מתוך יומן העבודה                                                               ירושלים, 27.6.1938

 

הבוקר התקיימה התייעצות עם יעקב דוסטרובסקי[1], מאיר רוטברג[2] ו-ו. ע. [וילנסקי-עמנואל] על שיחתי הקרובה עם וינגייט. הם הדגישו את הצורך למנות אדם אחראי ליד וינגייט שיפעל כמקשר בינו לבין היישובים המשמשים כבסיסים לפעולותיו. זה צריך היה להיות בנוסף לי. ל[3]. שפעל כקצין מטהו של וינגייט בניהול פעולותיו עכשיו. בלי מקשר אחראי יימשכו היחסים עם היישובים בצורה הנוכחית, שאיננה משביעה רצון. קיימת התנגדות "פוליטית" לפעילותו של וינגייט מצד כמה מהוותיקים. יתר על-כן, היישובים אינם מוכנים לתת לווינגייט אנשים לפעולות-השדה שלו על

חשבון כוח-ההגנה שלהם עצמם. ביררנו גם את בעיית המימון. הוצע תקציב של למעלה מ-200 ליש"ט [---]. כל צורה חדשה של השתתפות בפעולות הצבא או המשטרה, שאינן אלא דאגתה של הממשלה, עולה לנו הון.

דנו גם בהמשך הטיפול בחקירת מקרה גבעת-עדה. פיק"א, אשר מאיר רוטברג פנה אליה, הסכימה להתחלק עמנו במחיר, שווה בשווה.

עליתי לכרמל להיפגש עם וינגייט. זה זמן רב לא ראיתיו, מאז החל את פעילותו בשדה. הוא נראה סחוט, עצמות לחייו בולטות יותר מאשר אי-פעם ומעיניו ניבטים לילות רבים ללא שינה. אולם האש הפנימית בה נאכל אדם בלתי-רגיל זה ממשיכה לבעור בכוח בלתי-נחלש. באופן רשמי אחראי וינגייט לפעולות פלוגות-הלילה המיוחדות במחוז הגליל - אלו הן קבוצות-מארב מעורבות של חיילים בריטים ושוטרים מוספים יהודים. בדרך זו נתמלאה בקשתנו המתמדת לקחת חלק בפעולות-תקיפה נגד הכנופיות. וינגייט התחיל את העניין בניסיונות מקריים באורח בלתי-רשמי, הוא נהג לבוא ליישוב, לבחור כמה אנשים ולהפליג עמם אל הגבעות הסמוכות למשך כל הלילה כשהוא מחפש צרות במכוון. הבחורים שלנו קפצו על זה, אולם מכיוון שלא היו רגילים במסעות-לילה ארוכים, היו כמה מקרים של התעלפויות, כעבור חמש או שש שעות של הליכה רצופה. מתוך גיחות חופשיות אלה ביצבצה לאחר זמן תוכנית ההגנה על צינור-הנפט בעמק המזרחי ובאזור בית-שאן. עכשיו זה תפקיד סדיר. מספר הצלחות בהן הופתעו קבוצות-חבלה בשעת ניסיון לנקב את הצינור ולהציתו, הבטיחו את המשך הניסיון והרחבתו ואת אישור הרשויות הגבוהות, הצבאיות והאזרחיות. פלוגת-הלילה להגנת צינור-הנפט, שכללה 25 אנשים, גויסה כדת וכדין, ועין-חרוד משמשת בסיס לפעולותיה. חברת-הנפט העיראקית (I.P.C) הסכימה לשלם לאנשים בתנאי שהעניין לא ישא אופי רשמי. על-סמך הדוח של וינגייט למטה, שבו קבע כי מארב לילי הוא האמצעי היעיל ביותר למלחמה בכנופיות וכי השוטרים המוספים שלנו הם היסוד הטוב ביותר שניתן להשיג לסוג זה של לחימה, אושרה הקמת פלוגות-לילה נוספות. השלב הבא היה הקמת פלוגת-לילה בחניתה, מקום בו נערכו כמה מהמבצעים הנועזים ביותר, לאחר קורס קצר אך קפדני מאוד של א"ש לילה. פעם, על-פי ידיעות שקיבל המוכתר שלנו בחניתה[4] מידידיו הערבים, נערך מסע לילי של ארבע שעות לכפר מסוים, עליו נמסר כי נחבאת בו כנופיה. הייתה התנגשות בה נהרגו מספר טירוריסטים ויתרם ברחו אל מעבר לגבול. כך נוספה עוד נוצה למצנפתו של וינגייט. אחר-כך הגיעו ידיעות כי צפויה חבלה בגדר, בקנה-מידה גדול. וינגייט לחץ שתינתן לו הזדמנות לשים מארב לחבלנים. הרשויות האזרחיות דחו את ההצעה. הם חשבו כי הופעת השוטרים המוספים היהודים בתפקיד חדש זה היא בלתי-חוקית בהחלט. מאחר שהכל האמינו כי הגדר משמשת אמצעי-הגנה למדינה היהודית ובהקמתה הועסקו עובדים יהודים בלבד, הם סברו שהיו להם מספיק צרות פוליטיות בעניין זה מכדי שיסכימו לגרור על עצמם

האשמה נוספת, שהם התירו ליהודים להילחם בערבים בגלוי. הם גם נטו לזלזל בידיעות של וינגייט (שהיו ממקורותינו). אז אירע ההרס הכללי של קילומטרים רבים של הגדר. המשטרה המקומית הייתה לכלימה ותפארתו של וינגייט הרקיעה. פלוגת-לילה שלישית אושרה, ובסיסה - באילת-השחר. נעשו סידורים להשביע כמוספים מן המניין אנשים אשר נבחרו על-ידינו יותר על-פי יכולתם מאשך על-פי מעמדם, הגנרל המליץ על גיוסם של 100 יהודים לצורה זו של לחימה נועזת וחדשה לגמרי. מצפים עתה יום-יום לאישור הסופי של הרשויות האזרחיות.

אמרתי לווינגייט שאנו רואים את עצמנו כבני-מזל על שמצא לבסוף דרך מעשית להרחיב את היקף פעולתנו הצבאית. דרך ההתקדמות המתממשת באמצעותו אין ערוך לה. סוד ההצלחה טמון בעובדה שהדבר נעשה ביוזמת הצבא ולמען דיכוי המהומות בלבד, בלי שיוכל מישהו להאשימנו במניעים צדדיים של בניית צבא יהודי. בדרך זו מושגת ההתקדמות על-ידי יצירה איטית של עובדות חדשות ולא על-ידי משא-ומתן על זכויות פורמליות.

וינגייט תיאר את המסקנות שהוציא מן הניסיון הזה באשר לסגולותיהם ולחסרונותיהם של היהודים ככוח לוחם. כפרטים הריהם ממדרגה ראשונה - מסורים, אמיצים, מוכנים לכל הקרבה. כקבוצה, הם חסרים ארגון ומשמעת. המנגנון למתן הוראות ולביצועו אינו פועל כראוי. אין פלא, מיהר להוסיף, שכן משך 2000 שנה לא היה לנו ניסיון בענייני ממשל ונאלצנו להסתמך על אחרים שיעשו זאת למעננו. איך אפשר להשוות אותנו לאנגלים מבחינה זו? אף-על-פי-כן, חשוב שליקוי זה יוכר ויתוקן במהירות האפשרית.

הוא המשיך והעלה את טענותיו נגד היישובים. בתחילה, כשרק יצא למשימתו, צריך היה לשבור את הקרח בעצמו, בכל מקום, בלי כל עזרה. אילולא המקרה שזימן לו חבר בטירת-צבי בדמותו של סרג'נט-המוספים המקומי [גרשון ריטוב] הוא כנראה לא היה מקבל עזרה לניסיונותיו הראשונים. בעין-חרוד הוא פנה באופן טבעי אל שטורמן[5], אבל שטורמן היה האדם המרכזי בגוש כולו ושקוע עד מעל לראשו בדאגות מקומיות. הוא לא יכול היה כמובן לצפות ממנו שיקדיש עצמו לעניין החדש. אולם לא היה אף אחד אחר אותו יכול היה לגייס לתפקיד וכך נותרו דברים רבים שלא בוצעו. הוא כמובן קיבל את המזון והדיור לאנשיו, אך אין זה מספיק. למשל, הקבוצות אינן פועלות לילה אחר לילה. בערבים החופשים יכלו החיילים בקלות להקדיש כמה שעות לאימון עמיתיהם היהודים; לא רק אלה היוצאים עמם, אלא כל המוספים שבסביבה, וגם אחרים. הוא חזר והציע שדבר זה יסודר, אך לא היה אף אדם אחראי לארגן זאת. (וינגייט לא שם את אצבעו על הקושי האמיתי: אנשינו לא יסכימו שיאמנו אותם חיילים אלא בנשק חוקי, והנשק החוקי היה בידי המוספים אשר לא יכלו לפעול אלא בפקודת הקצינים הממונים עליהם, ואילו בקיומם של קצינים ממונים אלה וינגייט אינו מואיל להכיר). זה חיוני, כך טען, שיביאו כל יישוב להכרה בחשיבות הפעילות החדשה הזאת, ושכל יישוב ייתן ברצון עזרה רבה ככל האפשר ואף יפיק את התועלת הרבה ביותר.

אמרתי לווינגייט כי בעיית המקשר כבר נשקלת ותוך הימים הקרובים ימונה אדם מתאים שיהיה אחראי על הצד הארגוני. לאחר-מכן אמרתי שיש שלושה דברים שאני מבקש ממנו לזכור: [---]

א. קיימת בעיית התגובה של הערבים המקומיים לפעולותינו. אם במהלכה של פעולת-לילה, כשיחידה נכנסת לכפר ויש הכרח בפעולה חריפה שבה אין נזהרים להבחין בין אשמים לחפים מפשע, הרי יהיה הבדל יסודי בין תגובת הכפריים נגד החיילים ותגובתם נגד שכניהם היהודים. החיילים, היום הם כאן ומחר רק האל יודע היכן יהיו, ולאחר שיעזבו את המקום אין הכפריים יכולים לשפוך עליהם את זעמם. יתר על-כן, מעשים רבים אם הם נעשים על-ידי החיילים, מתייחסים אליהם כאילו היו מטבע הדברים. מה שמוכנים לסלוח לצבא אין מוכנים לסלוח למתיישבים יהודים. [---] אין צורך כמובן להגזים בחששות בעניין זה, ואנו במרכז נכונים בהחלט לתמוך בווינגייט נגד אלה מאנשינו במקומות המסתכלים על המצב מנקודת-ראות צרה, הנתונים בעיקר לאינטרסים מקומיים וחרדים באופן די טבעי להציל עד כמה שאפשר את יחסיהם הידידותיים עם הערבים. יש לכפוף אינטרסים כאלה לעניין הרחב יותר - החזרת הסדר על כנו בארץ, והעלאת הפרסטיז'ה היהודית בעיני הערבים בכלל. מצד שני אסור ששיקולים כאלה ייעדרו לגמרי אצל העוסקים בפעולות, ולכן אני מבקש ממנו להתחשב בעניין.

ב. הסקתי שיחסיו עם הקצינים האחראים על השוטרים המוספים אינם כפי שהיו צריכים להיות. אמרתי כי מעניינו להשיג את יחסם האוהד. (וינגייט התערב ואמר שכבר תיקן את יחסיו עם קצין מסוים.) הצבעתי על כך שווינגייט בונה עכשיו בניין-על למסגרת העיקרית של כוח משטרת-המוספים היהודית. אם משטרת-המוספים לא הייתה קיימת, לעולם לא היה הגנרל יכול להציע למטה שימוש ביהודים למארב, קרב ומרדף אחר כנופיות ערביות, בלילה, בארץ פרועה (וינגייט הסכים לדברי.) לכן, אין לפגוע במסגרת של משטרת-המוספים, בעסק חלוצי כמו זה שלו אין להימנע מדי פעם מפעולות חורגות, בלתי-רשמיות, אולם יש להקפיד עד כמה שאפשר על צמצומן ובכל מקרה חייבים לעשות מאמצים להסדיר את המצב במהירות האפשרית.

ג. וינגייט יודע אל-נכון שפעילותו כרוכה בהוצאות בלתי-מבוטלות אשר הוטלו עלינו באופן בלתי-צפוי. עלינו לספק מזון, סוסים, מכוניות, מגורים וכו'. אנו רוצים לשאת במעמסה הבלתי-נמנעת, אולם עליו להבליג, ולא להיות קצר-רוח אם הכסף לא מגיע במהירות מייד לאחר בקשתו. עלי להתייצב מול הגזברות, אשר לא קל להוציא ממנה כספים מעל לתקציב, ולכן פער הזמן בין התביעות לבין היענותנו הוא בלתי-נמנע.

וינגייט אמר שהוא מבין לגמרי כל מה שאמרתי, ויעשה כמיטב יכולתו לזכור את כל שלוש הנקודות.

לסיכום אמרתי, שהסקנו מדוחות הפעולה שהגיעו אלינו לירושלים כי וינגייט מזלזל בעיקרון הצבאי הבסיסי המוטל על כל מפקד - להישאר בקור-רוח מאחור ולא לחשוף עצמו לסכנה. איננו רוצים לאבדו ואין שום סיבה מדוע ירצה הוא ליהרג.

וינגייט אמר שאין לו, כמובן, כל כוונה ליהרג, עוד לפניו דברים רבים להגשימם. גם אין הוא חושב את עצמו לאדם אמיץ במיוחד. הצרה היא שזה בלתי-אפשרי להוליך אנשים בדרכים בלתי-שיגרתיות בלי להראות להם איך הדברים חייבים להיעשות. איך יוכל להסביר לבחור יהודי, כי אין טעם לשכב מאחורי סלע ורק לאחר שיורים עליו להשיב אש, וכי בפעולות-לילה עליו להפתיע את האויב ולהתנפל עליו, אם לא על-ידי דוגמה אישית? עליו לעשות זאת עד שהאנשים ילמדו את המלאכה, ואז הוא, וינגייט, ידאג לעצמו.

מכיוון שזמני תם בשל פגישה עם מושל המחוז, נפרדנו וקבענו להיפגש שנית לפני ארוחת-הצהרים.

[---]

מילאתי הבטחה נושנה וביקרתי את ד"ר בירם[6] בבית-הספר הריאלי שם נכחתי בשיעור ערבית שניתן על-ידי גברת לנדמן, בוגרת הריאלי אשר למדה לאחר-מכן באוניברסיטה האמריקנית בבירות. המחלקה המדינית התעניינה השנה במצב לימוד הערבית בבתי-הספר שלנו. נתנו מענק כדי לאפשר את מינויו של בן-זאב - חוקר ערבית וארמית באוניברסיטה בקהיר - כמורה לערבית בבית-הספד התיכון החדש בבית-הכרם, כדי שישמש דוגמה להוראה מודרנית של ערבית. השתתפתי גם בהתייעצות  שכונסה על-ידי מחלקת-החינוך של הוועד הלאומי לדון בבעיית הוראת הערבית והצעתי שהחל מכיתה מסוימת תלמידים המראים נטייה  לערבית יופרדו משאר הכיתה ויקבלו הדרכה מיוחדת שתאפשר להם להשיג רמה יותר גבוהה. בירם סיפר לי כי הוא יאמץ לעצמו הצעה זו מן השנה הבאה ואילך, וכתוצאה מכך יוכלו 8 עד 10 תלמידים מכל מחזור להגיע לרמה שתאפשר להם שימוש בשפה.

הלכתי עם בירם להר-הכרמל ושם בחנו שטח השייך לבית-הספר הריאלי. לבירם יש תוכנית להקים שם מחנה-אימונים לצעירים אשר יוכלו לפעול אחר-כך כמדריכים צבאיים לילדי בתי-הספר בכל הארץ. השטח נמצא במקום נפלא, שיש בו אפשרויות רבות לאימונים.

נפגשתי עם וינגייט שנית ודנו במצב הכללי. הוא סבר שגל-הטירור האחרון היה כישלון ביחס להכנות. המופתי וחבריו הקדישו מאמציהם לארגון פעולות לראווה, בקנה-מידה ענקי, שהיו אמורות להתחיל עם תום עונת-הקציר, בכוונה להסעיר את הארץ כל זמן עבודתה של ועדת-החלוקה. תפיסת שני משלוחי-נשק חשובים - אחד שנועד פורמלית להישלח לערב הסעודית, ואחד לעיראק, כמו גם הקושי בגיוס אנשים ומפקדים מסוריה, הכשילו את תוכניות המופתי. הגדר משמשת, כמובן, מטרה חדשה, אולם בקרוב ייטול הצבא את ההגנה עליה. בצפת ובהר כנען יוצב גדוד, אשר יפעל בכל האזור שבין הדרך לעכו והגבול. הוא שוב אמר שהעיקר בשבילו הוא להשיג עם היהודים שלו הצלחה רבתי נגד כנופיה גדולה. הוא תולה תקוות רבות בהיינינג[7] אשר, לדעתו, הוא "לצידנו". הוא גם חשב שהנציב בסדר גמור ושהוא משתף פעולה עם המפקד הכללי בצורה הטובה ביותר. ב-7 יצאתי לירושלים דרך תל-אביב. הגעתי אחרי 10.

זסלני דיווח על שאלה שהופנתה אליו על-ידי הצבא: האם יש חשש, לדעתני, שהרביזיוניסטים ינסו להתנקש בחיי קצינים בריטים?

 

הערות