מתוך יומן העבודה - ירושלים, 23.6.1938
שם הספר  יומן מדיני 1938
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - ירושלים, 23.6.1938

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                          ירושלים, 23.6.1938

 

אחר הצהרים סרתי אל לוק, מזכיר "ועדת החלוקה", על-פי בקשתו. הוא העביר לי הודעה מהיושב-ראש לאמור: אם יש לנו אלו הערות לגבי הנקודות הכלולות בתחום סמכויותיה של "הוועדה" בסעיף האחרון (חובות ציבוריים ונכסים, מסילות-ברזל, דואר, טלגרף, מכס וכו') - הרי במידה שאותן נקודות לא נדונו בתזכירים ש"הוועדה" כבר הזמינה אצל הסוכנות - היא תשמח לקבל אותן. באשר למסילות-ברזל, דואר וטלגרף היה היושב ראש רוצה שנשקול אפשרות של סידור פדראלי.

[---]

אמרתי, שאין לצפות כי נסיים את התזכירים העיקריים בבעיות פוליטיות וקונסטיטוציונליות כגון, שלבי הקמת המדינה, מעמד המיעוטים, חוק הלאומיות וכו', לפני המחצית השנייה של יולי.

'הוועדה" לא תופרע במאומה אם תקבל את התזכירים במועד שנקבתי, אמר לוק. מתגובתו הסקתי ש"הוועדה" מתכוונת לשהות בארץ לפחות עד סוף יולי.

נטלתי את ההזדמנות להבהיר את החידה בדבר הופעת אקצין[1]. אמרתי כי לא נהיר לנו על אלו פסים מתנהלת "הוועדה". הם סירבו לשמוע את הגב' ג'ייקובס שרצתה להתנגד לחלוקה, אולם שמעו את אקצין שנקט בדיוק אותה עמדה.

לוק הסביר שהשקפת "הוועדה" היא כי שמיעת עדות עקרונית נגד החלוקה או הטפה לפיתרון שונה בתכלית הינו מחוץ לגדר סמכויותיה של "הוועדה", אך מוטל עליה לשמוע עדים המתנגדים לחלוקה למעשה, דהיינו, המסבירים את קשיי החלוקה. [---]

ציינתי שנציגי "מזרחי" שואפים להופיע בפני "הוועדה" כדי להשמיע את הערותיהם על הצעת החלוקה מנקודת-ראות דתית.

לוק חשב שלא יהיה קושי לסדר את קבלת נציגי "מזרחי" [---]

בערב השתתפתי באזכרה לפרופ' שפירא[2], שנערכה באולם שלנו. הייתה זו האזכרה השלישית באותו שבוע, הראשונה הייתה לרבי שמואל מוהליבר[3] והשנייה לארלוזורוב.

ארבע פעמים נקראתי מן האזכרה לשמוע דוחות, כל אחד מדאיג יותר מקודמו.

1. כנופיה חזקה משוטטת בסביבות ראש-פינה, היא צלפה אל המושבה ואל הכפר הערבי שמעליה והיא ודאי תתקוף במשך הלילה איזשהו מקום בסביבה;

2. מהומה פרצה בגבול שבין רובע מנשיה ביפו ורחוב הכרמל בתל-אביב - הייתה התקפה ערבית וכתוצאה ממנה תגרה, ובה נהרג ערבי אחד ומספר יהודים נדקרו קשות;

3. שלושה צעירים יהודים, אחד מהם ילד בן 13, נחטפו ליד גבעת-עדה יחד עם פרדיהם, שעה שחזרו מעבודתם בשדות;

4. הגיעו ידיעות מחלקים שונים של הארץ כי צפויות למחר מהומות נרחבות - נהגים ערבים קיבלו אזהרה סודית שלא לצאת לכבישים, פורסמה הודעה על-ידי מנהיג כנופיות נודע לשמצה[4] לסגור את החנויות בחיפה כדי להפגין אהדה לסורים בעניין אלכסנדרטה[5] וכו'.

עזבתי את האזכרה והלכתי הביתה. גיליתי שמשטרת ירושלים קיבלה פקודה להיות נכונה למחר. באתי במגע עם הכוח שלנו, שניתנה בו הוראה למצב הכן כללי.

אהרון חיים כהן טילפן שעל-פי מקורות ערביים המהומה ברחוב כרמל החלה כששלושה יהודים פרצו לבית-קפה ערבי, אחד מהם ירה את כל כדוריו של אקדח אוטומטי לתוך הקהל ופצע שלושה אנשים, מהם מתו במקום שנים והשלישי גוסס. זוהי הגרסה שתופיע מחר בעיתונים הערביים. צילצלתי לתל-אביב כדי לשאול מה היה באמת, אולם לא קיבלתי תשובה ברורה. היו דיווחים מנוגדים והיה קשה לוודא את השתלשלות המאורעות המדויקת. האפשרות שהיהודים החלו את המהומה לא הוצאה מכלל חשבון. בעיצומן של השיחות הטלפוניות, שתכליתן הייתה להפריד בין אמת לשמועה, ירדה מהלומה מהממת: המפקד הכללי אישר את פסק-דין המוות על בן-יוסף, והמתיק את דינו של שיין למאסר-עולם[6]. הידיעה הגיעה מגורדון אשר אירח אמש כמה קצינים. אמרתי מהלומה מהממת, אולם ניתן היה לצפות לה. נס אינו מתרחש פעמים ולאחר שוייוול הקל בעונשו של אלטמן, הנוטר הרביזיוניסטי שהואשם ביריות אל אוטובוס ערבי, היה ברור שבפעם הבאה לא יהיו רחמים בדין. בעצם, במקרה ראש-פינה, השאלה הייתה אם אחד ייתלה או שניים.

מאוחר בלילה נשמעה צפת בטלפון. ד"ר וייל[7] טילפן מבית-החולים והודיע שכנופיה חזקה - כנראה זו שנראתה בסביבה קודם-לכן באותו ערב - ערכה התקפה עזה על משמר-הירדן. רקטות שנורו מן היישוב הודיעו שהתחמושת אזלה ושנפצע סרג'נט ממשטרת המוספים, חבר כפר-גלעדי. עזרה מן הצבא או מן המשטרה הסדירה אינה צפויה. בגלל האש הכבדה שהומטרה על המושבה לא הייתה אפשרות להעביר את הפצוע לבית החולים, מקום שהרופא והצוות עמדו הכן. וייל חזר דרך אגב וסיפר על הראיון של הקהילה היהודית בצפת עם גיבס, קצין-האדמיניסטרציה הבריטי, האחראי על העיר. הם באו למחות נגד הלוויה הציבורית שהשלטונות התירו לערוך לשני טירוריסטים אשר נהרגו בהתנגשות עם שוטרים מוספים שלנו השומרים על הגדר, לוויה שהפכה להפגנה אלימה. גיבס הודה כי לא היה תחת ידו כוח שיאפשר לו להתנגד לדרישה. שאלו הם: אם זה המצב מה יהיה במקרה של התקפה חמורה על הרובע היהודי? לא היה לו מענה.

צילצלתי לזסלני שנמצא במקרה בחיפה, ואמרתי לו להתקשר עם ידידנו וינגייט ואמרתי לו להתקשר עם ידידנו וינגייט8 [i]ולברר אם יוכל לשלוח הוראה לפלוגה, הפועלת הלילה תחת פיקודו בגליל העליון, לבוא לעזרת משמר-הירדן. מייד אחר חצות טילפן זסלני שאנשי וינגייט הגיעו ביוזמתם למשמר-הירדן, ששוטרים מוספים מכל היישובים בסביבה הובאו למקום, שההתקפה נשברה ושהפצוע נמצא עתה בדרכו לטבריה.

המשך קיומה של המחלקה הכירורגית בבית-החולים שווייצר בטבריה מוטל בספק. אין תקציב לאחזקה. ב-1936 פנה אלינו הוועד הלאומי בבקשת מענק מיוחד ואנו נתנו. לפני זמן קצר פנו בבקשה לחדש את המענק והעברתי את בקשתם לגזבר שלנו. בית-החולים בצפת אינו מתאים לטיפול כירורגי, הוא בעיקרו בית-חולים למקרי-שחפת. אם לא תהיה מרפאה כירורגית מתאימה בטבריה יהיה צורך להוביל את כל המקרים החמורים מן הגליל התחתון והעליון לחיפה. היו לנו כמה מקרי-מוות שנגרמו על ידי איבוד דם בשעת ההעברה, אף-על-פי שהפצועים לא היו אנושים ביותר. כמה מהאנשים שנפגעו בחניתה מתו באופן זה. בעוד רושם המקרה האחרון חזק כתבתי תזכורת לגזבר על המענק לבית-החולים בטבריה.


הערות

[1]  אקצין, בנימין - ראה כרך ב', עמ' 464, הערה 6 מ-27 בפברואר 1937, מכתב לבן גוריון.

[2]  שפירא, פרופ' הרמן צבי - 1898-1840. מתמטיקאי ומראשי חיבת ציון. בגיל צעיר מאוד הוסמך לרבנות והשתלם במתמטיקה. מ-1883 מורה באוניברסיטת היידלברג. מאבות הרעיון של הקמת הקרן הקיימת לישראל.

[3]  מוהליבר, רבי שמואל - 1898-1824. מראשי "חובבי-ציון", יליד רוסיה. הטיף לאיחוד בין רבנים ומשכילים לפעולה משותפת למען המוני היהודים. לאחר פרעות 1881 סובב בערי מערב-אירופה וקרא למהגרים מרוסיה לעלות לארץ-ישראל. ממארגני "ועידת קטוביץ" (1884). הצטרף לתנועה הציונית מייד לאחר הקמתה.

[4]  מנהיג כנופיות נודע לשמצה - הכוונה ליוסף סעיד אבו-דורה (כינויו אבו-אל-עבד). מנהיג כנופיות בן הכפר סילת אל-חרתיה באזור ג'נין, אשר בימי מאורעות 1936-1938 ניהל ופיקד על רוב פעולות הכנופיות באזורי הצפון, ג'נין וחיפה. בזמנו עבד כסבל בתחנות-הרכבת של בנימינה וחיפה ולאחר-מכן בחברת-הנפט העיראקית, הצטרף לכנופיה של שייך עז-אל-דין קסאם ולאחר-מכן הקים כנופיה עצמאית שעמד בראשה. אבו-דורה נתפרסם כמארגן המנהלי של הכנופיה ואילו על הפעולות המבצעיות ניצח סגנו יוסף חמדאן. בימי המאורעות הצליח לרכוש לעצמו רכוש רב עמו ברח לסוריה, שם הסתכסך עם מנהיגי-כנופיות אחרים ונאלץ לעבור לעבר הירדן המזרחי. נתפס והוסגר לשלטונות, נשפט ונידון לתלייה.

[5]  אלכסנדרטה [סכסוך] - ראה כרך ב', עמ' 455, הערה 6 מ-31 בינואר 1937.

[6]  משפטם של בן-יוסף ושיין וכו' - בן-יוסף, אברהם שיין ושלום ז'ורבין, חברי פלוגות בית"ר בראש-פינה, ירו על אוטובוס ערבי ליד ראש-פינה כמעשה-תגמול על רצח 5 יהודים במונית בכביש עכו-צפת. השלושה נתפסו והצהירו כי הם מוכנים להיתלות כדי לזעזע את הנוער העברי בארץ. על בן-יוסף נגזר דין-מוות, שיין נידון למאסר עולם (בשל גילו הצעיר). במהלך המשפט התברר שז'ורבין סובל מליקוי נפשי והוא נשלח לבית-חולים לחולי-רוח. למרות מאמצים בארץ ובחוץ-לארץ נתלה בן-יוסף בעכו ב-29.6.38.

[7]  וייל, ד"ר פינחס - רופא. עלה ארצה בשנת 1924. מ-1929 מנהל בית-החולים לחולי ריאה בצפת. היה פעיל גם במוסדות המוניציפאליים של צפת וחבר ה"הגנה" במחוז הגליל.

[8]  וינגייט, צ'ארלז אורד (Wingate, Charles Orde) - ראה כרך ב', עמ' 480, הערה 1 מ-16 ביוני 1937.

 

העתקת קישור