דברים בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י                           ירושלים, 22.7.1938

 

בציבור השתררה היסטריה. היום בא הרב פישמן להזהירני על מצב-רוח זה. ה"הבלגה"' לפי דבריו, נגמרה; מלבד האנשים שבבית הסוכנות, אין איש שומע לדבר ה"הבלגה"; צריך להפסיק את הקשרים עם השלטון ולא להיפגש איתו עוד. גם הרב ברלין[1] טילפן אלי ומסר לי את הצעתו - לאיים על הממשלה שאם לא יושם קץ למצב הפרוע בארץ, תתפטר הנהלת הסוכנות. הוא שאל לדעתי על הצעה זו. אמרתי לו, שלא אביע את דעתי בטלפון, חברו משתתף בהנהלת הסוכנות והוא יוכל להציע את הצעתו בישיבת ההנהלה ביום א'. תופעות אלו מעידות על מצב-הרוח השורר בחוגים שונים. אסונות כמו זה שקרה בקריית-חרושת, ומייד לאחריו בים-המלח, והיום ברמת-הכובש[2] - מסעירים, כמובן, את רוחו של הציבור.

נכון גם, שמבחינה צבאית המצב בארץ חמור עכשיו מאוד. [---] נראה שכל החלק הערבי של הארץ נסחף בנחשול המהומות. אין ללמוד מכך שהיישוב הערבי לא יוכל להתפכח מהשיכרון שהוא אחוז בו כיום; כבר ראינוהו במצבים שונים, ונתון לשליטת יצרים מתחלפים; אולם עכשיו שולט בו יצר ההשתוללות. לנוכח השתוללות זו מתבלטת אוזלת-יד השלטון. אין ספק שהשלטון נגוע בתבוסנות [---]. תבוסנות זו שלו מוכרת לנו עוד מתחילת המאורעות ב-1936. לעיתים, כאשר המצב היה משתפר, היה השלטון מתגבר על כך, אך משהורע המצב לא נמצאו לו די כוחות-נפש לעמוד בפני רפיון-הרוח. אוזלת-היד של השלטון היא בחלקה הוצאה מסבך שהממשלה לא מצאה דרך להתירו [---] בעיית הפקידות והמשטרה הערבית. לכאורה, צריכה הייתה הממשלה להגיע לידי מסקנה, שאין היא יכולה להשתלט על בעיות הביטחון על-ידי משטרה ופקידות ערבית. אולם אין זה קל להגיע לידי מסקנה כזו; שאם כן, על-ידי מי תשתלט - על-ידי יהודים בלבד? [---]

היו תקופות שנדמה היה לממשלה שעלה בידה לעקור את העשבים השוטים, וכי המשטרה והפקידות הערביות חוזרות למצב תקין. מובן שזה נתבדה בימים אלה של התגברות הטירור. אומנם אין לומר כי התגברות הטירור היא תוצאה רק ממציאות של פקידות ומשטרה ערביות, אבל ברור שיש כאן השפעה הדדית; שכן הטירוריסטים יודעים כי השלטון איננו משגיח כראוי על ענייני-הביטחון, ודבר זה מחזק את ידיהם. לנפת טול-כרם, למשל, נשלח צעיר בריטי שאיננו מצליח בכל הדרוש להשלטת ביטחון, והוא אומר לאנשינו בנפה זו, כי על מעט הביטחון באותו אזור יש להודות לקצין-המחוז הערבי, שכביכול אינו פוסק יומם ולילה מלהשקיט את הסביבה. אנשינו יודעים היטב כיצד קצין-מחוז זה מרגיע את הסביבה...

הוא הדין בנפת צפת. בסביבת חיפה, הממונה על ענייני הביטחון הוא ערבי; ועל-פי הדוחות שלו אי-אפשר כמובן להוכיח את חלקם של הכפרים הערביים שבסביבה במהומות שקרו בחיפה. יתר על-כן, השלטון מגלה אי-רצון רב להודות בבגידת הפקידות והמשטרה הערביות, ולכן הוא גם מוכן להקשיב לדבריהם.

בהתפתחות זו מילאו מעשי-התגובה [מצד היהודים] תפקיד פטלי. לא רק ביחס לממשלה, אלא גם בקרב הערבים. בהתגברות הטירור יש לציין שני שלבים: עד להרחבת מעשי-התגובה, ולאחריהם. [---] אפשר שהטירור היה מתגבר גם בלאו הכי, אבל מעשי-הנקמה נתנו דחיפה גדולה להתפתחותו. אין לשכוח, כי ב-1937/38 נהרגו ממעשי-תגובה כ-30 ערבים, ובחשבון זה לא כלולים 20 ההרוגים של הפצצה בחיפה ו-13 של הפצצה בעיר העתיקה בירושלים. הערבים בטוחים שאף המקרים האחרונים הם מעשה ידי יהודים. משנוצר הרושם שיהודים עושים מעשי-תגובה, אזי הכל נזקף על חשבונם. [---] רושם זה פועל ומשפיע גם על האנגלים. [---] מעשי-התגובה משחררים אותם כביכול מן החובה לאחוז באמצעים נמרצים. [---]

בקרב הפקידות הבריטית אין עתה איש שיראה מוצא מן המצב. בשיחה איתי אמר סאונדרס כי אין הוא רואה שום פיתרון למצב; אולי יושם לו קץ כשתחליט הממשלה החלטה סופית בשטח הפוליטי. גם מילס, שהוא בדרך-כלל אופטימיסט, שבור עכשיו, ואומר בגלוי שהוא שרוי בפסימיות ואיננו רואה מוצא. אם האחראי על ענייני-הביטחון בארץ כך - מה יגידו אזובי הקיר?

הלך-הרוח בקרב הצבא הוא בדרך-כלל אחר. הצבא רואה את המצב בארץ כבעיה צבאית יותר מאשר פוליטית, וגישתו היא פשוטה יותר.

אנשים אלה שמקרוב באו ארצה ונקלעו למצב מסובך, מתמצאים עכשיו היטב בעניינים, והם מלאי מרירות ויחס בוז כלפי הפקידות וחולשותיה. משיחות אתם אפשר להבין, שאילו נמסר השלטון לידם, היו משליטים סדר בארץ [---]. השאלה היא עד כמה מתאים הצבא למלחמה פרטיזנית. דבר אחד ברור: שהקצינים חוששים לפזר את הכוחות הצבאיים ליחידות קטנות, כי אין להם מפקדים מתאימים לכך, ואף אם מוכנים הם ללכת לקראת סכנה, הנה לא ישלחו אנשים ליהרג סתם.

אשר לנציב - הרי זה בנה סביבו גדר, וקשה לגשת אליו. נצטרך לדרוש שיחה רצינית איתו לאחר שיצטבר בידינו החומר הדרוש. (דרשתי חומר על מאורעות חיפה, ולא הומצא לי זה שבועיים.) [---] נצטרך לדבר איתו ברורות על הפקידות, ודברים אלה בוודאי יפגעו בו מאוד, כי אין הוא מסוגל

לשמוע דברי-ביקורת על האדמיניסטרציה. מצידו דווקא נראה מאמץ להחזיק מעמד - הקמת חומת טגארט על ההוצאות הגדולות הכרוכות בה, דרישת הקצבות מהממשלה בלונדון, ההסכמה להרחיב את סמכות חיל-הנוטרים, והעברתו לפעולות אופנסיביות - בכל אלה היה יחסו של הנציב חיובי, ואינני חושב שמבחינה זו חל אצלו שינוי. אבל אין מרגישים אצלו יחס דינמי לעניינים. אי-אפשר לציין דבר שהנציב המציא, או התאמץ לחדש. אולם יש אצלו קו אחד, שלגבי הארץ הוא מהווה אולי חידוש, וקו זה מצטרף להרגשה שחל שינוי במדיניות הממשלה. הנציב, שכיהן כבר בכמה מושבות, מתייחס לארץ-ישראל כאל מושבה נוספת בתולדות חייו, בה הוא משמש כבא-כוח המלך. הוא הוציא עצמו מבית-הממשלה ופרש לארמון הנציב, שם הוא יושב על כיסא רם ונישא, ואין איש יכול לגשת אליו אלא פקידיו, כל אחד לפי תפקידו; אנשים אחרים צריכים לפנות לפקידות. הוא לא גילה כל רצון ללמוד את ענייני הארץ ממקורות חופשים, אלא רק מהתיקים ומהרצאות פקידיו. הוא לא גילה כל התעניינות באישיות כלשהי בארץ, מלבד בפקידים הגבוהים שלו. הוא נפגע מאוד כשמישהו שאינו נמנה על הפיקוד מייעץ לו עצות. נניח, שהסוכנות שולחת לממשלה מכתב ובו הצעות בענייני-הביטחון (הדברים כתובים, כמובן, בטון אדיב); ווקופ היה קורא בעצמו מכתבים מסוג זה ועונה עליהם, לפעמים מקבל את ההצעות, לפעמים דוחה אותן, לפעמים היה מודה ומציין שההצעות הן מועילות; אולם עכשיו, כשנשלח מכתב כזה על-ידי הסוכנות, עונה הממשלה שלגופו של דבר אין ההצעות מעשיות, וכן מוסיפים, שיש לו להוד מעלתו יועצים משלו בענייני-ביטחון והוא סומך עליהם כי יביאו לפניו כל דבר שיש בו מועיל. כשאתה טוען לפני המזכיר הראשי, כי זו זכותה של הסוכנות-על-פי המנדט - לייעץ לממשלה בענייני הבית הלאומי, הרי הוא עונה שדבר זה אינו מוטל בספק; אבל למעשה נוהגת עכשיו הממשלה אחרת. הוא הדין בענייני העיתונות. היום נסגר "דבר" לשבועיים בגלל מאמרו של מנדל זינגר[3] על המאורעות בחיפה. השבוע נקראו העיתונאים למחלקת-העיתונות ונמסר להם "מפי הגבורה", שעל העיתונות להימנע מלבקר את הממשלה ולייעץ לה עצות בענייני ביטחון. הממשלה, כך נאמר, יודעת את אשר לפניה, ולהבא תראה בעצות כאלו ביזיון לשלטון. המסקנה שהסיקו העיתונאים משיחה זו היא, שעליהם לספר את העובדות, אבל לא לחוות דעות. וכשאחד העיתונאים - דומני דויד זכאי[4] העיר, שמנהל לשכת-העיתונות הזהיר פעם את העיתונאים ואמר להם, כי לבקר יכולים הם כאוות-נפשם, אבל במסירת העובדות עליהם להיזהר ולדייק, - אפשר היה להבין מתשובתו, כי בעניין זה חל שינוי. [---]

מצטער אני שלא הייתה לנו בימים אלה התייעצות  מצומצמת כדי לדון על צורכי הביטחון הממשיים ולסכם תוכנית פעולה. בחודש אפריל הייתה ריאורגניזציה של חיל-הנוטרים, שתרמה לנו כמה דברים חיוביים (כגון הקמת פלוגות נודדות, גמישות בשימוש באנשים וכו'), אבל הפחיתה את מספר הנוטרים מקבלי-המשכורת. מספרם של אלה הוכפל שוב בחודש האחרון, והוא עומד עתה על 1100 איש. עכשיו דואגים אנו לכך שמן היישובים תבואנה דרישות לתוספת נוטרים במשכורת. אין לדעת בוודאות כמה נשיג, אבל חושבני שכתוצאה ממאורעות הימים האחרונים יתווספו לנו עוד 300-200 נוטרים במשכורת. ככל שייראה הדבר פרדוכסלי, הנה נוצר רושם כאילו יש לנו עודף של כוחות-מגן. היה זמן שהיו לנו במשקים יותר נוטרים מקבלי-משכורת, אבל האנשים לא עמדו על המשמר אלא עסקו בעבודתם הרגילה. זה היה, כמובן, סעיף-הכנסה בשביל המשק, אבל חברים רבים במשקים דרשו להפחית את מספר מקבלי-המשכורת. הם טענו שאין המשק יכול להעמיד על המשמר את כל האנשים המקבלים משכורת, ואי-מילוי דרישת השלטון בנידון זה הורס את אמון השלטונות בהם. היו גם חברים שדרשו באופן קיצוני, שכל מקבלי-המשכורת יעסקו רק בענייני-שמירה ויעמדו על המשמר כל הזמן, אבל היו משקים שאמרו כי אין ביכולתם לעשות זאת וצריך להפחית את מספר הנוטרים במשכורת. [---] אין להתעלם גם מן הקשיים של גיוס אנשים. כבר בשעת גיוס פלוגת-הרכבת, נתקלנו בקשיים, ואם יידרשו עוד, בוודאי ניתקל שוב בקשיים גדולים. מובן שכלפי חוץ יש להפעיל כל לחץ אפשרי כדי להשיג מספר אנשים מכסימלי במשכורת, אבל אני מניח מראש, כי מספר זה לא יספיק

אפילו בשביל המקומות שתגבורת של נוטרים הכרחית בהם. דבר זה קשור באמצעים כספיים. בישיבה האחרונה של הוועד הלאומי נבחרה ועדה יישובית לעניין זה, אך איני יודע מה היא תפעל. אשר לסוכנות - הרי היא עברה מכבר את גבול האמצעים שברשותה, ואין לדעת מנין

ניקח כספים לתגבורת כוחות-ההגנה.

[---] נפלו מאיתנו קורבנות יקרים בדרכם לעבודה. יש הכרח לבדוק את ההנהגות המתיישבים במקומות ולמצוא תכסיסים מיוחדים כדי למנוע קורבנות יתירים. לא ייתכן, למשל, שיצאו לעבודה תמיד באותה שעה; צריך שיצאו או בשעה מוקדמת יותר או מאוחרת יותר, ולא תמיד באותה הדרך; או שיאחזו באמצעי-הגנה אחרים. אין אנו לומדים לקח מן הניסיון. חמשת החברים של "במעלה" [לזכרם נקרא המקום "מעלה-החמישה"] נהרגו מפני שהלכו כולם יחד ולא בשרשרת; אילו הלכו בשרשרת, היה נהרג אולי אחד. כך היה גם בעין-ורד ובבית-יוסף - הקורבנות נפלו מן הירייה הראשונה, כי האנשים הלכו צפופים. דבר זה מחייב בדיקה קפדנית של התנהגות אנשינו. זעקתו של הרצפלד בלוויה היום "שלטון רוצח" הייתה אופיינית. מן הצד הפסיכולוגי קל יותר לאדם כשהוא יכול להאשים מישהו באסונו, כשאפשר לצעוק על הממשלה. [---] אבל גם אנו במידה מסוימת שלטון, יש לנו הנהלת הסוכנות, כוחות-הגנה, ומחובתנו קודם-כל לעשות את המכסימום התלוי בנו. מן ההכרה שתיקבענה הלכות להתנהגות אנשינו במקומות, למען הפחת את מספר הקורבנות.

יש להרחיב את היקף הפעולה ולהגביר את האלמנטים האופנסיביים בכוח-ההתגוננות שלנו. משהו השגנו בנידון זה. המשמרות הנודדים פועלים פעולה חשובה, אבל אין די בכך. יש לי הרושם שגם בלי הרחבת הסמכויות של המסגרות הללו אפשר להגדיל את כושר פעולתם על-ידי תוספת אנשים ואוטומובילים. מובן שדבר זה מחייב אמצעים. אבל קיימת גם שאלת הרחבת הסמכות. בעמק פועלת יחידה, שיש לה חופש-פעולה נרחב למדי, המאפשר לה לחדור לאזורים ערביים, ולתקוף כנופיות טירוריסטים. התחיל בזה קצין בריטי אחד [וינגייט] על דעת עצמו, ואחר-כך קיבל אישור לפעולתו מהצבא וגם מהממשלה. [---] אדם משלנו, העוסק בצד האופרטיבי של פעולה זו, עיבד תוכנית ליצור שרשרת פלוגות כאלו סביב אזורי ההתיישבות היהודית; פלוגות שתוכלנה לחרוג ממסגרת היישובים, להיתקל בכנופיות וגם לערוך אתן קרב. השאלה היא כיצד להשיג את הדבר. במידה מסוימת הוכשרה לכך הקרקע על-ידי הצלחת הפלוגות אשר כבר פועלות.

בחוגי הצבא חושבים שהאנשים שלנו הוכיחו כושר-פעולה. אבל דרישתנו בנידון זה עלולה להיתקל במעצורים. מה שהושג בשטח זה הושג הודות ליוזמה צבאית. אילו באנו אנחנו למפקד הצבא בהצעות לפעולות כגון זו, ספק אם היה נותן אישורו לכך. לאישור פעולתה של הפלוגה הפועלת היה צירוף-נסיבות מיוחד. אותו קצין המסור לנו בלב ובנפש התחיל לפעול על דעת עצמו בלי כל רשות ובלי הקפדה על חוקיות הנשק והפעלת האנשים.

לאחר שעשה ניסיונות כאלה ואסף חומר מספיק, הגיש דוח מבוסס, ציין שיש לסמוך על אנשינו בהחלט ודרש אישור לפעולה. האישור ניתן, מפני שמליץ-היושר לפני הנציב היה מפקד הצבא עצמי. כלומר, הדבר הוצג כצורך צבאי, ולא כדרישת הסוכנות, אשר יש לה גם כוונות פוליטיות. [---] אם יעלה בידינו להניע את הצבא שידרוש להוסיף פעולות מסוג זה - ייתכן שיושג הדבר. אבל אם נצטרך לדרוש בעצמנו מן הנציב - מסופקני אם ניענה בחיוב.

עם מפקד הצבא עדיין לא שוחחנו בעניין זה. ביקשתי ראיון אצלו, אך טרם קיבלתי. הוא הודיע כי ישמח לראות אותי, אבל עוד לא הגיע הזמן לכך. חושבני שיש לו עניין לדחות את הראיון עד צאת "ועדת-החלוקה" מן הארץ. ניסיתי לשוחח עם קצין גבוה אחד, ונתקלתי בקיר. הוא אמר: לתת ליהודים לפעול באזורים הערביים זה עניין פוליטי חמור. אבל לדעתו יש גם קושי צבאי - לצבא אין מפקדים בשביל פעולות כאלו. אין זו פעולה צבאית רגילה, וכדי ללמד אדם להיות צייד טוב דרוש כישרון. אם תימסרנה פעולות כאלו לקצין שאיננו מוכשר לכך, הרי זה אומר להוציא את האנשים להורג, [---] כי לפני שהפלוגות הצבאיות תפגענה בכנופיות, תעשינה הללו שמות בפלוגות.

הדבר נתקל גם במעצורים פנימיים קשים מצד טובי אנשינו, שאמרו כי אין פעולות ממין זה הולמות אותנו, וכי הן תקלקלנה בהכרח את היחסים עם הכפרים הערביים השכנים. פעולות כאלו, לדעתם, יכול רק צבא לפעול, אך לא המשקים שלנו. משום גישה זו לא ניתנה במקרים רבים העזרה הדרושה לפעולות, לא בצעדים הראשונים החלוציים וגם לא אחר-כך כאשר הדבר קיבל את אישור השלטונות. היה גם מקרה שאנשים משלנו נתנו יד למעשה-חתירה מצד האדמיניסטרציה כנגד פעולות אלו.

עכשיו הועלו הצעות להתחיל בפעולות התגרות בכנופיות ולגרור אותן לתוך העמקים. ברור שדבר זה כרוך בסיכון למשקים. [---] אף-על-פי-כן אני מצדד בפעולות אלו בלי שים לב לתוצאות הזמניות הקשות העלולות להיווצר. אנחנו נתונים במצב-מלחמה, ועלינו להתכונן לתוצאה העיקרית של המלחמה ולא לתוצאה זמנית, שתתנקם במקום בודד.

מסקנותי הן:

א. משטר של התנהגות נאותה ביישובים, כדי למנוע קורבנות מיותרים;

ב. הרחבת כוחות-ההגנה שלנו;

ג. פעולות לקידום פני הכנופיות ולמלחמה אקטיבית בהן.

לעניין ההיסטריה שאחזה את הציבור, [---] לא יכולה להיות בעניין זה שום עמדה של ויתור, ואנחנו מוכרחים להוסיף לעמוד תוך אופנסיבה על קו ההתנהגות שקבענו. היו לי בשבוע שעבר שתי אסיפות בחיפה עם חברים שלנו, ניתנה לחברים האפשרות להסיח את אשר מעיק על ליבם, ואני חושב שהתוצאות היו טובות והעמל שהושקע היה כדאי. יש להמשיך בפעולת-ההסברה בכל החוגים.

 

הערות