מתוך יומן העבודה - ירושלים, 10.3.1938
שם הספר  יומן מדיני 1938
שם הפרק  מתוך יומן העבודה - ירושלים, 10.3.1938

 

 

מתוך יומן העבודה                                                                         ירושלים, 10.3.1938

 

דנתי עם ד. הכהן בהצעת ההסכם עם ראש ממשלת לבנון. [---] חובה עלינו להשיג את עזרתו בעלייה לחניתה באמצעית כמה צעדים משטרתיים שינקוט מעבר לגבול ובאמצעות מכתב פרטי אלי המאשר אותם. נראה שהממשלה עומדת להטיל וטו על העלייה לחניתה ופירושו של דבר סכסוך חמור עמה. עמדתי תתחזק מאוד אם אוכל להראות לממשלה שהאדמיניסטרציה הלבנונית מוכנה לעזור לנו במשימה זו שעה שהאדמיניסטרציה הפלשתינאית הולכת ונסוגה מתמיכתה. הצעתי שדויד הכהן ידון בהצעה עם גמיל אביאד ויניע אותו לנסוע יחד איתו לביירות.

דויד הכהן סיפר לי אתמול שסר צ'ארלז טגארט, עמו נפגש שנית בעניין הגדר בצפון, התוודה בפניו שמצפונו אינו נקי מפני שלא קיים מגע עמי משך כל הזמן. הוא הביע את רצונו להשיב לי ביקור. ב-11.00 צילצל טגארט לשאול אם יוכל לבקרני. הוא בא ומהשיחה שניהלנו למדתי הרבה מאוד. הוחלט למעשה להקים את יחידת-הרוכבים Division Rural Mounted The' ומחכים רק למינוי מפקד כדי להתחיל בגיוס. הכוח יהיה מורכב מ-900 איש, 300 בגליל, 300 בשומרון ו-300 במחוז ירושלים. לא יהיה זה משמר-גבול הדואג לגבול הירדן, אלא מין ג'נדרמריה הפרושה על-פני כל הארץ, ואשר תפקידה הוא להיות תמיד בתנועה ולקיים קשרים עם כל כפר. הרבה כפרים המסווגים כ"טובים" הופכים לטרף חסר-ישע לכנופיות הטירור מכיוון שאין איש במקום שיעזור להם להתנגד לכנופיות העורכות עליהם מדי פעם התקפות-פתע ונוטלות בחוזק-יד כסף ואנשים. כפרים אחרים מן הקבוצה ה"רעה" יש ביכולתם לעזור לכנופיות באופן חופשי, שוב, מפני שאין איש במקום או בסביבה אשר ימנע אותם מלעשות זאת.

שאלתי את סר צ'ארלז כמה יהודים הוא מציע לכלול בכוח. הוא נראה כמי שחדו לו חידה ושאל בתשובה אם לדעתי יהוו יהודים וערבים תערובת טובה בכוח מסוג זה. עניתי. שאם יהיו, נאמר, חמישה יהודים בלבד בתוך יחידה של 40, הם ירגישו עצמם כמיעוט חסר-ישע והערבים בהתאם

ירגישו עצמם שחצנים ושתלטנים, אולם אם יהיו מ-15 עד 20 יהודים, יהיה להם מעמד של שווים עם הערבים והיחסים יהיו יחסי כבוד הדדי. הוספתי, שאני מקווה כי סר צ'ארלז מבין את שני הדברים הבאים:

א. כי לא יהיה מן המועיל להפקיד עניין רגיש כעניין שעליו דיבר בידי כוח ערבי טהור. יסוד נוסף הוא חיוני כדי לבלום את הנטייה הטבעית שתהיה לחיילים הערבים להתיידד עם הכפריים ולעצום עיניים כשקורה משהו בלתי רגיל;

ב. בכל פעם שיחידה מהכוח החדש תבוא למושבה יהודית - ואין להימנע מכך בהיותה בסיור, או בבואה להגיש עזרה בשעת התקפה - היא תתקבל בחוסר-אמון מוחלט ובצורה עויינת. טגארט העיר שהכוונה היא לכלול מספר גדול של שוטרים בריטים ביחידה החדשה, פירושו של דבר שהוא הסתמך על היסוד הבריטי שישמש אותו בלם אשר חשבתי שישמשו היהודים. הוא שאלני איזו שיטה אני מעדיף: יחידות נפרדות ליהודים וערבים, או יחידות מעורבות. עניתי, שקשה לי לומר מניה וביה מה אני מעדיף מכיוון שלכל שיטה יש נימוקים בעד ונגד. הכל תלוי בטיב עבודתה. לתפקידים עליהם הצביע סר טגארט נראה שהרכב מעורב רצוי יותר.

אפשר, אמר טגארט, שהפיתרון הנכון יהיה רוב ערבי באזורים ערביים ורוב יהודי באזורים יהודיים. הוא הרבה להלל את עמידת אנשינו בטירת-צבי. אחר-כך דיבר על נושא שעשועיו - הגדר - וקיווה שהיא תאושר במהרה. השיטה הנוכחית של סיורי מכוניות לאורך הגבול הצפוני אין בה כל תועלת. בלילה מתגלה המכונית על-ידי פנסיה ומשעה שעברה יכולות הכנופיות הממתינות לחצות את הגבול ולהגיע למקום מקלט בלי שיאונה להן כל רע. יתר על-כן, זמני הסיור קבועים וידועים. מן הערבי אשר הרג את המוכתר של ג'וערה, זה שנתפס על-ידי מעקב הכלבים, הם למדו פרטים מאירי-עיניים על הדרך בה חוצות הכנופיות מסוריה באופן חופשי את הגבול. הוא סיפר על כנופיה גדולה עם פרדי-משא ומיני כבודה אשר חצתה את הגבול בלילה ומצאה מחסה בכפר בלי להיתקל בשום התנגדות. אפילו אם מדי פעם יפרצו את הגדר תדע המשטרה לפחות באיזו נקודה חצו האנשים ותוכל ללכת בעקבותיהם. רעיונו הוא להחזיק בצפון כלבים כדי לעקוב אחר פורצי הגדר. באופן כללי נראה שליבו של טגארט נתון לתפקידו והרגשת ייעוד ממלאה אותו.

[---]

כל הבוקר הייתי מתוח בציפייה לתשובה שבאטרשיל הבטיח אתמול. ב-12.30 הלכתי למלון "המלך דויד" להחזיר ביקור לקונסול היוגוסלבי החדש - הוא ג'נטלמן מרבה-שיחה, זקן ובעל מראה שביר. אין לו למעשה מה לעשות בירושלים והוא סתם נהנה מן הבטלה. בזמן שהייתי עמו הגיעה ידיעה מן המשרד שאני מתבקש על-ידי המזכיר הראשי לטלפון. צילצלתי אליו והוא אמר: "צר לי להטרידך, אך האם תוכל לבוא אלי מייד?" הייתה זו הנוסחה המוסכמה לתשובה שלילית. ליבי נפל. מיהרתי למשרד, לקחתי עמי את ליאו כהן[1] והלכנו למזכירות כשאני מקווה, למרות הכל, כי ההזמנה לבוא פירושה עוד דיון ולא סירוב סופי.[---] בזמן קבלת-הפנים התנצל באטרשיל שנית על שהטרידני ואילו אני רעדתי מקוצר-רוח. הוא התיישב והגה את המשפט הבא כשהוא שוקל כל מילה: "המדובר הוא בחניתה. למרות כל הנסיבות מרגיש הנציב שלא יוכל ללחוץ עליכם עוד לדחות את הקמת היישוב הזה". הוא הוסיף שיש רק תנאי אחד. האם יש ערבים על הקרקע? והאם נוכל לסדר את העניינים

כך שהם לא יסולקו בכוח. אמרתי, כי לאור עמדתה המסייעת של הממשלה, שאני מעריך אותה מעומק ליבי מאחר שאני יודע היטב את האחריות הכרוכה בה, אתן מייד הוראה ששום צרות לא תיגרמנה בעניין זה. יש רק ארבע משפחות המכונסות בחורבה (בכפר החרב חנותה) ולפי החוזה חייב המוכר לפנות אותן. לפי ידיעותי הן עדיין שם. כמובן, לא נגרור אותן חזרה אם ירצו לעזוב, אולם אם יישארו לא נדרוש בינתיים את סילוקן בכוח. אמרתי, שאסכים כי למילה "בינתיים" יינתן הפירוש שנתן לה המזכיר אמש, דהיינו - מספר חודשים. אין בדעתנו להשתלט על החורבה מייד ויש לנו שפע עבודה בלי שנטריד את ארבע המשפחות במאומה.

המזכיר אמר, שעכשיו יודיע למשטרה על ההחלטה. הודיתי לו שוב [---] כמעט נפלתי על צווארו של ליאו, אשר חיכה לי בחצר, שעה שמסרתי לו את החדשות, טסנו חזרה למשרד. יהושע גורדון ואליהו גולומב היו מלאי שמחה. עכשיו נוכל לעמוד בתאריך העלייה, ה-15 במרס.

כשניסיתי להסביר לעצמי את השינוי הפתאומי בדעת הממשלה (אני יודע שהוחלט למעשה לא לתת לנו לעלות לחניתה והמזכיר הראשי קיבל על עצמו לשכנע אותי לחדול מן התוכנית; והנה במקום זה מה שקרה הוא ההיפך) חשבתי כי הנימוק שהיה כבד-משקל ביותר בעיני הנציב, היה זה הנוגע למנדט. נוסף ל"מכסימום הפוליטי" שהוטל על העלייה יימצא השלטון נוקט צעד אשר כמוהו כביטול הסעיף בדבר עזרה להתיישבות היהודית והסעיף בדבר המצב הכלכלי; ובמקום לעזור לנו להתגבר על השפל יעמידו עצמם נגד מפעל התיישבותי חדש. הגנת טירת-צבי ודאי הביאה גם היא טובה לעמדתנו, שכן שוב לא יוכלו לומר כי יישוב יהודי מבודד אינו יכול להחזיק מעמד בשעת-חירום.

החלטתה הרצויה של הממשלה שינתה את המצב בקשר להצעת ההסדר בביירות. מכתב מראש הממשלה לא יהיה לו עוד כל ערך. מצד שני, מאחר שחניתה הופכת למציאות מוחשית נעשים סידורי המשטרה המעשיים, מעבר לגבול, להרבה יותר חשובים מאשך עמדתו הפורמלית של ראש הממשלה. לכן, הוריתי לזסלני שהיה צריך לנסוע לחיפה, יחד עם ד. הכהן, כי בתוכנית שתידון עם ג'מיל אביאד יודגש שיש להביא את ראש הממשלה לחיזוק סידורי הביטחון שלו בשטח הנדון, באופן כזה שאנו נוכל לוודא כי אומנם נעשה הדבר.

[---]

הלכתי אל גב' לנדאו[2] לקבלת-הפנים שנערכה ללורד ולליידי סמואל[3]. היה זה עניין נוקשה ומנופח. תורי ענק היו נעים בקצב חילזון אל עבר הפינה בה עמדו האורחים, כדי לזכות בלחיצת-יד. כרגיל במקרים כאלה זרמו קבוצות של אנגלים ויהודים כשני נוזלים זרים בלי להתערבב.

סעדתי אצל משפחת יפה. האורחים האחרים היו ג'ונסון, יוליוס סימון[4], גב' ו. ו. וזוג מחוגי הצבא. מנהל האוצר נכסף לדעת מה אני חושב על האיש החדש. הוא אמר שכתב לווקופ כי הוא היה אחרון הפרו-קונסולים הבריטים הגדולים אשר שלטו בכל פלשתינה. הדגש ששם על המלה "אחרון" לא היה רק על "בכל פלשתינה". [---]

 

הערות

[1]  כהן, ד"ר יהודה פינחס ליאו - 1961-1894. ראה כרך א, עמ' 382, הערה 1 מ-26 בינואר 1936, דברים בוועדה הפוליטית של מפא"י.

[2]  לנדאו, חנה יהודית (מיס לנדאו) - 1945-1873. מחנכת, ילידת אנגליה, נשלחה ב-1899 על-ידי "אגודת אחים" לעמוד בראש בית-הספר לנערות על שם אוולינה דה-רוטשילד בירושלים.

[3]  סמואל, לורד הרברט (Samuel, Lord Herbert) - ראה כרך ב, עמ' 463, הערה 1 מ-27 בפברואר 1937, מכתב לבן-גוריון.

[4]  סימון יוליוס - ראה כרך א, עמ' 385, הערה 1 מ-15 בפברואר 1936.

 

העתקת קישור