים, כי המרד בפנים ישכך, והמלך ידאג שסוריה תהיה שקטה לגבי תורכיה. אם אומנם יש לתורכיה חשבון כזה - ברור שאנו יורדים מן הפרק. אם הם יכולים לסדר את העניינים בצורה כזו, אין להם כל הכרח להסתייע בכוח יהודי.

אגב, לפני שנה נעשו מאמצים להפגיש את וייצמן עם מיניסטר-החוץ התורכי[2] באירופה, והלה סירב. אני, איפוא, מלא חרדה לעניין נסיעתו של וייצמן לתורכיה, אך כמובן אינני יכול לומר שהדבר מוכרח להיגמר בכישלון. אני מפקפק ביכולתנו לעזור לתורכיה על-ידי מילווה. לפי ידיעות מסוימות תורכיה אינה מעוניינת כלל לקבל מילוות גדולים. ייתכן, איפוא, שווייצמן יבוא לאנקרה, יקבלו אותו וישוחחו איתו - שום סנסציה לא תהיה, אבל בואו ישמש צעד נוסף להידוק הקשרים שלנו עם תורכיה. זה הדבר הטוב ביותר שאפשר לצפות מן הביקור. אולם ייתכן גם שהוא יבוא, והמדינאים התורכים ישתמטו מלהיפגש איתו - הם אמנים גדולים לכך. לו קרה כדבר הזה לכל אחד אחר מאנשינו - אין זה נורא, אבל אם יקרה לווייצמן - זה יהיה מחפיר. יכול להיות גם שייפגשו איתו, אך הוא לא יוציא מהם דבר, והתוצאה תהיה - פירסום רחב ללא תוצאות של ממש. הכל יבינו שאם וייצמן הולך לתורכיה בעצם הימים האלה - מוכרחה להיות לכך סיבה יוצאת מהכלל, והנסיעה תבלבל מאוד את הדעות גם בקרב היהודים. משום כך מכריעים אצלי החששות. אבל וייצמן חזר מפאריס מעודד לקראת

נסיעתו זו, לא קל למנוע אותו מכך.

בימים האחרונים עסקתי בהכנות לנסיעה ובסיום עניינים שטיפלתי בהם, ולא נפניתי לטפל בשינויים שחלו בינתיים במצב לאחר מסירת הסמכויות לצבא. מה שנודע לי, חיזק את חששותי מפני הכרזת מצב צבאי, ובייחוד מפני דרישה כזו מצידנו (הלא נשמעו בתוכנו דעות שנדרוש מצב צבאי. דעה זו גם הובעה מעל דפי "דבר", בלי להימלך בנו. גם בן-צבי דרש זאת). עתה ברור, שעם מסירת סמכויות רחבות יותר לצבא הוא יתערב בצורה מגושמת במהלך החיים הכלכליים בארץ. המצב יהיה עוד יותר חמור אם תשתלט האוריינטציה של חוגים מסוימים בצבא שאין הכרח להגן על כל נקודה ועל כל מקום. לצבא יש תעודה כללית - לדכא את המרד, [---] הצבא עושה חשבון כולל, הוא מתכוון לנצח במלחמה, ואם לשם כך נחוץ גם לפנות מקום זה או אחר לא איכפת לו - בשעה שלנו יש חשבון אחר, חשבון של שמירה על כל כיבוש ועל כל מקום. אילו מסרו את הסמכויות לצבא לפני שהשגנו אפשרות הגנה במקומות, היה המצב רע ביותר. אבל עכשיו, מאחר שבכל מקום ישנה הגנה, והצבא קיבל על עצמו לאמן את הכוחות האלה, והוא שוקד על השבחתם - אין הסכנה גדולה כל-כך, אולם

ברור שצרות תהיינה. [---]

[---] הוגד לנו, כי בממשלה הארץ-ישראלית זוממים להטיל הגבלה על עליית התלמידים ועליית הנוער בכלל. טילגרפתי ללונדון כי יש לפעול פעולה נמרצת למניעת ההגבלה. חרדתי שלרגל הררי העניינים הפוליטיים העומדים על הפרק יישכח בינתיים עניין עליית הנוער, והממשלה תקבע מכסה גם לסוג-עלייה זה. לקורת-רוחי עלי לציין, כי העניין לא נשכח. הערב מתפרסמות המכסות לסוגי-העלייה השונים למשך מחצית השנה הקרובה, ובהוראה זו אין מכסה לעליית תלמידים ונוער. אבל מילס אמר לי, כי הוא מניח שבמשך חודש ימים תיקבע גם הגבלה לעליית תלמידים.

מחר אני יוצא באווירון ללונדון ואגיע שמה במוצאי-שבת.

 

הערות

[1]  ועידה יהודית-ערבית – ב-9 בנובמבר 1938 פירסמה ממשלת בריטניה הודעה העוסקת בשאלת ארץ-ישראל והמבוססת על מסקנות "ועדת-החלוקה". בהצהרתה קבעה הממשלה הבריטית כי הגיעה למסקנה שרעיון החלוקה אינו ניתן להגשמה מעשית, ולכן האפשרות היחידה שנותרה לקדם את השלום בארץ-ישראל היא בדרך הפשרה ושיתוף-הפעולה בין בני כל העדות בארץ. הממשלה הציעה לקיים ועידת שולחן עגול בהשתתפות נציגים יהודים, נציגי ערביי ארץ-ישראל ונציגי הארצות הערביות השכנות לדיון משותף על עתיד הארץ. הממשלה קבעה בהודעתה, כי אם הצעתה לא תתקבל או שהוועידה המוצעת לא תגיע לכלל סיכום, שומרת בריטניה לעצמה את הזכות להכריע בשאלה כראות עיניה תוך התחשבות בהתחייבויותיה הבין-לאומיות הנובעות מאופי המנדט הבריטי על ארץ-ישראל. מאחר שהנציגים הערביים סירבו בתוקף לשבת לשולחן אחד עם הנציגות היהודית, נתקיים הדיון בנפרד בין נציגי ממשלת בריטניה ונציגי הערבים והיהודים. דיונים אלו נתקיימו בלונדון, 7.2.1939 - 24.2.1939, ללא תוצאות. היהודים והערבים כאחד דחו את הצעות-הפיתרון הבריטיות שעיקרן היה מתן עצמאות לארץ-ישראל לאחר תקופת הכנה בחסות בריטית, הגבלת העלייה היהודית לארץ-ישראל והטלת איסור על מכירת קרקעות ליהודים.

[2]  על ניסיונות להפגיש את וייצמן עם שר-החוץ התורכי רוסטו אראס - ראה כרך ב', יומן מה-16 בספטמבר 1937, עמ' 313.

 

העתקת קישור