מתוך יומן העבודה                                                                 ירושלים, 24.6.1938

כל הבוקר חיכיתי לחדשות מגבעת-עדה. משך הלילה אי-אפשר היה לעשות דבר כדי להתחקות על עקבות שלושת הצעירים החטופים, אולם בבוקר הובאו למקום כלבים והגיע צבא כדי לנהל את החיפוש. בשעה די מאוחרת הגיעה ידיעה שהכלבים איבדו את העקבות במקום שעדרים עברו על-פני המסלול, ושהחיילים שבו בידיים ריקות. המושבה הקטנה, הנידחת וחסרת-הישע, הייתה במצב של ייאוש.

הידיעה בדבר אישור פסק-דין המוות הופיעה ב"פלשתין-פוסט" באופן בלתי-רשמי. קצין-העיתונות של הממשלה אשר נשאל על כך לא ידע דבר. צילצלתי למטה הצבא, אבל לא יכולתי להשיג את קוויליאם. הרב פישמן הציע שהרב הרצוג יפנה פנייה של הרגע האחרון אל המפקד הכללי ויזהיר אותו מפני התוצאות החמורות העלולות לנבוע מההוצאה להורג. הסכמתי שיש לפנות, אולם התנגדתי לכל דבר העלול להיראות כאיום. הרב הרצוג צריך לומר שזועזע קשות למקרא הידיעה ב"פלשתין-פוסט", הוא לא יכול היה להאמין שכך הדבר, והוא מתפלל לאלוהים שאומנם אין זה כך. יכול הוא להוסיף שהוא חושש מהשפעת ההוצאה להורג על רגשות הציבור.

במהרה נודע שההודעה הרשמית תפורסם ב-2.00 לערך.

[---]

ליאו כהן היה במגע עם הרב הראשי בקשר לצעדים האחרונים שאפשר עוד לעשות בלונדון כדי להציל את בן-יוסף.[---]

בתוך כל המהומה היה עלי לארח לארוחה בביתי, על-פי סידור שנקבע מראש, את הקונסול האיטלקי הכללי הרוזן מאצוליני. בן-צבי שהיה צריך להיות אחד האורחים נקרא ללכת עם הרב הרצוג אל הגנרל להגיש עצומה של השעה ה-13. הם לא נתקבלו על-ידיו ורק הגישו את המכתב שהכינו. השיחה בשעת הארוחה לא הייתה חשובה.[---]

ליאו כהן הביא את נוסח המברק שעמד להישלח ללונדון בחתימת הרבנות הראשית, הוועד הלאומי, ההנהלה, ראשי הערים תל-אביב ופתח-תקווה וראשי הקהילות של ירושלים, תל-אביב וחיפה. נוסף לכך שלחנו מברק אל וייצמן שיעשה ככל יכולתו. הרב פישמן הציע שנאמר במברקנו לוייצמן כי אם ייתלה בן-יוסף יהיה זה קץ ה"הבלגה"[1]. סירבתי להגיד כל דבר ממין זה, וגם בן-גוריון אשר טילפנתי אליו לתל-אביב היה באותה דעה. על-כל-פנים, אין זה הגיוני ביותר להכריז כי הנה עלול לבוא הקץ על ה"הבלגה", לאחר ש-7 עד 10 ערבים כבר נהרגו על-ידי יהודים המתנגדים ל"הבלגה", תוך שלושת השבועות האחרונים מאז תחילת משפטם של הביתרים מראש-פינה, ובעוד גורלם תלוי בשערה. אמרתי מ-7 עד 10 כשאני מניח בספק את נסיבות מותם של שלושת הערבים מיפו. אולם הממשלה משוכנעת שהיהודים התחילו במהומה כשתקפו את בית-הקפה הערבי, ושדקירת עוברי-האורח היהודים והיריות מתוך הבית הערבי היו פעולות-תגמול. המספר שבעה מורכב איפוא משלושה ערבים שנהרגו בירושלים, שנים בחיפה ושנים ליד מגדיאל. במקרה האחרון הלכו הכלבים לפי העקבות ממש עד לב המושבה, הנאלצת עתה לשלם את אחזקתה של תחנת-עונשין משטרתית. למען הדיוק רק שישה מן השבעה היו ערבים, אחת מהקורבנות בירושלים הייתה נזירה רוסיה.

[---]

טילפנתי לזסלני בתל-אביב, כי עליו לזמר לאיש-המודיעין שלנו בחדרה לשלוח את בלשיו בעקבות הילדים מגבעת-עדה. כמו-כן אמרתי לזסלני שחייבת להיערך חקירה מיוחדת בנסיבות החטיפה, כדי לקבוע אם אפשר היה למנוע אותה ואלו צעדים יש לנקוט כדי למנוע את הישנות המקרה. על אף הניסיון המר התקשיתי להאמין שהערבים ירצחו בדם קר ילד בן 13. גם העובדה שעדיין לא נמצאו הגופות מעוררת תקווה קלושה שהצעירים עדיין חיים.

הערות