דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                                    ירושלים, 4.10.1938

טסתי אתמול לטבריה ושהיתי שם שעה קצרה וחטופה. הגעתי לטבריה לאחר שלווית הנרצחים החלה ויצאתי משם לפני שהסתיימה. בשעת הלוויה החלפתי דברים עם כמה מאנשי המקום. התמונה שקיבלתי מדבריהם איננה שלמה ובכמה פרטים גם אינה מדויקת.

השאלה הראשונה, שעמדה לפני הייתה, איך לא ידעו מראש שמתכוננים להתקפה על העיר. עלי לציין, שעד הזמן האחרון היה מקור האינפורמציה שלנו בטבריה אחד הטובים בארץ, אולם לאחרונה התמעטו הקשרים, והאיש שלנו הודיע לנו מדי פעם בפעם שהחוטים הולכים וניתקים. שיך אחד, שעוד נשארו קשרים איתו, הותקף על-ידי הכנופיות, ורק הודות לבניו ניצל ממוות. יש עכשיו סימנים לכך, שקצין-המחוז הערבי וגם קצין-משטרה ערבי ידעו על ההכנות. הדבר נמסר למרשל הגליל, אך תשובתו הייתה שאין לצפות שהפקידים הערבים ימסרו דברים הידועים להם על פעולות הכנופיות.

השאלה השנייה שרציתי לברר היא, מה קרה לאנשי-ההגנה בטבריה. בדרך לטבריה ישנו משמר נודד אחד, לו היו עוד משמרות היו יותר סיכויים לגילוי הכנופיות. גם אם נניח שאנשי-הכנופיות נכנסו העירה ישר מההרים, הרי ערבים אחרים הכינו מחסומים בדרכים, ואת אלה בוודאי אפשר היה לגלות לו היו יותר משמרות בדרכים. [---] בעיר טבריה ישנם כיום כמאה חיילים, וכמה שוטרים בריטים ויהודים. ישנם גם 16 רובים לנוטרים. לאנשינו במקום הייתה ההרגשה שהם אינם אחראים לביטחון בעיר, כי כל תקופת המאורעות היה הצבא מופיע מייד עם היריות הראשונות. ואילו בליל ההתקפה היו 30 חיילים בראינוע, 20 בבתי-קפה, כל הקצינים היו בבית-קפה שעל שפת הים, והקסרקטין נשאר ללא מפקד. אנשי-הכנופיות ירו על הצבא והצבא ענה בלי כל סדר ומטרה. השתררה מבוכה גמורה. יריות היו בכל מקום, ובינתיים הצליחו קבוצות קטנות של ערבים להתפרץ לאחת השכונות ועשו בה מה שעשו. המכונית המשוריינת של אפיקים הגיעה לעיר עוד בשעת היריות. אנשי אפיקים הם בעלי ניסיון רב, אבל לא ידעו מה לעשות במבוכה הכללית, כי לא היה שום פיקוד מקומי. [---]

הגיעה אלי שמועה שמושל מחוז הגליל דרש ממפקד הצבא להרעיש מאווירונים את הכפרים שאנשיהם השתתפו בהתקפה על טבריה. המפקד התנגד לכך והודיע שישלח לשם פלוגות-עונשין.