מתוך יומן העבודה                                                               ירושלים, 15.7.1938

 

ב-7.00 בבוקר יצאתי לחיפה דרך תל-אביב. כשהגעתי לחיפה ב-10.00 קיימתי פגישה עם נציגי מועצת הקהילה וביניהם קיש שהוזמן, באישורנו, לפעול במשבר הנוכחי כדובר הקהילה כלפי הרשויות המקומיות.

מצאתי את כולם מדוכאים מאוד. שלוש נקודות בלטו בבהירות:

א. כמו במקרים אחרים של צרות רציניות גם הפעם איבדו השלטונות את הפיקוח על המצב ולא יכלו להשתלט עליו במהירות;

ב. הייתה אצל השלטונות נטייה נסתרת, שלא התבטאה במלים אלא בגישה, להצדיק את חולשתם נוכח האנרכיה השלטת ולהתנגד לתביעות היהודים להגנה על-ידי הטלת האשם עליהם;

ג. תחת ההשפעה ההרסנית של פורקן היצרים, ההתנגדות הבסיסית של פקידים מסוימים ליהודים נתגלתה באורח גס למדי, ואף-עלפי שאפשר לייחס הרבה מן המרירות של היהודי הממוצע לחוסר הבנתו את המצב המסובך שנוצר, קשה שלא להבחין בהרגשה הרווחת בקרב הקהילה היהודית - שהיא ניצבת פתאום נוכח איבה ללא גבול מצד הבריטים.

לקיש ולבר-רב-האי[1] היו כמה הסתייגויות לגבי האשמה הכוללת. קיש הצביע על כך שכמה מבקשותיו המעשיות לעזרה נענו. למשל, הוצאת אזור נרחב (נוסף להדר-הכרמל) מסמכותה של תחנת-משטרה ערבית והעמדתו תחת פיקוחה של תחנת הדר-הכרמל. אולם בנקודות העיקריות הם הסכימו עם השאר.

כוונת הפגישה הייתה לתדרך אותי לקראת פגישתי עם מושל המחוז ביילי, שעמדה להיערך ב-11.00. הייתה זו חוויה מביכה ביותר, שלא לומר מרגיזה. ציפיתי למצוא את ביילי מופרע משלוותו - ולו במקצת - וגם מפגין זאת. ראשית, בשל קשייו עם יהודי חיפה, ושנית, בשל תלונותיו על המצב בחיפה שהופנו ישירות למזכירות הראשית ולמטה המשטרה בירושלים. והנה, להיפך, מצאתיו אדיב עד התחנחנות, ובלתי-נרגש לחלוטין. הוא נראה מתון, שקול וקר-מזג כמו שאדמיניסטרטור צריך להיראות בנסיבות קשות ביותר. הוא סירב בעקשנות להודות בכישלון כלשהו וניסה להתחמק מכל ההאשמות בהטילו אותן עלינו, בחוסר כנות ובהסטת הדגשים. אי-אפשר לקבוע דבר לגבי מקורה של הפצצה, אך כל הערבים האמינו באמונה שלמה שיד היהודים בדבר. ביילי רמז כי זוהי העובדה הקובעת. ההיגיון של הערבים היה פשוט ביותר - כשיהודים נהרגים יש להאשים את הערבים ולהיפך. אפילו לו גילה שהפושעים הם ערבים והיה משתכנע באשמתם עד כדי כך שהיה מביא אותם לבית-הדין הצבאי לא היה עושה הדבר כל רושם על הערבים. גם אז היו סבורים שיהודי זרק את הפצצה. היריות אל הקהל, מייד לאחר ההתפוצצות, היו בלתי-נמנעות. הן מנעו שואה נוראה כשעצרו קהל מאיים של כאלף איש שהתקדם לעבר האזור היהודי ליד רחוב המלכים. ביילי הודה, כי בניגוד למה שפורסם בהודעה הראשונה 20 היריות הראשונות מתוך הארבעים שנורו על-ידי המשטרה הסדירה ועל-ידי השוטרים המוספים (שהיו כולם ערבים) היו בלתי-מבוקרות. הוא הודה בלי רצון כי לפחות שנים מהקורבנות היהודים - דוניה וטויסטר - נהרגו על ידי שוטרים מוספים ערבים, אשר בשני מקרים אלה ירו ללא הבחנה, אך במכוון. לפי דבריו נהרג דוניה ביריות אקדח בעוד שלפי ידיעותי נגרמו פצעיו על-ידי כדורי רובה. הוא ציין שכמה יהודים אשר נשאו נשק מורשה נראו יורים באקדחיהם ושערבים רבים נפצעו מכדורי אקדחים אלה, או מרובי המשטרה.

הנקודה העיקרית בדברי הייתה שהחלק המזרחי של העיר הוא עדיין טרף לאנרכיה. ביילי סבר שהשלטונות הולכים ומשתלטים על המצב ושיש הרבה פטרולים של שוטרים וחיילי הצי בסביבה זו. הצבעתי על מקרי-השוד ושריפת החנויות, אשר נמשכים, כנראה, ללא הפרעה. ביילי השיב על כך בספרו על שתי תלונות שהגיעו לאוזניו ואשר אחר בדיקה נמצאו בלתי-מבוססות. שאלתי, האם אין זה נכון שחנות-היין של אחד, פרידמן, נשדדה לעיני השוטרים, ואלה במקום לנקוט בפעולה תקיפה רק נזפו בשודדים. ביילי אמר שהם חוקרים מקרה זה.

דיברתי על ההצהרה של אחד מאלה המכנים עצמם "המפקד הראשי" - יוסף אבו-דורה, - אשר ידידי אבא חושי ראה מודבקת על דלתות המסגד, ואשר המונים קראו אותה, והשלטונות לא נקפו אצבע למנוע את הדבר. ציפיתי שביילי יכחיש זאת וידרוש ממני להמציא עדים. במקום זה ניסה לפרוק את נשקי מעלי בשימו את כל העניין לצחוק. הוא חשב שההצהרה גרמה רק טוב. שכן אבו-דורה התרברב בה כי זכה, כביכול, בניצחון מזהיר - בסיור אחד הוא הרג 300 שוטרים מוספים יהודים, 2757 חיילים בריטים בדיוק, 50 חיילים הוא לקח בשבי וכן תפס הרבה נשק ותחמושת. במספרים דמיוניים כאלה הוא שם עצמו לקלס. כל מי שקרא את ההצהרה אמר

לעצמו כי אבו-דורה הוא שקרן מתועב. אמרתי, שאני שמח לשמוע כי מושל המחוז סבור שהייתה להצהרה השפעה ברוכה כל-כך על קוראיה הערבים. אף-על-פי-כן, שאלתיו, אם לא יסכים שהופעת המניפסט במקום ציבורי כל-כך, מעידה שאלה אשר הדביקו אותו חשים עצמם אדונים באותו חלק של העיר וחושבים שאין להם סיבה לפחוד מפני הממשלה. ביילי השיב שעתה הם משתלטים על המצב.

לפני שהייתה לי הזדמנות לדבר על מקרה מסוים הקדימני ביילי והזכירו בעצמו. כדי לתאר את ההאשמות הבלתי-מבוססות של היהודים הוא הביא מקרה לדוגמה של שוטר יהודי אשר, לפי טענת היהודים, רובהו נלקח מידיו על-ידי הממונה עליו, הערבי, כעונש בלתי-מוצדק. הוא בדק את התלונה ומצא שנטילת הרובה כלל לא נעשתה לשם ענישה. מה שקרה הוא שהשוטר היהודי היה נרגש מאוד והקצין הממונה עליו החליט כי פשוט אין זה נבון להשאיר את הרובה בידיו וציווה עליו להפקידו בתחנה.

עניתי, כי אם נכונות הידיעות שבידי הוא התחיל את הסיפור מסופו. האם אין זה נכון שהתרגשותו של השוטר היהודי נגרמה על-ידי כך שאותו קצין שיחרר ללא חקירה ערבי שהובא לתחנת-המשטרה על-ידי השוטר היהודי אשר אסרו - כך סיפר השוטר לקצין - בעוון השתתפות ברצח טוביאס. ביילי ניסה לחמוק מן הנושא ואמר שעל-כל-פנים נטילת הרובה לא היה בה משום עונש. אני התרגזתי ואמרתי, שלא איכפת לי אם היה בה משום עונש או לא, אם נענש שוטר יהודי, או לא נענש, ואם היה העונש מוצדק או לא; לכך אין חשיבות מיוחדת. החשוב הוא שערבי שנעצר בידי השוטר באשמה חמורה כל-כך שוחרר ללא כל חקירה. ביילי אמר שלא חקר צד זה

של המקרה.

בשאלת הפטרולים של מכוניות קטנות לליווי אוטובוסים יהודיים בשטח הפרוע הייתה לביילי דעה שלילית נחרצת. הוא היה משוכנע שלעשות זאת פירושו לחפש צרות. הרצח של טוביאס נגרם עקב פעולת-פטרול כזאת שאורגנה באופן פרטי על-ידי אנשינו. אוטובוס נסקל באבנים ואז ירו שוטרים מוספים יהודים אל תוך הקהל מתוך מכונית קטנה שנסעה אחריו וההמון סגר על מכונית שלישית שהייתה של טוביאס.

לאחר-מכן בדקתי את המקרה ומצאתי שגירסתו של ביילי לא הייתה נכונה, אולם כבר לא היה בכך כדי לעזור. נראה שהוא צירף שני מקרים נפרדים. במקרה ההתקפה על האוטובוס עשתה מכונית-הפטרול את תפקידה כהלכה ופיזרה את התוקפים. ההתקפה על טוביאס הייתה קשורה כנראה במקרה של יריות, ללא צורך, שנורו לא על-ידי מכונית-סיור אלא על-ידי נהג אוטובוס שהיה לו נשק ברישיון.

ביילי הכחיש כל כוונה לפרוק את הנשק מעל הנהגים היהודים - צעד שמפניו חששו ראשי הקהילה. רק במקרה אחד או שנים שנהגים השתמשו בנשקם ללא הצדקה, ייתכן שיהיה צורך לשלול את הרישיונות. נהג אחד כזה נראה על-ידי קצין-משטרה אחראי ב-6 ביולי כשהוא נוסע שלא בנתיבו ובמהירות גדולה ויורה על ימין ועל שמאל. היה קשה מאוד לקצין לעצור את האיש הזה. באשר לביקורת הכללית על רישיונות הנשק בעיר נראה שהיא נחוצה בשל מספר סיבות: היו מקרים שערבים הוציאו פעם רישיונות בשביל שומרי-ראש ועתה הם נמצאים בלבנון. מובן שרישיונות כאלה יבוטלו. בין היהודים היו אנשים שקיבלו רישיונות לנשק לצורך הגנה

עצמית בעיר ועתה הם מסתובבים חגורים אקדחי מאוזר או פרבלום גדולים.

ברור שאקדחים מקליבר כזה מתאימים לדרכים בין-עירוניות או לשדות, אך לא לרחובות העיר. לאנשים אלה ייאמר שיצטיידו בנשק צנוע יותר.

אשר למצב בכללו, ניסה ביילי להרגיע. החום יורד במהירות. אם נביא בחשבון את רשימת ההרוגים המזעזעת, כתוצאה מההתפוצצות הראשונה, הרי יש להתייחס אל כל מה שבא אחר-כך כאל דבר בלתי-נמנע. למעשה, הוא עצמו חשש מתוצאות הרבה יותר חמורות והוא שמח שחששותיו היו בלתי-מבוססים.

חזרתי ואמרתי, שאינני מבין איך אפשר להרשות רצח ושוד משך זמן כה רב לאחר ההתפרצות הראשונה, ולחצתי שיינקטו אמצעי-עונשין נגד חלק זה של העיר.

ביילי אמר שבעיה זו נמצאת על סדר-היום של ועדת-הביטחון המקומית הנפגשת היום והמורכבת ממנו עצמו, ממפקד המשטרה המקומית ומקציני צבא וצי. הוא חשב על הטלת עוצר לשעות היום, אך מצא שאין לו מספיק כוח לשם כך. לא היה טעם להטיל קנסות קולקטיביים אלא אם כן מתכוונים לגבותם, אך כמה רבעים ערביים עדיין חייבים בקנסות שהוטלו קודם-לכן.

ביקרתי אצל בינה[2], קצין-המחוז היהודי. הוא היה מדוכא מאוד בשל עמדתם של הפקידים הבריטים כלפי היהודים. הוא סיכם את המצב באומרו שמשך ימים אלה טעם מקצת ממה שהיה נופל בחלקו של היישוב כולו מידי הממשלה הזאת לו נקט היישוב במדיניות של תגובה.

סרתי למשרדו של קיש כדי לדווח לו ולבר-רב-האי על שיחתי עם ביילי. אחר-כך דנו עם מרגולין, יושב-ראש ארגון עורכי-הדין המקומי, בשאלת העזרה המשפטית ליהודים שהיו קורבנות להאשמות-כזב. [---]

לאחר הארוחה נסעתי עם אישתי לבקר את צפורה זייד בשיך-אברק. היא תיארה לנו במפורט איך נפל זייד. היא לקחה אותנו למקום בו נפגע, וסיפרה שלאחר הפגיעה עוד היה בהכרה ורץ כמה צעדים כדי למצוא מחסה מאחורי סלע ושם כרע. לכן נמשך החיפוש אחר גווייתו זמן כה רב. כל זמן החיפוש רדפה אותה המחשבה כי ייתכן שהוא נחטף והוא מושפל ומעונה. תגובתה הראשונה לאחר מציאת גווייתו הייתה תחושת הקלה גדולה.

כשהייתי בבית זייד קיבלתי ידיעה מירושלים, שהועברה דרך חיפה, כי אי-שם בעיר העתיקה התפוצצה פצצה עזת-נפץ וגרמה להרוגים ופצועים רבים.

ביקרתי בקוסקוס טבעון[3], מקום-ההתיישבות החדש של קבוצת אלונים, המורכבת בחלקה מצעירים יוצאי גרמניה, בוגרי ההכשרה בעין-חרוד.

ביקרתי בקבוצת שמרון, גם זו קבוצה צעירה, המורכבת בעיקרה מבני נהלל, אשר לא הלכו בדרך אבותיהם והקימו קבוצה. הם עוסקים בעבודת ייעור של הקק"ל, אולם חלומם הוא להתיישב על האדמה שנרכשה לא מכבר בקדש נפתלי, בגליל העליון.

כשחזרתי לחיפה שמעתי פרטים נוספים על הפצצה שנזרקה בעיר העתיקה בירושלים. רווחו השערות רבות על מקור הפצצה, אולם שום דבר לא היה ברור. 10 ערבים כבר מתו כתוצאה מההתפוצצות[4].

סרתי עם דויד הכהן אל משפחות דוניה ווייצמן ושהיתי שם כל הערב.

נוסף לגב' דוניה היו שם גב' וייצמן הזקנה[5], פייבל[6], חיליק[7] ומשפחתו, גב' ליכטנשטיין[8] והעלמה וייצמן[9] מרחובות. חיליק הראה לי העתק מתעודת-הפטירה של דוניה, שהוצאה על-ידי קצין-רפואה יהודי ובה נאמר בפירוש שהוא מת כתוצאה מפצעים שנגרמו על-ידי יריות רובה. הקצין הלז הוכרח לאחר-מכן לשנות את התעודה ולהשמיט את המילה "רובה".

 

הערות