מתוך יומן העבודה                                                               ירושלים, 30.6.1938

ישיבה עם ג'וזף וזסלני בקשר לחטופים מגבעת-עדה. סוכנינו עשו מאמצים רבים לפתור את החידה, אולם לא הגיעו לשום תוצאות. בימים האחרונים נטו אנשינו בחיפה למנוע את המשטרה מחיפושי-עונשין נוספים מחשש שצעדים כאלה עלולים לגרום להריגת החטופים, וההרגשה הכללית היא שהם עדיין חיים. אולם בנסיבות הקיימות הגענו למסקנה שאין הצדקה למדיניות כזאת ושיש לבקש מהצבא להמשיך ולעשות ככל יכולתו.

[---]

נפגשתי עם נציגי השכונות היהודיות ביפו, את עיריית תל-אביב יצגו שושני[1] ולוביאניקר[2]. לאחר מהומות 1936 אורגנו שירותי-הניקיון ברחובות השכונות הללו באמצעים מקומיים. לאחרונה, כדי להמחיש את סמכותה, החלה יפו לשלוח את מטאטאי-הרחובות שלה לכרם-התימנים [---] בתמיכת המשטרה הערבית של יפו, שהשכונות עדיין בסמכותה. נערכו מאסרים בין מנקי-הרחובות היהודים. כמה מנכבדי השכונה, אשר נחשדו כי הם עומדים מאחרי מגמת ההינתקות, הוגלו לרחובות. הסכסוך סביב ניקוי הרחובות הפך את כרם-התימנים לאזור סוער [---]. יתר על-כן, היה חשש שהניסיון בכרם-התימנים אינו אלא הקדמה להסתערות דומה מצד עיריית יפו לעבר השכונות הגדולות יותר - פלורנטין, שפירא וכו'. הבטחתי לדון בבעיה בראיוני עם המזכיר הראשי, שנקבע למחר, ולגעת בה גם בשיחתי עם קרוסבי[3], שעמו אפגש בשבוע הבא. השכונות גם חידשו את תביעתן הנושנה לתמיכה כספית. הן נתונות במאבק שהיה לא רק מאבקן שלהן ואין להן אמצעים להמשיכו. רבים מן החלושים היו מוכנים להיכנע ולפתוח את השערים לאויב - עיריית יפו. חשוב, איפוא, לקיים את השירות העצמי עד שיום אחד ייושב העניין כולו.

שמעתי מגורדון על הרכבה המוצע של משטרת-הרוכבים. מפקד הכוח, הרינגטון, הגיש את ההמלצות הבאות. יהיו בערך 30 מחלקות, כל אחת מורכבת מ-30 איש, מהם 13 יהיו בריטים (10 פרשים ו-3 מש"קים), 9 ערבים ו-8 יהודים. בהשוואה להצעה הראשונה - זה לא כל-כך רע. הרעיון הוא לסרוק קודם את שורות המשטרה הקיימת ולגייס את כל היסודות היציבים למשטרת-הרוכבים. החסר יתמלא על-ידי גיוס מהחוץ, פירושו של דבר, שנעמוד במבחן חמור - יהיה עלינו לספק כמה מאות אנשים היודעים לרכוב כראוי ומוכנים לשרת בתנאים קשים ביותר.

אתר הצהרים התקיימה מסיבת-עיתונאים של המחלקה המדינית - הגדולה ביותר שנתקיימה אי-פעם. רוב השאלות נסבו על ביטחון, תליית בן-יוסף, התגובה היהודית לתלייה והשפעותיה על היחסים האנגלו-יהודיים, ועידת אוויאן[4] וכו'. אחד הנוכחים שלח לי פתק המבטא מה שחושבים אנגלים על התגובה היהודית [לתליית בן-יוסף]: "משנפגע יהודי מייד צועקים היהודים באופן מבחיל ובלתי-מכובד. אדם זה הוא פושע ובכל-זאת רואים בו היהודים קודם-כל יהודי".

השתתפתי במסיבת-פרידה שהתקיימה בביתו של ד"ר א. קצנלסון[5] לפריי, מנהל שירות-השידור הארץ-ישראלי, החוזר עתה לאנגליה. שמעתי דברים נוספים על תגובות האנגלים. קצין-משטרה בריטי אמר לפקיד יהודי כשהוא מצביע על שני שוטרים בריטים: "שני בחורים אלה חזרו אתמול מפטרול בחברון. בדרכם חזרה ירו עליהם ערבים; וכשנכנסו לעיר כמה יהודים ידו בהם אבנים". קצין בריטי אחר אמר: "אני יכול להבין שהיהודים שונאים אותנו, אולם מדוע הם שונאים אותנו יותר משהם שונאים את הערבים?"

הייתה לי שיחה עם בן-גוריון על הצעדים שיש לנקוט. הסכמנו שצריך להיות כינוס יישובי שידון במצב בכללו במגמה לחזק את ה"הבלגה" ולקרוא תגר על יסודות מסוימים המשלמים לפעמים מס-שפתים ל"הבלגה", אך למעשה אוהדים את הצד השני, שיגדירו את עמדתם.

ביקרתי אצל הרב הראשי, אשר מסותיו והתלבטויותיו משך כל הימים הללו גרמו לי התרגשות רבה, כדי לשאול מה מעשיו ולבטא את הערצתי לאופן בו ניהל את העניין הקשה להחריד, בלי שכבודו ייפגע ועל-פי השכל הישר.

מאוחר בלילה הודיע זטלני שהקצין הבריטי של מחוז ג'נין הגיע לחיפה ולו ידיעות נוספות שהילדים מגבעת-עדה חיים.

הערות