דברים ב"יום השליחים" של קרן היסוד                                ירושלים, 13.10.1938

 

[---] האם יש לטשטש את הסכנה ולהדגיש רק את החיוב כדי להרים את מצב-הרוח? כביכול, אם נספר את כל האמת על הסכנה הנשקפת לנו ועל החששות שמהמערכה המדינית הקרובה לא נצא כמנצחים, ישתרר דיכאון בציבור הציוני [---] אינני סבור כך. [---] אומנם תמיד יכול להתרחש נס [---] והחששות שלנו אפשר שיתבדו. אבל אם אין לחדול להאמין בניסים, הרי אין גם לסמוך על ניסים. אנחנו צריכים לשאוף תמיד לטוב, אבל להיות מוכנים לרע, ומוכנים לרע פירושו - להכין את העם מבחינה נפשית להתייצב נוכח הרעה ולהמשיך את הפעולה גם בימי הרעה; ולא זו בלבד, אלא דווקא בימי הרעה יש להגביר את הפעולה. ולשם כך צריך לדעתי לספר את האמת כולה. אין זאת אומרת שיש למסור בכל מסיבה ובכל הזדמנות את כל הידיעות שישנן תחת ידנו. אבל התמונה הנמסרת מן המצב צריכה להיות שלמה, ולהאיר במידה נכונה ומתאימה למציאות גם את החיוב וגם את השלילה, [---] על-ידי כך נעשה את חובתנו כלפי החינוך הציוני, נחזק ידיים לקראת שעה קשה, ונמריץ כוחות מוסריים ופוליטיים של העם למלחמה בה אנו נתונים. לא נוכל להגיע לגיוס מכסימום כוחות במלחמה זו, אם לא נעורר בלב העם חרדה עמוקה לגורל מפעלו בארץ. [---]

לאחרונה עדים אנו להתפתחות בשני כיוונים מנוגדים. לא פעם היינו עדים לניגוד כזה בין שני כיווני-התפתחות, אבל על הרוב היה מצב הדברים הפוך. בימי מתן הצהרת בלפור, למשל, או אפילו בימי "סן-רמו"[1] - עמדנו כאילו על פסגה גבוהה מבחינת הזכויות והאפשרויות הפוליטיות שרכשנו [---] אולם מבחינת יצירתן של עובדות התאחזות, של יצירת כוח ממשי בארץ, הרי הייתה עמידתנו דלה מאוד. בעצם הימים שנשמעה תרועת הניצחון של "סן-רמו" הייתה יציאה מן הארץ, לא היו לנו אמצעים לקלוט בארץ את "הגדודים האמריקניים"[2] שהשתחררו, לרכוש קרקע למענם, לסדרם במשק; וכאשר החלה העלייה להתדפק על שערי הארץ, לא נמצאו אפשרויות-קליטה. ביישוב היה חוסר-עבודה, והיינו חסרי-אונים לטפל בו. [---] עכשיו שוב עומדים אנו בפני ניגוד כזה, אולם הניגוד הזה, כאמור, הפוך הוא. בלונדון החלה מערכה כבדה על עתיד מפעלנו. מערכה זו עלולה להסתיים בתוצאות חמורות לגבי מעמדנו וזכויותינו בארץ. אולם בו בזמן אנו עדים ליצירת עובדות חדשות וחשובות מאוד בארץ, עובדות של כוח ממשי. [---]

אם נשווה את מצב המשק היהודי בארץ למצבו של המשק הערבי נמצא הבדל בולט מאוד לטובתנו. משל לשני אנשים הנגועים באותה מחלה, שאחד מהם מגייס את כל המרץ הצפון בו כדי להירפא, והאורגניזם שלו נאבק במחלה בכל כוחותיו, ואילו השני נכנע בעצם, נמצא במצב של אפיסת כוחות נפשיים, כאילו כבר יודע הוא שנגזרה עליו כליה. [---] מכיוון שאנחנו מאורגנים לשם יצירת משק, אנחנו דרוכים תמיד לפעולה ולתגובה. טבעי הדבר שההתקפה עלינו עוררה אצלנו כוחות של התגוננות. אבל את המשק הערבי, שמעצם טבעו הוא שוקט על שמריו ושאין בו כוחות דינמיים, הביאו המהומות לירידה ולהתפוררות. הרבה מפעלים נסגרו, אחרים נתונים במצב של קיפאון; רבים מבעלי היכולת הכלכלית בציבור הערבי ברחו לחוץ-לארץ; יש כאלה היושבים שם זה שנים - בלבנון, בתורכיה, בקפריסין, ביון, במצרים - ומספרם הולך ורב. הם ברחו מפני רדיפות הממשלה או מפחד הרדיפות, או שברחו מפחד הרציחות הפוליטיות מצד אנשי-הכנופיות, או כדי להינצל מסחיטת כספים, או שברחו סתם מהרגשת מועקה - מפני שאי-אפשר לנשום עכשיו את אוויר הארץ, הסתלקו עד יעבור זעם. [---] אין לי כל ספק שרצח חסן צדקי אלדג'אני[3] אמש בסביבת ירושלים יגדיל את המנוסה הזאת. אנשים אלה חדלו לייצר עושר. הם אוכלים את הונם, חיים על הלוואות, ולמעשה הם נהרסים. רכושם של רבים מהם נהרס בפועל ממש. פרדסיהם נעקרים, בתיהם נשרפים. [---] ומה גורלו של הכלל הנשאר בארץ? גם הוא נהרס. הכפר הערבי והעיר הערבית נושאים מבחינה כספית את עיקר משאו של המרד לא מרצון אלא מאונס ובלחץ טירור פנימי בלתי-פוסק. שוב נהרגים ערבים על-ידי טירוריסטים ערבים בכל ערי הארץ, ביריחו, בירושלים, בחיפה ובמקומות אחרים. סחיטת הכספים אינה פוסקת. יש ערבים המפסיקים את מסחרם, סוגרים את חנויותיהם, עוזבים את דירותיהם - רק כדי להינצל מהסחיטה הזאת, [---] הכפר הערבי מפרנס כל הזמן את הכנופיות. הושלט משטר החרמות של מזונות, של בהמות-עבודה, של אוטומובילים. התחבורה מופרעת, אין יכולת להגיע לשוק. אנשים רבים מוצאים מהפעילות הכלכלית; אגפים מבני העם הערבי בארץ נפלו. כל זה מדלדל מאוד את הציבור הערבי ומתיש את כוחו.

אם נגיע פעם לסטביליזציה כלשהי, וגם אם זו תהיה לרעתנו מבחינה פוליטית, הרי מצד העובדות הכלכליות תהיה ידנו על העליונה. אף-על-פי שהמשק בכללו יימצא במצב ירוד בגלל המהומות הממושכות ואי-הביטחון הפוליטי, הרי משקלנו בלי ספק יעלה. אין, למשל, כל ספק שהצורך של הערבים למכור קרקע יגבר מאוד. הוא כבר עכשיו גדול, אבל עדיין הוא משותק על-ידי שלטון הטירור בארץ. כאשר תגיע הארץ לסטביליזציה זה יהיה מוכרח לבוא לכלל גילוי, באשר כל שכבות החברה הערבית ובייחוד הכפריים יעמדו בפני הצורך להקים את הריסות משקם. והמקור האחד שממנו יוכלו לשאוב אמצעים חדשים יהיה מכירת קרקע. אין זאת אומרת שיש איזו הבטחה מראש שהם יוכלו למכור קרקע - אם מפני שתהיינה הגבלות פוליטיות וחוקיות או מפני שיהיה גם אז טירור כנגד מוכרי-קרקע. אולם הכרח למכור יהיה קיים; זאת אומרת הכרח להצטמצם ולתת אפשרות למשק היהודי להתרחב. חשבון אחרון זה לא יביא כמובן לדלדול הערבים. נהפוך הוא: עד עתה הייתה מכירת עודפי הקרקע ליהודים הגורם הבונה את המשק הערבי. וזה שוב יהיה כך. אנשים ימכרו לא מפני שיהיו רעבים ללחם, אלא מפני שזו תהיה הדרך היחידה להקים מחדש את משקם. וגם אם תהיינה הגבלות חיצוניות או פנימיות, כוח זה יפעל וילחץ בכל כובדו על ההגבלות ועל המחיצות המלאכותיות אם תוקמנה. [---] ההכרח הכלכלי יהיה בעל-בריתנו, ויש להניח שבהרבה מקרים יפרוץ את המחיצות המלאכותיות ואת ההגבלות.

בשביל הקמת הריסות משקנו נוכל אנו לשאוב כוחות מן הגולה. בראש וראשונה זה תפקידה של קרן היסוד. אבל אם תושג סטביליזציה ותהיה עלייה - אפילו מוגבלת - הרי תהיה גם עלייה של הון פרטי. לנו יש רזרבה בעולם, יש לנו "הינטרלנד" עולמי שממנו נשאב, ולציבור הערבי בארץ אין רזרבה כזאת. יש לו בעלי-ברית המגישים לו עזרה פוליטית, הם יכולים להגיש לו גם עזרה צבאית, אבל אין כאלה שיגישו לו עזרה כלכלית, עזרה משקית קונסטרוקטיבית. [---]

עובדה שנייה של כוח ממשי היא התקדמותנו בתחום הקרקע וההתיישבות. [---] לא רק העובדה המרהיבה כשלעצמה של יצירת 30 נקודות חדשות, המלווה בעטרת גבורה, אלא דווקא האופי ההתיישבותי של פעולה זו. לא צריך שייווצר הרושם כי יש כאן רק גבורה לשמה, כי הנוער שלנו מצא בדרך זו מוצא ליצר ההעזה וחירוף-הנפש שלו. ולא צריך גם שייווצר הרושם כי כל הפעולה הזאת מכוונת אך ורק למטרה הפוליטית של הבטחת גבולות; יש בה כמובן מכל אלה, אבל גם יותר מזה. בעיקרו של דבר זוהי התיישבות, המשך אורגני של הפעולה ההתיישבותית שלנו, אשר כמובן פושטת צורה ולובשת צורה ומסתגלת לתנאים המיוחדים שבהם אנחנו עובדים כיום. כל נקודת-יישוב הדשה היא כמובן נשק רב-ערך, מבצר, כוח

פוליטי, אבל המטרה היא ההתיישבות. [---]

בשירה הזאת של התפתחות המשק הנעימה העיקרית היא מנגינת-המים, שקשוק פלגי המים החדשים. במשך תקופת המהומות נעשו בארץ על-ידי יהודים לא פחות מ-2000 קידוחים חדשים ומהם אולי רק 10% לא הצליחו. נתגלו מקורות-מים במקומות חשובים מאוד ובכמויות גדולות. למשל 4 הבארות בבית-יוסף שבעמק בית-שאן, ועכשיו הבאר החדשה של חניתה. [---] מעניינת במיוחד התפתחות ההשקאה במשק החקלאי המעורב, בהתיישבות הכבדה שלנו. לא רק עצם מציאת המים, אלא ארגון ההשקאה. [---] דבר זה קובע את קצב ההתיישבות שלנו - הקטנת היחידה המשקית, הגדלת אפשרויות הגידול, גיוון הגידולים, רמת-חיים יותר גבוהה, והעיקר - מספר אנשים יותר גדול על אותו שטח אדמה. יש בכך בשורת הצלחה לעתיד. העובדה שיש מים, ואם מחפשים מוצאים, היא גורם המחולל את המהפכה הכלכלית העמוקה ביותר בארץ. [---]

אפשרויות קרובות להתיישבות חדשה יש קודם-כל בעמק בית-שאן. שלשום הועבר שם לידינו שטח-אדמה חדש של קרוב ל-2000 דונם [---] המעניין במיוחד בקנייה זו הוא שהיא מלווה בהעברת אוכלוסין, השבט[4] שהתגורר באזור זה חונה בחלקו בעמק בית-שאן ממערב לירדן ובחלקו ממזרח לירדן; עתה נעשית פעולה לרכז אותו ממזרח לירדן על-ידי קניית אדמה בשבילו שם, השבט מעביר את אנשיו לעבר-הירדן ומפנה את האדמה כאן. הדבר נעשה בהבנה ומתוך הסכמי-שלום. על-ידי כך מתייקרת אומנם האדמה שאנו רוכשים, אבל אנו לא רק רוכשים קרקע אלא גם מפחיתים את מספר הערבים בעבר-הירדן מערבה - לא על-ידי זה שמנשלים או מרעיבים אותם, אלא, להיפך, נותנים להם ביסוס במקום חדש בתנאים טובים יותר. בקרוב תוקמנה שתי נקודות חדשות בעמק בית-שאן. מ"מעוז" ייוולדו תאומים. [---] תהיה לנו, איפוא, נקודה בין מעוז ובין טירת-צבי ונקודה שנייה בין מעוז ובין העיר בית-שאן. [---] בקרוב תהיינה לנו 8 נקודות בעמק בית-שאן, ולמעשה אנו מתקרבים לשליטה בעמק. [---] אנחנו מקווים שבעזרת "כופר היישוב" נוכל להגשים את סלילת הכבישים בסביבת בית-שאן, לשחרר את הנקודות מהזיקה לעיר בית-שאן ולחבר אותן בינן לבין עצמן. [---]

פינה אחרת, שצפויה בה גאולת קרקע, היא גבול הצפון. יש לנו תקווה לרכוש על-יד חניתה כ-11,000 דונם, שבמשך הזמן אפשר יהיה להוסיף עליהם עוד כמה אלפי דונמים, ואפשר יהיה ליצור שם בעתיד גוש של 20,000 או 25,000 דונם, שתהיה לו חזית של 15 קילומטר על גבול הצפון ממש. [---] כאן יש עוד פחות ביטחון מאשר לגבי בית-שאן שיעלה בידינו להקים מייד נקודת-התיישבות חדשה. אם לא יעלה הדבר בידינו נוכל בינתיים לעבד ולשמור את האדמה הזאת על-ידי חברי חניתה. זה יחייב הוספת כוחות לחניתה, אשר כבר כיום היא מבצר איתן באותה סביבה. [---] שוררת שם הרגשה כבאחד המקומות הבטוחים ביותר, בגלל הכבוד שכל הסביבה הערבית רוחשת לקבוצת-אנשים זו, הפחד לפגוע בהם, וההתפעלות מאומץ-הלב, התבונה והטעם הטוב שהאנשים גילו. הרבה מפעלים אצלנו תלויים באיש אחד, אחד מהאנשים המוצלחים ביותר הוא המוכתר של חניתה. הוא חבר קבוצת דגניה, אם כי איננו חבר טיפוסי. הוא בן הארץ, יליד מטולה, יודע היטב ערבית. יש לו שכל מעשי רב, והוא הטביע את חותמו על סגנון החיים עם הסביבה, גם מצד הכוח שיש לגלות, וגם מצד רחבות-הלב, הנדיבות והאצילות ביחסים, הכובשת לבבות בין ערבים ומעוררת אצלם כבוד. בפרשת-יחסים זו ישנו יסוד חיוב מאוד - היחסים עם השכנים שמעבר לגבול, עם כפרי הלבנון הגובלים עם חניתה והעומדים בקשרים תכופים מאוד איתם - ביקורי-ידידות, סידור ענייני-הביטחון וכו'. [---]

מראשית המהומות ב-1936 הצגנו לממשלה שתי דרישות:

ראשית, אפשרות חוקית גלויה וממשית להגנת עצמנו,

שנית, שיתופנו בפעולות הכלליות של כוחות-הביטחון להשלטת הסדר בארץ.

כמו בכל עניין כך גם בעניין זה נתמלאו דרישותינו רק בחלקן ותמיד במאוחר. אבל הלוואי והיינו מגיעים בכל יתר תביעותינו מהממשלה יחסית לאותן התוצאות שהגענו אליהן בשטח זה. התקדמנו מאוד בכיבוש אפשרויות חוקיות של הגנה עצמית ולבסוף הבקענו גם את החומה שגדרה בפנינו את השטח השני - פעולות בשיתוף עם הכוחות הבריטיים בארץ.

הרחבת ההגנה העצמית החוקית שלנו התנהלה בכמה כיוונים:

א. כיוון כמותי - יותר אנשים, יותר נשק, רזרבה יותר גדולה בשביל הנשק הקיים;

ב. כיוון הרחבת הסמכות, [---] חופש-פעולה בחילופי אנשים לשימוש בנשק החוקי המצוי בידינו, פיקוד עצמי על מנגנון-ההגנה הזה;

ג. בכיוון של העלאת כושר ההגנה והגברת האפקטיביות שלה - הרחבת ההיקף הטריטוריאלי וקביעת תוכניות-הגנה יותר רציונליות. החילונו בהגנה על הנקודה בלבד, ונאסר עלינו לצאת עם רובים צבאיים מתחום הנקודה אפילו כדי לשמור על השדות. עברנו לשלב בו הוכרה הנקודה ההגנתית בשלמותה על כל שדותיה ומטעיה, והגענו להגנה גושית אזורית. כרגע מאורגנת ההגנה הזאת גושים-גושים, ובראש כל גוש יש מפקד הממונה על-ידינו ומאושר לתפקיד זה על-ידי הממשלה. למפקד הגוש יש סמכות לפעול בשתי דרכים;

א. הוא יכול להעביר בכל רגע אנשים ונשק מנקודה לנקודה, [---] וזאת בתחום ההגנה הסטטית;

ב. יש לו גם מכשיר לפעולה דינמית: בכל גוש יש משמר נודד, אנשים שאינם שייכים לשום נקודה, הם נחלת הגוש ותפקידם לשוטט בגוש כולו. הם פועלים פעולה המונעת התקפות ומשמשים לתגבורת ולרדיפה במקרה של התקפה על איזו נקודה. יש להם רשות לסובב בכבישים בין נקודה לנקודה בכל האזור, גם כשכבישים אלה אינם יהודיים. למעשה הם חופשים להימצא תמיד בהיקף החיצוני של האזור היהודי, כדי לארוב לכנופיות ולקדם פני התקפות.

[---] רמת-ההגנה שלנו תלויה במידה מכרעת בריבוי המשמרות הנודדים האלה. עד לימים האחרונים היו לנו במערכת-הגנה זו 635 איש מקבלי-משכורת מהממשלה. מהם 364 הם חיילים פשוטים המקבלים 6 לירות לחודש, 241 קורפורלים המקבלים 7 לירות לחודש, ו-60 סרג'נטים המקבלים 8 לירות לחודש. 241 קורפורלים כמספר נקודות-ההגנה שלנו, [---] 60 הסרג'נטים הם מפקדים של 50 גושים ו-10 הנוספים הם מפקדי משמרות נודדים. [---]

נחוץ לנו כסף, מפני שאין שום הגבלה על מספר המשמרות הנודדים, לא ממשלתית ולא אובייקטיבית. הממשלה משוכנעת שזהו המינימום ההכרחי ובעד זה היא מוכנה לשלם. וגם לגבי אלה משלמת הממשלה רק את משכורת האנשים, את המכוניות ואת הבנזין נותנים אנחנו. ובינתיים לא כל המכוניות משוריינות, יש מהן פתוחות, וזה רק מפני שחסר כסף. שום סיבה אחרת אינה מונעת, לא הגבלה ביכולת הייצור שלנו ולא הגבלה ממשלתית. אדרבא, הממשלה ממריצה אותנו להעמיד יותר ויותר מכוניות משוריינות. שום דבר אחר אינו מונע ליצור מתוך הרזרבה האנושית שלנו משמרות נודדים נוספים, להושיבם על אוטומובילים ולומר להם "תפקידכם לשוטט". מונע רק חוסר הכסף, כי אי-אפשר לעבוד ביום ולשוטט בלילה. האנשים צריכים לפעול כמעט כל לילה, וגם ביום הם צריכים להיות במצב "הכן". אם יקרה איזה דבר, צריך לקפוץ לתוך האוטו ולנסוע למקום-הסכנה. בעזרת "כופר היישוב" סודרו משמרות נודדים בכוחות מתנדבים בשרון ובשומרון -

מעין קו-הגנה חיצוני. [---] ממגדיאל, כפר-סבא, רמת-הכובש ועד פרדס-חנה נקבע קו אסטרטגי העובר ממזרח לאזור הזה מול ארץ המרד ובקו הזה משוטטים המשמרות הנודדים. ניסיון זה הצליח. המצב בסביבת רמת-הכובש, המועדה לפורענויות בהיותה נעוצה בתוך אזור ערבי, הוטב לאין שיעור; בכפרים הערביים השתררה הרגשה, שאין חופש-תנועה לערבי אשר זומם רע, והוא עלול להיתקל במשמר, וגם לערבי אשר אינו זומם רע לא כדאי להימצא בלילה בחוץ, הוא עלול להיאסר עד אור הבוקר. ומוטב לו להיכבד ולשבת בלילה בביתו ולצאת רק עם אור הבוקר. זה הפחית את ההתנפלויות, את היריות ואת הנחת המוקשים. אנשים אלה עבדו בהתנדבות, [---] חלקם באו מהערים, תרמו חודש או חודשיים לעבודה זו, וכתום הזמן חזרו לבתיהם. אך בדרך זו לא יימצא פיתרון לשאלה. משמר כזה צובר ניסיון שאסור לבזבזו. על האנשים לדעת שזוהי עבודתם, עבודת הצבא, ואין לדעת לכמה זמן. עליהם להשתכלל בפעולתם ולהשתלם, ופירושו סידור של קבע. בעניין זה נחלנו הצלחה מסוימת. בחודש יולי הצגנו לשלטונות דרישה לתוספת 500 איש בתשלום למטרה זו, ואחרי משא-ומתן ארוך ומייגע וסיורי-ביקורת רבים במקומות, ולאחר שעלה בידינו לסתור כל מיני האשמות שטפלו עלינו, נתאשר הדבר. [---] פירושו של דבר, העמסת סכום עצום על התקציב הציוני באשר עכשיו צריכים להעמיד לרשותם אוטומובילים, בנזין ולהוסיף הוצאות לתחמושת. דרושות לפחות 16 מכוניות משוריינות, שתעלינה בכמה אלפי לא"י. [---] מחיר מכונית משוריינת הוא כ-400-300 לירות, בהתאם לדרגת שכלולה.

המשמרות הנודדים הם אמצעי-ההגנה היותר אפקטיבי גם מבחינה צבאית וגם מבחינת השפעתם הפסיכולוגית, שכן כל מי שזומם התקפה יודע שיש משמר קל-תנועה היכול להופיע בן-רגע במקום, אבל אין אני מזלזל חלילה בערך ההגנה הסטטית שלנו במקומות. כיום יש לנו 6800 איש המוסמכים להשתמש ברובים ליגליים ויש לרשותם 4200 רובים. ואם תתאשר דרישתנו אזי יהיה מספרם כ-7500 ולרשותם יהיו כ-4500 רובים. מספר האנשים יהיה תמיד יותר גדול ממספר הרובים, ואנחנו מעוניינים בכך. [---] מפני שתמיד משמש לנו הרובה יותר משמונה שעות ביום, ואדם אינו יכול לעמוד על המשמר בלי הרף יותר משמונה שעות ביום. המצב האידיאלי יהיה כשברובה ישתמשו 24 שעות ביום ושלושה אנשים יחזיקו בו בזה אחר זה. קיימת כמובן שאלה מהו מספר הרובים הדרוש לגיוס בכל הארץ כשתהיה התקפה בבת-אחת. אבל כשאין מצב של אזעקה בכל הארץ בבת-אחת, מוכרח מספר האנשים להיות יותר גדול ממספר הרובים. אנחנו רואים זאת כהישג חשוב להגשמת ההגנה שלנו, באשר קודם כשהיו נותנים רובים, היו נותנים רובה לראובן או לשמעון, ורק להם הייתה הרשות להחזיק בו. הייתה זו למעשה הגבלה קשה ששללה הרבה מיכולת-ההגנה שלנו, [---] במצב הנוכחי יש הרבה יותר גמישות - כל 8000 האנשים יכולים להשתמש בכל 4500 הרובים. הלחץ שלנו למתן רובים נוספים גם הוא איננו פוחת. [---]

[---]

כל מה שאמרתי עד עכשיו זהו ענף אחד של פעולתנו הצבאית, הענף הראשון של הגנתנו. אמרתי מלכתחילה כי דרשנו שתי דרישות:

א. הגנה עצמית;

ב. שיתוף בפעולות כלליות.

והנה התביעה הראשונה הייתה הראשונה שנתמלאה ובהיקף לא מצומצם כלל. תביעתנו השנייה - שיתופנו בפעולות כוחות-הביטחון להשלטת הסדר בארץ - איחרה יותר להתמלא, אבל גם היא הגיעה למילוי במידה מסוימת. הצעד הראשון בכיוון זה היה משמר-הרכבות. ההנחה הייתה, כי במקרה של מרד כללי יעבור השלטון לצבא. הצבא יהיה אז עמוס תפקידים קשים ויהיה זקוק לכוחות-עזר. במצב כזה של שלטון צבאי אפשר יהיה גם להסיח את הדעת מהיסוסים פוליטיים וספקות לגבי שימוש ביהודים נגד ערבים. הצבא איננו עוסק בעניינים פוליטיים. הוא משתמש באלמנטים לויאליים כדי להילחם נגד אלמנטים בלתי-לויאליים. זוהי שעת-חירום, ומה שהוא עושה בתקופה זו, אינו עלול לשמש תקדים לעתיד. הוראת-שעה זו אינה קובעת שום סטטוס. למקרה כזה גויסה פלוגה מיוחדת של כמה מאות בחורים יהודים, שתפקידם במצבי חירום להוות משמרות על קווי מסילת-הברזל בארץ בשותפות עם הצבא. היה דיון ארוך, אם משמרות כאלה באים בחשבון לתחנות וחלקי-מסילה באזורי הארץ הערביים או שיש להגביל אותם רק בתחום היישוב היהודי.

היה רגע שנשאלנו אם אנחנו מוכנים לתת אנשים לכל מקום בארץ, והצבא רצה שאנחנו נענה "הן", והמשטרה רצתה שנאמר "לאו"; באשר המשטרה היא מכשיר של ממשלת ארץ-ישראל וממשלת ארץ-ישראל לא רצתה ליצור עובדות של הכנסת פלוגות מזוינות של יהודים באישורה ולשם תפקידים ממשלתיים למרכזים ערביים. אבל לא נוח היה לה להתנגד לדרישות הצבא, והיא סמכה עלינו שאנחנו נאמר "לא", מפני שיש בזה כביכול משום שילוח אנשים למוות. אנחנו אמרנו "הן". גנרל דיל שהיה מפקד הצבא אמר, שלא היה לו ספק כי תשובתנו תהיה חיובית. אולם כאשר ההחלטות המתקבלות למעלה עוברות למנגנון המוציא לפועל, מתגלה נטייה לצמצם ולטשטש את מה שהוחלט, זה אומנם מחייב את המשטרה, אבל מתגלים קשיים. ראשית, טענו שאין תקציב לאימון, כאשר ייקראו האנשים לפעולה, ישלמו להם משכורת, אבל תקציב לאימון אין. משום כך הציעו שהאנשים יאומנו במקומות-מגוריהם, [---] ובשעות-הפנאי שלהם. [---] ידענו שבמצב כזה התוצאות לא תהיינה טובות, וכתוצאה מכך עלולים אחר-כך להיות כישלונות, [---] לא הייתה לנו ברירה אלא להכניס את צווארנו בעול ולאפשר לצעירים אימון רציונלי. [---] סידרנו מחנות וגייסנו מדריכים משלנו. הצעירים התאמנו 12 שעות ליום. הצורה הייתה יפה מאוד, מחנה-אוהלים מסודר, מפקד מחנה מטעם הסוכנות היהודית, אוטונומיזם צבאי גמור. כל קצין שבא פונה קודם אל מפקד המחנה. הוא מציג לפניו את הפלוגה. על אוהל-המפקדה התנוססו דגל בריטי ודגל ציוני. [---] היה להם גם מורה לאנגלית, מורה לערבית ומורה לעברית - כי על הצעירים יהיה לבוא בדברים גם עם הצבא וגם עם ערבים.

היו אף שעשועים במידה מינימלית וכו'. כל זה עלה בכסף רב. כל קורס של אימון כזה פירושו היה בשבילנו הוצאות של מאות לירות. והנה, האנשים אומנם התאמנו, אך המרד הגדול לא בא, והשלטון לא עבר לידי הצבא. האנשים נשלחו לבתיהם. אמרנו, עלולים אתם לבזבז את החומר הזה ואת ההשקעות שהושקעו בו. קבעו לאיש משכורת של לירה לחודש כדי שידע שהוא מוכרח לעמוד תמיד "הכן". אמרנו, לפחות איספו אותם פעם לחודש לחיי מחנה ואימון כדי לחדש את הידיעות שלהם, [---] השיבו: לזה אין תקציב. האנשים התפזרו, מהם שהלכו לשמירת הגדר, מהם שהלכו לנוטרות רגילה, ומהם שחזרו לחיי-משק רגילים. אך נתגלגלו הדברים שגם בלי שפרץ מרד גדול, ובלי שהועברה הסמכות לצבא, מצאו מפקדי הצבא שצריך עכשיו להשתמש בכוח זה. [---] עתה עומדים אנחנו במספר של 380 צעירים שגויסו למטרה זו. [---]

אבל אם אנחנו שותפים לפעולה, אז לא יועילו כל מכתבי-הביקורת וכל הטענות הצודקות שיש לנו על הפגמים באשמת הממשלה, תמיד יגוללו את החסרונות עלינו [---] לכן עלינו להעמיס על עצמנו יותר מן החלק שמוטל עלינו להלכה, ולדאוג שהעניינים יתנהלו כשורה. למשל, היו מקרים שהאנשים נשלחו והרובים איחרו, או שהרובים נשלחו והכדורים איחרו. נאלצנו לדאוג לכדורים. לקחנו כדורים בהשאלה ממחנה-הנוטרים ונתנו למשטרה. הממשלה הניחה שהם יגורו במושבות הקרובות. אולם איך יוכל לעשות זאת איש שנמצא כל הלילה במשמר? וכיצד תסודר הובלתו לנקודה? אומנם הממשלה מינתה מפקד בריטי מיוחד. אבל הוא חסר-אונים אם אין לו עזרה יהודית מאורגנת [---] הייתה זו עובדה ראשונה של שילוב כוח יהודי מזוין במערכת פעולות צבאיות כלליות בארץ, אומנם בתור הוראת-שעה. אין זו שמירה רק על רכוש יהודי, ואין זו הגנה רק על כביש באזור יהודי, זוהי הבטחת הרכבת, שהיא מפעל ממלכתי כללי. הבחורים נמצאים לאורך כל הקו, על-יד כפר-סירקין וחדרה, אבל גם בקלקיליה וטול-כרם. הייתה אומנם פרשה של סבוטז' ואובסטרוקציה מצד אנשי-הרכבת שרובם ערבים. אפילו את הובלת המים לאנשים קשה היה לסדר, מפני שנהגי-הקטרים הערבים היו עושים להם מעשי סבוטז'. אבל הייתה זו חדירה ראשונה של כוח יהודי מזוין לתפקיד ממשלתי כללי. לראשונה הופיעו יהודים מזוינים במרכזים ערביים.

הדבר השני שנתחדש בשטח זה הוא משמר-הגדר. גם עצם בניין גדר-התיל פירושו היה הופעת יהודים במספר גדול ובכוח רב, לרגל צורכי-ביטחון, כבני-בית, ואולי אף כבעלי-בית בלב אזורים ערביים טהורים. [---] השמירה על בוני הגדר נמסרה ליהודים, והוקמה פלוגה של 200 איש (ומאה איש ברזרבה). זאת אומרת 300 רובים, שמהם 200 עמדו על המשמר בקביעות. כאשר החל בניין הגדר ניבאו לנו שחורות, אמרו שיפלו חללים. פעם אמר לי המזכיר הראשי: "ברור שיהיו קורבנות רבים, אין להימנע מזה, אבל אתם קיבלתם את העבודה וידעתם לקראת איזו סכנה אתם הולכים, אנחנו, כלומר השלטונות, סבורים שעשינו הכל כדי להמעיט את מספר הקורבנות, אי-אפשר לזיין כל פועל, 300 רובים בשביל מחנה של 900 איש זוהי הגנה מספיקה. עליכם לדאוג שישמרו על כל הסידורים, שלא יתרשלו, ולא יזניחו שום דבר, כדי להקטין את מספר הקורבנות". למעשה נפל רק איש אחד בבניין הגדר, [---] איש מאיתנו לא פילל לתוצאה כזו.

משמר-הגדר הפיל במשך הזמן 21 חללים מקרב אנשי-הכנופיות. [---] עצם ארגון המחנה, ההגשמה המהירה של העבודה למועד הנכון, היכולת הצבאית שגילו 200 נוטרי-הגדר והמפקדה שהייתה מפקדה יהודית שלנו, כל זה הרים את קרננו מבחינה צבאית בעיני השלטונות.

ההישג החשוב ביותר בתחום זה של שיתוף בפעולות הצבאיות נגד הכנופיות הן "פלוגות-הלילה" הממלאות לא רק תפקידים צבאיים הגנתיים כמו משמר-הרכבת או משמר-הגדר, אלא גם תפקידים מלחמתיים אופנסיביים. כמו בהרבה הישגים שלנו בארץ כן גם בהישג זה אנו חייבים תודה לגורם אישי. בצבא הבריטי בארץ נמצא קצין שנתחברו בו כמה סגולות בלתי-רגילות. הסגולה הראשונה והמכרעת היא ציוניותו של גוי זה, שהוא בן למשפחה בעלת מסורת צבאית מיוחסת. בהתלהבות של גר-צדק הוא דבק ברעיון ובמפעל, ויוקד בקנאות בלתי-מוגבלת. סגולתו השנייה, והחשובה לא פחות, שהוא גם קצין חשוב, בעל הבנה צבאית מעמיקה ויכולת-פעולה רבה. מתוך ביקורת השיטות שנקט בהן הצבא לדיכוי המרד הגיע הוא לשיטה משלו, שיטה של הסתגלות לתכסיסי הכנופיות.

מסקנתו הראשונה הייתה: העברת זמן הפעולה מהיום ללילה, באשר זהו הזמן שבו פועלת הכנופיה. אם אומנם הממשלה מושלת ביום והכנופיה מושלת בלילה, הרי, כדי לשבור את שלטון הכנופיות, צריך להילחם בלילות.

המסקנה השנייה: להילחם באויב בתכסיס שלו, אם כוחו במארב, אף אנו במארב. הבא לארוב לך, השכם וארוב לו. צריך להביא אותם למצב של התגוננות, של נסיגה ובריחה. לשם כך יש לפעול בקבוצות קטנות, המאומנות לפגוע בכנופיה ולא סתם בכפרים. רק באופן כזה, טען, אפשר לעבור לאופנסיבה נגד הכנופיות. [---]

המסקנה השלישית: אי-אפשר להצליח בזה אך ורק על-ידי הצבא, הכרח הוא להפעיל יהודים; באשר ההתלהבות, האומץ וההתמדה הם נכס עיקרי בפעולה זו, שתהיה מפרכת, מסוכנת מאוד, ותדרוש העזה רבה. יהודים, מפני שהם בנו הארץ, אנשי המקום, הם יסתגלו יותר, להם קל יותר ללכת בבוץ, לשכב בבוץ, לא לישון כל הלילה, לא לאכול 16 שעות, ולהתגבר על כל קושי גופני. יהודים, מפני שהעיקר בחייל אינו הגוף כי אם השכל וכוח הרצון. [---] ואלה ישנם ליהודים. כדי לפעול כך צריך לשבור את המסורת הצבאית, והצבא הבריטי הוא שמרני בדרך-כלל ולא קל יהיה לו לשבור מסורת; לגבי היהודים אין צורך בשבירת מסורת, מפני שאין להם מסורת צבאית. מלכתחילה אפשר יהיה לאמן אותם לתכסיסים של שיטת-קרבות זו וליצור אצלם מראש את המסורת הצבאית המתאימה.

תקופה ארוכה היו כידוע שריפות וחבלות בצינור-הנפט לילה-לילה. כל התכסיסים לא הצליחו, השלטונות וחברת-הנפט העיראקית היו במבוכה. אז הציע הקצין הזה לחברת-הנפט העיראקית, שיגייסו 25 נוטרים יהודים על חשבון חברת-הנפט והוא עצמו ידריך את הנוטרים האלה כיצד לשמור על הצינור. תוכניתו הייתה לשוטט בסביבה ולארוב לכנופיה כשהיא באה להצית, במקום לשבת מרוכזים בנקודות מסוימות, וכאשר מתגלה השריפה לרוץ לשם ולירות סתם לתוך החשכה, ואחר-כך לכבות את האש.

כך פעלה פלוגת-הלילה הראשונה - 25 נוטרים פרטיים לשמירת צינור-הנפט שעסקו בהדרכתו במארבים ובהתנפלויות על כנופיות. כבר אז עשו פעולות שעברו בהעזתן את המקובל - פרצו בקבוצות קטנות לתוך כפרים ערביים באמצע הלילה, נכנסו שם בקרבות עם כנופיות בלי כל עזרה נוספת וסידורים של תגבורת, והתגברו בהעזתם על הכנופיות שהתבצרו בכפרים. אחרי שהתוכנית נתאשרה התרחבה הפעולה, וכיום ישנן שלוש פלוגות כאלו המורכבות מיהודים ומחיילים בריטים ביחס של 2:1. [---] יש כמאה יהודים ו-50 בריטים. [---] בכל מקרה שמתקבלת ידיעה מוסמכת על כנופיה המסתתרת במקום כלשהו מגייסים נוטרים מהסביבה - יש שבפעולה כזו משתתפים 200 או 300 יהודים. את האנשים מכינים ביום בכמה נקודות-מוצא. בראש כל פלוגה כזו עומד מפקד בריטי או יהודי, וכל אחד מהם מקבל פקודה המפרטת לאן עליו לבוא ובאיזו דרך עליו ללכת כדי להטעות את הכנופיות; הולכים תמיד בעקלתון, יוצאים באוטומובילים, נוסעים בכביש כביכול לכיוון מסוים, כשמחשיך יורדים מהאוטומובילים ואלה נוסעים הלאה [---] שעה שהאנשים כבר ירדו מהאוטומובילים והם הולכים לכיוון אחר. במשך הלילה עושים את הסיבוב הגדול ואחר-כך, כשהאנשים נמצאים בעמדות-המארב, מופיע בסביבה, לפי סימן מוסכם, אוטו עם פועלים יהודים בחולצות כחולות. הכנופיה מתחילה לירות עליהם, ואז תוקפים את הכנופיה מכל הצדדים.

מדוע בעצם נחוצים בריטים לפלוגות אלו? מפני שלממשלה לא נוח שתיווצר עובדה, כי כוח שכולו יהודי עוסק בפעולות המלחמתיות היותר נמרצות שנעשות בארץ, במלחמה שהממשלה חייבת לנהל עם הכנופיות. שנית, מפני שאין עדיין סמכות לפלוגה יהודית להשתמש בכל כלי-הנשק שיש לצבא. כאשר ישנם בפלוגה אנגלים, הרי כלי-הנשק משותפים לכולם והם נזקפים על חשבון האנגלים.

מדוע לא הורחבה פעולה זו גם מחוץ לשטח שבין טירת-צבי מדרום, הירדן ממזרח, הרי נצרת מצפון ועפולה במערב? יש בזה גם אי-רצון להשתמש יותר מדי ביהודים; גם קצת צרות-עין מצד אלמנטים שונים במפקדה לגבי שיטה חדשה, שמצא אדם בדרך פרטיזנית ולא על-פי השיגרה; וגם חשש שרק קצינים מתנדבים שמאמינים בפעולה כזאת בכל ליבם יכולים להצליח בה. [---] ואומנם נמצאו עוד קצינים שהתנדבו לדבר הזה, והם עובדים תחת הדרכתו של אותו קצין, אבל הם אינם רבים. מכל-מקום, הצמצום בלתי-מוצדק, [---] ואם לא הורחב הדבר, הרי זו אשמה כבדה. אפשר היה להקים קורס-קצינים תחת הדרכת אותו קצין, ליצור פלוגות מעורבות במקומות שונים בארץ, ולהפוך את השיטה הזו לדרך-המלך של המלחמה בכנופיות.

[---]

לשורה זו של עובדות אני רוצה להוסיף גם את העבודה החדשה שקיבל "סולל-בונה" באלה הימים: בניין צריפים ואורוות לצבא ב-26 נקודות בארץ - מעזה וחברון עד גבול הצפון, ביניהם מקומות כאום אל-פחם, ג'נין, טול-כרם ושכם. הצבא הזמין מספר קבלנים לתחרות זו, יהודים, בריטים וערבים. "סולל-בונה" קיבל את העבודה לא רק מפני שהמחיר שביקש לא היה גבוה, אלא מפני שהצבא למד מניסיון הגדר ש"סולל-בונה" מסוגל להוציא עבודות לפועל. הקבלן הערבי ביקש לראות את רשימת המקומות. כשראה, הסתלק מייד משום שכל המקומות הם ערביים, והוא ידע שחייו וחיי פועליו יהיו בסכנה. [---] זה יחייב כמובן סידורי-הגנה מיוחדים. הצבא אחראי להגנה במקום-העבודה ומהכביש הראשי עד מקום-העבודה, אבל לא בכביש. זוהי עובדה חדשה של הופעת יהודים כיסוד איתן בארץ הזאת בכל מקום.

האם יש לראות בכל אלה כיוון מדיני חדש מצד הממשלה? בהחלט לא. אין זה מעיד על שום שינוי ועל שום מפנה מדיני, זה נעשה בלית ברירה. נזקקו ליהודים בתוקף ההכרח ומשתמשים בהם. האם זה יוצר עובדה מדינית? בלי ספק כן. זה יוצר לנו עמדות-כוח ממשיות, ומגביר גם את מעמדנו המדיני. [---]

[---] כל זה מעמיס עלינו תפקידים חדשים. צריך לדאוג לאנשים האלה. אנחנו שולחים לתפקידים מסוכנים נערים יהודים בני 18, 19 ו-20, שירדו רק אתמול מספסל בית-הספר התיכון - המשמרת הצעירה של המשקים שלנו, ובני איכרים במושבות - מפקידים בידיהם שמו הטוב וכבודו של היישוב היהודי, [---] בתנאי-חיים קשים. זה מחייב טיפול ודאגה.

בעצם, באו עלינו הדברים במפתיע. ההזמנות לאנשים באו בדחיפות ובלחץ, ועוד לא הספקנו לסדר את המנגנון הקבוע לטיפול באנשים. עד עתה היינו עסוקים בגיוס האנשים ובציודם לתפקידים האלה. אבל עכשיו, לאחר שיש לנו כבר מחנה לא קטן - דרוש טיפול כלכלי בהם, דרוש טיפול תרבותי, טיפול של הדרכה וחינוך פוליטי, של ביקורים, של שיחות, של תשומת-לב בלתי-פוסקת.

הדאגה העיקרית היא הכנת רזרבה. כל הגיוסים האלה נעשים באמצעות הסוכנות היהודית. בעבר היו מקרים בודדים שגויסו אלמנטים אשר לא יכולנו להיות אחראים בעדם, והודענו לממשלה שבתנאים כאלה לא נוכל להמשיך בשיתוף-הפעולה. לאחרונה נקבע מנהג זה באופן מוחלט, וקיבל גושפנקה רשמית מפורשת על-ידי הוצאת חוזרים למפקדי-המשטרה במקומות, שאם יש להם צורך באנשים חייבים הם לפנות אך ורק למפקח המחוזי של הסוכנות היהודית, ולא למישהו אחר.

כל החוגים ביישוב לוקחים חלק בפעולה זו - פועלים, איכרים, מההתיישבות העובדת, מהמושבה ומהעיר, בני עדות המזרח ועדות אחרות, [---] הדלת פתוחה לפני כל חוג להצטרף, אבל בתנאי אחד - רק אם הם מקבלים עליהם את המשמעת היישובית של הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. [---] לא נסכים בשום אופן ליחס כפול בעניין זה: בתור חוג המפלגה אין הם מקבלים את המשמעת היישובית, אבל אותם האנשים שהם יעמידו לרשות ההגנה הליגלית כן יקבלו את המשמעת. פריבילגיה זו אינה מגיעה להם. אילו הלך היישוב מלכתחילה בדרך זו של מעשי חיפה, ירושלים ויפו, כי אז לא היינו מגיעים בכלל להישגים כאלה, [---] כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא ועל אחת כמה וכמה בעולם הזה, אבל פריבילגיה כזו לא תיתכן. [---] יש קשר בין ההגנה העצמית שלנו ובין ההגנה הליגלית. רק במידה שקיימת משמעת של ה"הגנה", יכולים אנו להיעזר בהגנה הליגלית. [---] היה זמן שבמקומות מסוימים גייסנו לנוטרות גם מאלה שאינם מקבלים את המשמעת היישובית, למשל בראש-פינה, ונכשלנו. אחרי המקרה של בן-יוסף דרש מאיתנו מושל הגליל לפטר את כל הנוטרים במקום; הוא לא האשים אותם בעשיית המעשה, אולם טען שהיו צריכים לתפוס את העושים ולא תפסו; ושעושי המעשים עשו אותם מפני שידעו כי הנוטרים במקום יחפו עליהם,[---] הוא דרש להחליפם באחרים. אבל הבעיה איננה רק יישובית פנימית. אנחנו אומרים לממשלה ברורות: כל המפעל הזה לא יחזיק מעמד, ולא יפעל בסדר אם לא יתנהל על-ידי הסוכנות היהודית [---] (ואין כאן שאלה של רביזיוניסטים או לא רביזיוניסטים). למשל, אם הממשלה תבקש להעמיד לרשותה 4 או 5 אנשים בשביל שמירת תחנת-המים בבאב-אל-ואד, אנחנו נאמר לא. לשלוח 4 או 5 אנשים בלבד למקום כזה לא ייתכן. אנשינו מוכנים ללכת על אף הסכנה, אבל לא בידיעה מראש שייהרגו. שם נחוצים לפחות 12 איש, נשק כזה וכזה, מינימום של תגבורת וכיו"ב. הסוכנות מנהלת משא-ומתן עם הממשלה, וכשאנו משיגים את התנאים הדרושים אנחנו נותנים אנשים. אם הגיוס יהיה מפורר, וייהפך סתם לעניין של פרנסה, הוא לא ייעשה מתוך דאגה לחיי האנשים ולכושר-פעולתם. [---] היה מקרה שנדרשנו לספק אנשים לתחנת-המשטרה בגדרה, אך נתברר שבדעת השלטונות להשאיר מפקד ערבי וכמה שוטרים ערבים, ומאיתנו דורשים לתת 6-5 שוטרים יהודים בתור אלמנט לויאלי. אמרנו לא, לא ניתן לאנשינו לעבוד עם ערבים שימסרו ידיעות לכנופיות, או שיפחדו מפני הכנופיות ולא ימסרו לחבריהם היהודים מה עומד להתרחש, כמו שהיה במקרה של עין-פשחה[5], [---] הלך מפקח המשטרה באותה סביבה ומצא יהודים שניאותו לקבל עליהם את התפקיד הזה. עשינו סקנדל והשגנו הוראה מפורשת שפעולה כזו צריכה להיעשות אך ורק באמצעות הסוכנות.

לתפקידים אלה אנחנו מגייסים אנשים לא סתם מן הרחוב אלא רק משורות הארגון, ואם אין הכוחות מספיקים לכך, אנחנו משתדלים להכניס את האנשים קודם לארגון. דבר זה הכרחי הוא משתי בחינות: אם לא נעשה כך, ייווצרו בארץ בסופו של דבר שני כוחות, שני ארגונים. [---] תהיה כפילות, ועלולים להיווצר קנאה ויחסים בלתי-בריאים [---] כאשר אנחנו מגייסים איש לשירות הממשלה אנחנו אומרים לו - אתה מחויב למלא את כל הפקודות שתקבל מהממשלה. אבל יש לך התחייבות מוסרית נוספת; בעצם חייב אתה במשמעת לא רק לממשלה אלא גם לשלטון יהודי, אם כי זהו שלטון טמיר ונעלם. אתה חייל של המפקדה היהודית הזאת, ומפני שהמפקדה היהודית דורשת שתישמע למשטרה או לצבא [הבריטי], אתה נשמע. לא השכרת עצמך כסתם שכיר-חרב ככרתי ופלתי, אלא הלכת למלא חובתך לעמך, ויש ביטוי ארגוני ממשי שבו הנך ממלא את חובתך לעמך. אתה שייך לארגון יהודי, הרואה כאחד מתפקידיו עכשיו לתת כוחות להגנה הליגלית. הארגון רשאי לבוא אליך בתביעות, למה לא מילאת את חובתך גם כלפי הצבא והמשטרה. הוא בעל-הבית עליך. ואינך יכול לומר לארגון, אני לא קיבלתי עונש מהצבא, הסתדרתי עם הקצין, ומה זה עניינכם? לא. אתה נושא באחריות לאומית. בהתנהגותך תלוי אם פעולות אלו תתרחבנה או לא, מה תהיה דעת המפקדה הצבאית על היהודים, האם יהיה פעם צבא יהודי או לא יהיה [---] המגויס צריך להתנהג התנהגות ציונית אחראית מבחינה מדינית. ויש מרות הדואגת לכך. יתר על-כן, פעולה זו היא אחת מפעולות-ההגנה של היישוב היהודי בארץ, ואתה שותף ואח לחברים רבים העוסקים גם הם בפעולות אלו.

כלפי חוץ מוכרח להופיע מוסד שיכול להניח בכל עניין ועניין על כף-המאזנים את מכסימום המשקל הפוליטי. לכן אנו עומדים על כך שתהיה זו הסוכנות היהודית [---] בגלל המשקל הפוליטי שהסוכנות יכולה לגייס לעזרתה גם פה וגם בלונדון בתור גוף רשמי עולמי מוכר. כל השטרות שהממשלה חותמת עליהם אינם יכולים להימחק. כשייפסק המרד יהיה צורך לצרף לחשבון את כל העובדות הפוליטיות האלו. [---]

[---]

 

הערות