מתוך יומן העבודה - ירושלים, 4.8.1938
שם הספר  יומן מדיני 1938
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - ירושלים, 4.8.1938

 

 

מתוך יומן העבודה                                                              ירושלים, 4.8.1938

 

זסלני דיווח על ביקור אצל וינגייט. הוא מצאו מלא-חיים, נמרץ, ומצב-רוחו מעודד. הרכב כוחו נקבע עתה באופן סופי: 100 יהודים ו-50 חיילים [בריטים]. במאה שלנו נכללים 24 שוטרים מוספים, המועסקים לכאורה בהגנת צינור-הנפט של חברת-הנפט העיראקית, 26 שוטרים מוספים שגויסו מקרב היישובים, ו-50 אחרים בעלי רקע דומה אשר היו מגויסים קודם-לכן למשטרה הסדירה. קטגוריה שלישית זו נועדה לשמש כיסוי לשאר היהודים ולתת למבצעים צורה חיצונית של פעולה משותפת של הצבא ומשטרת ארץ-ישראל ובדרך זו לטשטש את העובדה שהיהודים כיהודים מופעלים לפעולות-התקפה נגד הערבים. הטריטוריה בה הורשה וינגייט לפעול הורחבה ועתה היא חופפת את אזור הבריגדה הצפונית (הגליל וחיפה). הוא לגמרי חופשי לבחור לעצמו את זירת פעולותיו בתוך גבולות אלה. הוא מתכוון להעתיק את מטהו אחת לשבועיים. עכשיו הוא עומד על כך שנשיג 20 סוסים (הלוך הלכו 500 לא"י - פקודת התשלום כבר נחתמה). הוא קיבל רשות לצייד את בחוריו היהודים בכידונים - נשק שעד עתה לא ניתן לשוטרים המוספים שלנו. באופן רשמי היו רק החיילים רשאים להשתמש במכונות-ירייה לואיס. לדברי אטקין[1] מגבע נפל פחד בריא מאוד על כל הסביבה ורישומן המשקיט של פעולות וינגייט ניכר יותר ויותר. האחראים ביישובים הבינו סוף-סוף שדרך זו של התקפה היא חיונית ביותר להגנה ושוב אין הם רוטנים כנגד הצורך למלא את תביעותיו של וינגייט ליותר אנשים, ואינם טוענים שבכך הם מפקירים את ההגנה על היישובים. וינגייט עצמו ציין בסיפוק שיחסיו עם היישובים הם מצוינים עתה ושהוא מקבל את כל העזרה שהוא מבקש.

וינגייט נטל את ההזדמנות להטיח בזסלני את התיאוריה שלו בדבר המשגה שאנו עושים ביחסינו אל הרביזיוניסטים. זו אותה טעות פטלית, לדעתו, שעשתה ממשלת פלשתינה (א"י) בשנת 1936 כשהניחה את כל היוזמה בידי הטירוריסטים. כך גם אנו מניחים לז'בוטינסקי ואנשיו את כל היוזמה בחזית הפנימית. תגובתנו נגד חטיפתו של קיקיון[2] הייתה צריכה להיות אולטימטום לרביזיוניסטים, שאם הוא לא ישוחרר תוך 24 שעות נשבור אותם בכל האמצעים שברשותנו.

זסלני דיווח גם על מצב הביטחון הכללי. השלטונות ערכו פעולת סריקה באזור טול-כרם. נערך חיפוש במספר כפרים פרועים ולמעלה מ-1000 איש נתפסו ונאסרו במחנה-העבודה שבכלא נור-שאמס[3]. כל אחד מאלה היה צריך לענות על שאלות בקשר לאופיו ולנהגי היום-יום שלו. לאחר חקירה שוחררו רבים, אולם כמאה עדיין מוחזקים בנור-שאמס. לדברי עזרא דנין מחדרה הסתמכו על עדותם של מוכתרים מסוימים בלתי-נאמנים והתוצאה הייתה ששוחררו טיפוסים רבים ידועים לשמצה. בצפון הקים בריגדיר אוטס שלושה "כלובים" - שטחים מוקפים גדרי-תיל - בהם מוחזקים מאות אנשים משך שבועות עד שרוחם נשברת לחלוטין. באופן כללי משתפר המצב בצפון בהתמדה.

נקראתי לפגישה ב"ועד הלאומי" כדי לדון בנושא: "ללכת, או לא ללכתי אל הכותל המערבי בתשעה באב (יום א' הקרוב), אולם לא יכולתי להיענות להזמנה. פגשתי את הרב פישמן, שגם הוא הוזמן לפגישה, והצעתי שהקו יהיה כלהלן: אם יושאר העניין לבחירתנו עלינו לנהוג כבכל שנה בלי פחד מהערבים, אולם אם תעמוד המשטרה על שינוי בגלל הקושי

להעביר כוחות מתפקידי-הגנה מחוץ לעיר כדי להבטיח את התהלוכה והתפילה, עלינו לקבל את תנאיהם ללא ערעור. הרב פישמן אמר, שהוא מוכן להסכים לכך שהשנה לא צריכה להיות תהלוכה אל הכותל המערבי.

לאחר-מכן דנתי בשאלה עם יהושע גורדון אשר הציע הצעה נבונה מאוד. בערב תשעה באב יש להטיל עוצר על העיר העתיקה. בדרך זו תיסגר הגישה אל הכותל הרמטית בלי שתהיה פגיעה בקהילה. גורדון הציע זאת למשטרה כשהוא מעריך נכונה שיש להצעה סיכוי יותר טוב להתקבל על דעת שלטונות המחוז אם תוצע על-ידי המשטרה מאשר אם

תוצע על-ידינו. הוא גם הציע הצבת כ-200 שוטרים מיוחדים בעיר העתיקה בשעות-הבוקר כדי לפקח על התנועה אל הכותל.

הולאניוקי, הקונסול הכללי הפולני, סר אלי כדי למסור לי את ידיעותיו על "הוועדה" וכדי לשמוע ממני את ידיעותי. סיכום רשמיו הוא ש"הוועדה" עומדת להמליץ על "חלוקה בלי עלייה". לפי הידיעות שהוא ליקט הם חשבו על תקופת-ביניים בת 5 שנים בה לא תהיה כל עלייה ולאחר-מכן על הגבלת הריבונות היהודית בכל הנוגע לגודל העלייה. הקונסול פגש את חברי "הוועדה" מספר פעמים במסיבות חברתיות ומצא שריד הוא המתנגד החריף ביותר. כל מסקנותיו היו שליליות-אין מקום לעולים חדשים, השטח המינימלי הדרוש למשפחה הוא 200 דונם, יש גם כיום רעב לאדמה בארץ-ישראל ושטות היא לצפות שהכפריים הפלסטינאים יעברו לעבר-הירדן.

כשהקונסול דיבר על מקורות-המים של עבר-הירדן אמר ריד, כי מכיוון שכל הפלגים הללו זורמים לתוך הירדן אי-אפשר להשתמש בהם לצורכי השקאה נרחבת, שכן ירידת המים בירדן תשפיע על הזיכיונות גם של רוטנברג וגם של נובומייסקי.

היושב-ראש היה זהיר ולא הסכים לומר דבר - נדמה לו לקונסול שהוא ראה את היושב-ראש נוזף בריד בשל פטפטנותו שעה שהיו עוזבים את ביתו - אולם הוא הבין מדבריו שימליצו על חלוקה. ווטרפילד ניסה לשמוע מן הקונסול מה השקפתו על האפשרויות המכסימליות לקליטה. הקונסול אמר, שהשקפתו היא השקפת-ביניים, בין האופטימיות של וייצמן המאמין

שהמדינה היהודית המוצעת מסוגלת לקלוט עוד שני מיליונים יהודים לבין הפסימיות של ז'בוטינסקי הסבור שהמדינה היהודית לא תוכל לקלוט אפילו את דודתו. (נדהמתי להצגת וייצמן כמכסימליסט וז'בוטינסקי כמינימליסט.)

המספר שהוא עצמו נוקב הוא מיליון יהודים נוספים שמתוכם, מקווה הוא, יבואו מפולין 250 עד 300 אלף. הוא הוסיף, שהוא מקווה כי בריטניה תציע ליהודים משהו העולה בקנה אחד עם החשיבות שיש לארץ-ישראל בחיי העם היהודי. ריד הגיב על המספר מיליון באומרו שזה לעולם לא יהיה. סר אליסון ראסל התוודע כשייך לאסכולה האסטרטגית המסתכלת בעין יפה על ריכוז יהודי ליד תעלת-סואץ, אולם הוא פחד מן הצרות הנובעות מעודף אוכלוסייה במדינה קטנה.

[---]

הולאניוקי סבר שעם צאת "הוועדה" יישכך מסע-הטירור, שהרי התגברותו לאחרונה נועדה בעיקרה לעשות רושם על "הוועדה".

[---]

יהושע גורדון דיווח על ביקורו במטה הצבא. קצין אחראי סיפר לו ששני חשדות מעסיקים את האדמיניסטרציה ואת הממונים עליו ומטים אותם נגד תוכניתנו להרחבת ההגנה: הם סבורים כי מה שאנו באמת רוצים אינו הגברת הביטחון ברגע זה, אלא הקלת האבטלה עד-ידי כך שנניע את הממשלה לשלם את משכורתם של עוד אלפים איש; חשדם השני הוא כי אנו רוצים ליצור גרעין לצבא היהודי העתיד לקום.

[---]

בשעות-הערב המוקדמות הגיעו ידיעות מחרידות על אסון ברמת-הכובש. משאית, ובה חברי הקיבוץ שחזרו מהעבודה, עלתה על מוקש. שישה נהרגו במקום, רבים נפצעו, מצבם של אחדים מהם קשה. ההתפוצצות הייתה נוראה: גופות הועפו ואחדים נהרגו לא מן ההתפוצצות עצמה אלא מן הנפילה. הדרך נבדקה על-ידי גששי משטרת-המוספים לפני שעברה המשאית, אולם הם לא מצאו דבר. מכונית קטנה שעברה בדרך לא נפגעה. נראה שרוחבה של המשאית או משקלה הגדול יותר הם שהפעילו את המוקש.

[---]

 

הערות

[1]  אטקין, אהרן - ראה כרך א', עמ' 395, הערה 6 מ-13 ביולי 1936.

[2]  חטיפתו של זכריה קיקיון - זכריה קיקיון, חבר "הגנה" מתל-אביב, נחטף מביתו על-ידי קבוצת חברי אצ"ל כמעשה-תגמול על החזקתו במעצר ה"הגנה" של אליהו רפפורט, אשר נתפס על-ידי עוברים-ושבים ב-25.7.38 לאחר שירה והרג יהודי משום שחשבו לערבי במהומה שהתפתחה לאחר ההתפוצצות בשוק הערבי בחיפה. לאחר שמונה ימים של משא-ומתן בין מפקדות ה"הגנה" והאצ"ל בתיווכו של מר ישראל רוקח, ראש עיריית תל-אביב דאז, שוחררו השנים. א. רפפורט נתפס לאחר מכן על-ידי המשטרה הבריטית והושם במעצר מנהלי.

[3]  כלא נור-שאמס - בית-כלא על הדרך ג'נין-שכם.

 

העתקת קישור