[1]  המכתב נמצא בתיקי יקותיאל בהרב, אי"ט.

[2]  החופשה לא נתממשה.

[3]  יהושע חנקין הוגלה ע"י ג'מאל פשה ליישוב נידח באנטוליה באפריל 1915 (יחד עם ישראל ומניה שוחט). רעייתו אולגה נלוותה אליו מרצון,. בהשתדלות הנרי מורגנטאו, שגריר ארה"ב בקושטא, הורשו לשהות בברוסה (בורסה) הקרובה לקושטא. אחר פרסום "ההכרזה הציונית" של ממשלת גרמניה ושל הממשלה העותמאנית בקיץ 1916 - כמשקל-נגד ל"הצהרת בלפור" הבריטית - הורשו חנקין ורעייתו לחזור ארצה כשלושה חודשים לפני תום המלחמה (שביתת הנשק עם תורכיה נחתמה ב-30.10.1918: שביתת הנשק עם גרמניה נחתמה ב-8.11.1918.) לפי "תדהר" "נסיעתם הביתה ארכה כמה שבועות" ומכאן חצייתם את חלב בתחילת ספטמבר.

[4]  הכוונה, ככל הנראה, להתבדותה של הערכת מ"ש, כי המדינה העותמאנית תתנתק ממעצמות המרכז, תצא מהמלחמה ובאופן זה תמשיך לשלוט בסוריה ובצפון א"י - שכן הבריטים לא יצפינו מקו נחל פולג-יריחו וא"י תחולק ביניהם ובין העותמאנים מכוח הסכם שביתת נשק. בהקשר זה יצוין כי בימים אלה ממש כתב מב"ה ביומנו: "וייצמן נוסע [מן הארץ] בלי חמדה. הוא חיכה, חיכה חודשים רבים פן יוכל לבוא לחיפה, אל הגליל... הן זהו נורא באמת, מוסר אלוהים. החזית אינה זזה ממקומה. עומד לו הצבא האנגלי הגדול - צבא מצוין שכזה! - ואינו יכול לכבוש את כפר-סבא, את הצבא הטורקי הרעב, את קומץ הגרמנים התומכים בידם! עוד לפני חודשים אחדים היה הד"ר וייצמן בטוח על סמך הדברים שאמרו לו במטה הראשי, שעד ראה"ש תיפָּתח כל א"י. היה בטוח... ועתה הוא נוסע ואינו בטוח כלל" (9.9.1918, עמ' 980).