[1]  המאמץ הגרמני-עותמאני להניע גייסות וציוד לחזיתות ארם-נהריים, חיג'אז וסיני ואח"כ, עם התקדמות הבריטים, לחזיתות א"י ועבה"י, נסמך כולו על שימוש ברכבות, שכולן עברו בצומת חלב, ומכאן "עבודת הפרך" של מ"ש כאחד מקציני מטה התעבורה הגרמני ("אתרה") בחלב, שבו הוצב בשבוע הראשון של ינואר 1918. אפשר שעוצמת התגבורות שנעו דרך חלב דרומה היא שגרמה למ"ש להתרשם, כי "עוד שנים נכונו לי" (ור' מכתב 95 הע' 4).

[2]  ביהודה, בשטח הכיבוש הבריטי, וקרוב לוודאי שהכוונה למשרתים בגדוד העברי. נראה שמ"ש נדרש למכתב צפורה מ-5.7.1918, מחיפה (אז עדיין בידי הצבא העותמאני), שם היא אומרת:

ועתה שמע נא, משה. לפי השמועות האחרונות ישנה איזו תנועה במדינה. יש אומרים שהצבא הגרמני עוזב את הארץ. בדרום מתנהלים קרבות. בכלל אי שקט. בחיפה מסדרים בתי חולים צבאיים. [---] איך שלא יהיה, הלא יכולים להכריח גם אותך לזוז ממקומך - להצפין אל תצפין. איני יודעת מה לייעץ לך, להסתלק [לערוק] או להישאר, אך דבר אחד ברור לי: אתה אינך צריך להיות במקום הסכנה. לא כדאים הם לזה. הבטח לי שתשמור על עצמך ממצבים מסוכנים. הבטח לי שתשמור על עצמך בשביל מטרות יותר חשובות. אתה מבטיח זאת, משה, לא כן?

והנה עוד דבר אודיעך: מספרים כי ע"י יריחו היו, ואולי עוד ישנם, שתי דיוויזיות, ארמנית ועברית. הראשונה מתנהלת באנגלית, השנייה בעברית וז'רגונית. היהודים שבה הם מאנגליה, אמריקה, רוסיה ותורכיה. להם תלבושת וסימנים מיוחדים. כאשר התורכים שובים מהם – הורגים אותם תיכף ומייד.

איזה ידיעות מקבל אתה מקושטא? הלא עתה שם דיזנגוף. [---] אני מתארת לי את שמחתך לקראת רבקה. רבקה רצתה שאני אבוא אליה לטבריה טרם תיסע אליך, אך זה אי אפשרי בשבילי.

צפורה עמדה בקשר מכתבים תכוף למדי עם רבקה והייתה שותפה להכנות רבקה למסעה אל מ"ש בחלב. אפשר מאוד שקיוותה, כי יעלה בידי רבקה לשכנע את אחיה שהגיע שעתו לערוק, ולפחות לשכנעו לבוא לאלתר לחופשה בארץ, שבמהלכה ישתכנע להישאר, אולי גם בהשפעת ההסתערות הבריטית צפונה, שמִשמשה ובאה. ב-1.7.1918 כתבה צפורה מחיפה לרבקה בטבריה:

לבוא אליך לא אוכל אם כי הייתי רוצה מאוד להתראות איתך לפני נוסעך למשה. אני שמחה מאוד לזה שאת נוסעת. שמעי נא, רבקתי, בעתיד הקרוב מחכים למאורעות חשובים על הגבולות הדרומיים. צריך היה שמשה יקבל חופשה ויבוא הביתה. הוא חושב בוודאי לדחות את קבלת החופשה לחגים, אך בארי לו כי הדיחוי הזה אינו במקומו עתה.

ובמכתב לרבקה מ-5.7.1918 כתבה באותו נושא:

ואת, רבקה, סעי למשה, סעי מהר, אל תתעכבי מפני תפירת השמלה, הלא משה משתגע בוודאי מאי סבלנות לבואך. סעי עם ברוך [קטינקא]. [---] מהרי לנסוע עוד מפני טעם אחד: בארץ הולך ונעשה אי שקט. נפוצות שמועות ע"ד עזיבת הארץ ע"י הצבא הגרמני, ע"ד התגרות בדרום, ע"ד אי השקט בקושטא לרגלי השולטן החדש. במילה אחת - מהרי לנסוע. [---] דברי על לב משה שיקבל חופשה ויבוא הנה. בקרוב מחכים לאיזה מאורעות חשובים - לכן כדאי היה בשבילו לשוב הביתה ואל ישתדל לאחר את המועד" (אמ"ש).

ואילו רבקה כתבה לצפורה ב-9.7.1918:

זה עתה קיבלתי את מכתביך ע"י ברוך [קטינקא] יחד עם כרטיס נסיעה מטבריה לחלב וחזרה. אין לי מזל! כמה השתעשעתי ברעיון נסיעה זו, הוא היה לי לחלום יקר, אשר המתיק לי את ימי בטבריה, נתן לי אומץ להתחזק בפני ריקניות ההווה. כנראה שכל חלום יקר הוא רק חלום. כשהגיע זמן הוצאת רעיוני לפועל, צצו אותם המעצורים אשר מהם יראתי כל הזמן. מרגישה אני שאם אחליט על נסיעתי בחיוב ואסע - אקבל על עצמי אחריות רבה. אך גם לבלי נסוע אין לבי נותנני. משה כותב: "את מתחייבת בנפשך במפח נפשי"... נוסף לזה הנני חולה כעת, מעט קדחת. לנסוע עם ברוך לא יכולתי, כי הכרטיס הגיע אלי יחד עם הידיעה שהוא נוסע באותה שעה לדמשק. פה אין איש מייעץ לי לנסוע. לאנשים ציבילים אין כל אפשרות נסיעה. ברוך כותב כי למרות זה יתנו לי לנסוע, כי אני אחותו. הלילה עוד אכתוב לברץ, אשאל בעצתו וגם אבקש את עזרתו בסידור נסיעתי. הנסיעה תהיה קשה מאוד. התנועה הצבאית ברכבת חזקה. זה כבר שני חודשים שאין לי כל ידיעה מבהרב. איני יודעת אם נעשה זה במקרה או יש דבר בגו. בכל אופן, הדבר לא נעים לי מאוד וגם מקשה עלי מאוד את הנסיעה. הרי רואה את, חביבתי, כמה מסובך המצב. קשה לנסוע, קשה לבלי לנסוע. אשתדל להבריא. אולי בינתיים יתברר דבר מה אם לטובת הנסיעה או לרעתה. במקרה האחרון יהיה זה מפח נפש גדול מאוד בשבילי. זאת כבר אני יודעת.

כעבור 3 ימים שוב כתבה רבקה לצפורה:

"עניין נסיעתי עוד טרם התברר. אומרים שכבר אין קושי כ"כ גדול בנסיעה. ברוך נתן לי כרטיס, אך מכיוון שאני אחותו נחוץ לי גם נַפוּס של אחת מאחיותיו. אבקשך לשלוח לי עד כמה שאפשר מהר ובהזדמנות בטוחה מאוד את הנַפוּס של תרצה [קטינקא-גורביץ]".

וב-17.7.18 כתבה לאחיותיה עדה וגאולה:

בנסיעתי אמהר עד כמה שאפשר, אך לנסוע מוכרחה אני [---] ולא רק בשביל משה הקורא לי לבוא מפני טעמים חשובים, אלא גם בשבילי. הנני עתה אפסת כל כוח, רוחני וגופני. הנסיעה תרענן אותי ובשובי אתמכר לעבודה [---] מתרחקת אני מכם למרחק רב. הולכת אני להטיף טיפת מרפא אל לבו הכואב של משה. ואולי גם תהיינה תוצאות חשובות לנסיעתי - מי יודע? (אמ"ש).

[3]  הבריטים.

[4]  "ועד הצירים", שנקרא תחילה "הקומיסיה הציונית", ובראשו ד"ר חיים וייצמן. חברי הוועד באו ארצה ממצרים ב-4.4.1918. על ימי הוועד הראשונים בת"א והרכבו ר' מב"ה, עמ' 871 ואילך; יגאל עילם, "היסטוריה מדינית - 1922-1918" בתולדות היישוב היהודי בא"י מאז העלייה הראשונה, תקופת המנדט הבריטי, א, האקדמיה הלאומית למדעים/מוסד ביאליק, עמ' 147.

[5]  ההסתייגות מהשמחה על הכיבוש הבריטי, שלכאורה לא הביא בכנפיו לא שחרור אלא חילופי שליט אחד באחר, המשתמעת מפסקה זו, לא הייתה נחלתו של מ"ש בלבד. היא הובעה גם במכתבי אחיותיו רבקה וגאולה מר"פ לחבריהן ביהודה, ואפשר שסוגיה זו נדונה בכמה ממכתבי מ"ש לבני המשפחה בר"פ, שלא נשתמרו. מכתב של האחות הצעירה גאולה מר"פ לאחיותיה רבקה ועדה בצפת, מ-27.9.1918 (שנכתב אחרי כיבוש הגליל בידי הבריטים), מלמד על הלוך-רוח זה, שניסר בבית:

אחיותי האהובות, הנה האנגלים כבר באו, ואנשים רבים חושבים את עצמם מאושרים ע"י זה, כי בזה נמלאה כל בקשתם... ואני... משאלות לבבי לא נמלאו ועם בוא האנגלים לא ראיתי את בוא הגאולה... וכמה בזתי לאנשים ה"קטנים", אשר באין להם דבר עצמי ורגשות פנימיים שלהם, ימצאו את כל סיפוקם בהחלפת אדון באדון טוב ממנו... לו ראיתן תמול את המחזה השפל כשבאו האנגלים ויהודינו הסירו את כובעיהם לפניהם, אלה היהודים אשר רק לפני שעות אחדות רעדו בפני התורכים ("גאולה, משלה ועליה", חוברת במלאות 50 שנה למותה, 1989, הוצ' המשפחה; אמ"ש).

במכתבה לא"ג מנוב' 1918 חזרה רבקה והביעה גישה זו:

נדמה לי שהמגמה החדשה אשר פניתם אליה לא תיקלט אצלנו. היא אינה בשבילנו. היא לא תספק אותנו. בפתקאותיך מיפו, גם ממכתביך הראשונים ממצרים, הרבית לדבר על שחרור הארץ ועל הצהלה הכללית לקראתו. לי נדמה שאנו צריכים להבין את השחרור האמיתי לא כפי שמקובל עתה להבינו. הקולות הצוהלים שהגיעו אלינו מיהודה הכאיבו לנו מאוד. הם כה זרים לנו. ובראותי שהמילה "שחרור" כה שגורה בפיך - התפלאתי (אמ"ש).

בתשובתו פסל א"ג את הזלזול ב"פוליטיקנים" ביהודה, המגזימים כביכול בערך השחרור הבריטי:

זה עכשיו קיבלתי את התמונה שלך עם משה [מפגישתם בחלב, שהתקיימה בתחילת אוגוסט 1918; ר' מכתבים 122 -124ן ואת מכתבך. מתוך עונג וכאב קראתי את הדברים. המילים האחדות שלך עלינו ועל הלך-רוחנו הביאו אותי במבוכה. [---] מתפלאה את על רוח הפוליטיקה שעטפה אותנו. אבל תביני נא, כי עכשיו נמצאים אנו במצב המקצץ את כנפי מחשבתנו, כי אנו משוללים עכשיו כל אינציאטיבה [כחיילים בצבא הבריטי]. נחמה יכולים אנו למצוא רק בפוליטיקה, בזאת שהציבור ישתמש בנו [חיילי הגדוד] ובמעמדנו לטובתו. ועוד אגלה לך, כי אומנם נוגענו אולי במקצת במחלת הפוליטיקניות השטחית [---] אי אפשר לנו לא להיסחף בעבודה לטובת התקוות מבלי לשים לב אל בניין ההווה. אי אפשר שלא תעצום עינך על כל אשר מסביבך ושלא תחכה בנשימה עצורה לקראת האפשרויות הבאות. את מתפלאה על הצהלה הכללית ועל זאת שגם אני מזכיר לפעמים כה קרובות את המילה שחרור. גם אנוכי אומנם חושב, שרבה עוד הדרך ורבה העבודה עד שנשיג את נקודת גאולתנו. ובכ"ז חושב אני את השינוי שבא במצבנו כשחרור. הרי תודי גם את, כי שאיפותינו נתרחבו עכשיו, אופקינו גבהו, דרישותינו מובעות בפה יותר מלא, תקוותינו מלאות יותר עוז. האם כל זה אינו שחרור? [---] עכשיו, עוד יותר מאשר קודם, תלויה גאולנו בנו בעצמנו, אבל אין להכחיד כי בתנאים החיצוניים בא שינוי, אשר השפיע כבר גם על הלך-רוחנו ושאיפותינו, ואשר יש לנו הזכות המלאה לקרוא לו שחרור (אין תאריך, חביון, עמ' 160-159).

[6]  במלחמה ושלום מעמיד טולסטוי את הרוח המפעמת בעם, ומתגלמת במצביאו, כרכיב המכריע בהשגת ניצחון בשדה המערכה.

[7]  בכוח הזרוע או בדרך ממצרים, כבימי משה ויהושע.

[8]  כלומר ייוָותר בשלטון העותמאנים - אפשרות שכבר נחזתה במכתבים קודמים.

[9]  יששכר סיטקוב. חבר "השומר". ב-1915 מהנאסרים בקשר לפרשת ניל"י שהועברו לכלא לדמשק. ייתכן שנמנה עם קבוצת המשוחררים, שהוגלו אחרי הוצאת נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי לתורכיה. מ"ש מרמז, שעלה בידו לחזור לא"י או לצאת מתורכיה לאירופה, ואכן ידוע שב-1919 הלך לאודסה, גויס לצבא הרוסי, ערק וחזר ארצה (ר' הערה 12 להלן; נצ"ב).

[10]  כנראה ד"ר אברהם שלמה ולדשטיין. הורה בג"ה מקצועות עבריים ואנגלית. התעתמן. פעל עם קבוצת "הנשארים" ואח"כ גלה עם ג"ה לשפיה. קרוב לוודאי שנאסר בשלב כלשהו והוגלה צפונה.

[11]  חמקו מגלותם בתורכיה או מהגליל שבשלטון העותמאנים ליהודה שבשלטון הבריטים.