חלב,  ב' תשרי תרע"ט  [8.9.1918]

ילדה אהובה שלי!

 

 

נאלם אני ואיני יודע במה לכפר על אשמתי הכבדה לפניך, איך להתחטא ולהצטדק על כל הצער והדאגה, הרוגז והכעס, וגם על העלבון שהסבתי לך. מי יודע מה חשבת אודותי, מי יודע מה התרחש בקרבך, אלו מחשבות זרות אכלוך? והלא לא קרה כלום, כלום. כאשר הייתי תמיד כן אני גם עתה, עם אהבתי ועם מכאובי וגעגועי. רק מעיין אורה חדש נבקע לי במשך זמן שתיקתי זה והוא - מכתבַיְך האחרונים. נימה חדשה רועדת בהם; זעזוע טמיר לא-נתפש.

 

זכורני, בקבלי את מכתבך הראשון משורת מכתביך אלה, שטופי חום, חדורי נפש - ואני בין בני חברתנו - פניתי ושאלתי: מה היום? ויענו לי: כ' אב! לחשתי: לו הייתי כותב יומן, הייתי רושם: "היום, כ' אב, קיבלתי את מכתב-האהבה הראשון של צפורה..."

 

למרות שתיקתי הארוכה, עוד מעולם לא חשתי את עצמי כה קרוב אליך, כה שייך כולי לך, כמו בימים האלה. כאילו כבר נפל בינינו דבר, שאיחדנו לבלתי היפרד...

 

קשה לכתוב, צפורה...

 

הייתה רבקה... התוודינו איש לפני אחותו, סיפרנו הכל, הכל, על כל מילה ומילה, על כל ניב וניב, שאלתי רשותך והסכמתך וקיבלתין. הלא כן, צפורה, הִרְשֵית?

 

ולמחרתו בבוקר חשתי, כאילו עברתי גשר, ונהרס אחרי...

 

ואני כָּלֶה ונשרף בגעגועי, ותכלית אין להם.

 

אם אבוא - איני יודע.[1] עדיין נלחם ונפתל אני, "והם"[2] מקטרגים, מעכבים, ומקלקלים. ואם אבוא - איפה וכמה ואיך נתראה?

 

עוד חצי שעה בעוד חצי שנה? והנוער והחיים יעברו?

 

כמה קשה!

                                                           משה

 

אבוא אולי לימים האחרונים של סוכות. אפשר גם שאחרי כל החגים. הייתי רוצה לראותך דווקא בחיפה ולא במקום אחר. עכ"פ לא באיזו קבוצת צעירות.[3] זהו רגש אנוכיי, לא יותר.

 

לו היית לבדך באיזה מקום מה טוב היה אז.