חלב,  י"ו תמוז ע"ח,  [26.6.1918]

צפורה יקרה שלי!

 

 

תמיד יקרה לי כך. שותק אני ושותק - סוף סוף פורץ אני בהתרסת-מילים, מגְבור הכאב העצור בלב; ורק אשלח את המכתב - והנה בא מכתבך ורוחץ את לבי, משקיטו מזעפו ושוב טוב ונוח לו, רק נוקף הוא בי על מכתבי החולני.

 

כך קרה לי כבר פעם - אבל אז אבד המכתב, וכך היה גם עתה. ארבע מילים - די מה בכוחן להשיב לי את שמחתי וביטחוני העצמי, רק ארבע מילים... הידעת אלו הן? - "משוגע קטן וחביב שלי". הידעת מה עשיתי בהן?... כל אחת ואחת לחוד...

 

שמעי, הבה ונַתְכִּיף[1] את כתוּבינו. לכה"פ אותך אבקש לכתוב ביתר תדירות ולבלי שים לב אם מגיעות תשובותי בזמנן. כי אני - מלבד מצב הרוח - נתון אני תחת השפעת כמה גורמים חיצוניים הגוזלים ממני את אפשרות ההתייחדות עם עצמי ואיתך; והלא תביני, כי לך לא אוכל לכתוב כלאחר יד, לשם משלוח מכתב, דרוש לי תמיד איזה שאר-רוח לזה. ולכן אם יקרה לך מנוחת נפשי ואם אינך רוצה שדמיונות שחורים יבעתוני - כיתבי והרבי לכתוב. מה יכול לעצור בך מזה? הלא רק מצב הרוח! ובכן, כשגם יהיו לך רגעים קשים - התגברי עליהם – בשבילי. חישבי אז עלי, על בדידותי ועל געגועי - ויקל לך להתגבר. את מבטיחה לי, לא כן?

 

בזמן האחרון טוב לי. בראשונה השפיעה הבטחתה של רבקה לבוא. אח"כ בא מכתבך והשלים את אושרי. את רואה מה מעט נחוץ לי. מנוחת נפשי התבטאה בהיפתח מבוע מרץ מתגבר לעבודה וללימוד. גם המקרה עזר ונזדמן לי בחור אחד, יווני - חייל תורכי, אמריקני עפ"י השכלתו. אני הוצאתיו מבור-שחת וסידרתיו באתרה והוא אסיר תודה לי לכל ימי חייו. תודתו אינה נחוצה לי, כמובן, אך את אנגליתו החלטתי לנצל. זה כשמונה ימים שאני לומד ומרגיש שעושה אני חיל רב. השפה קלה מאוד, בייחוד למי שיודע צרפתית וגרמנית, קשה אומנם במבטא, אבל כאן עוזרות הערבית והתורכית (דווקא!) וע"כ לי קלה היא פי-ארבע.

 

מלבד זה לומד אני תלמוד, כידוע לך, ונהנה הרבה. חבל רק שאיני יכול להקדיש קצת יותר זמן לזה. עוד קורא אני בכלכלה בצרפתית ומסכם בעברית. עוד מחטט אני בחוברות פובליציסטיות גרמניות שונות, שגבירצמן מספיקן לי.

 

ילדה, לו ידעת כמה קשה לי עתה להוציא לפועל עבודות אלו, שבזמן אחר כצחוק היו נחשבות בעיני. יש לפעמים, שאני כועס על עצמי, כשפתאום תופס אני את עצמי באי הקשבה בשיעור התלמוד בערב (מ-9-8) או כשחש אני כובד בראש ולפעמים גם תנומה. ומתאמץ אני בכל כוחותי, דולה את הטיפות האחרונות של המוח להתרכז - ואני שוכח, כי עבודה של שמונה שעות קדמה לזה. אני שוכח, כי מסיח אני את דעתי מעבודה זו ומבטלה לגמרי, וע"כ נראה לי הזמן כאילו עבר עלי בבטלה ורק ההחזרה שפועל האימוץ החדש, בעוררו את העייפות ע"י העמל שקדם לו, מזכיר לי איך עבר עלי היום.

 

עתה אין אני מאבד אף רגע אחד לשווא. לפעמים יקרה שתחול הפסקה בעבודת המשרד - ואני לוקח מייד את הספר או המחברת לאנגלית. בצהריים החלטתי לא לישון, אני מסיר מעלי את כל המלבושים המיותרים, כי התום מחניק וצורב כ"כ עד שאפילו תנועת המחשבה גורמת לזיעה, קורא וכותב. בערב לומד אני עוד שעה אחת אחר היגָמר העבודה במשרד ורק אז קורא אני חופש לעצמי והולך אל גליקשטיין או יוצא לטייל עם יהודה רוגובסקי "חברי".

 

מחמת החשק הקדחתני ללמוד, שתקפני בזמן האחרון, נשמט אני מכתיבת מכתבים. בזמן האחרון החלו כותבים אלי מכל צד ואני איני עונה. זה מכאיב אותי מאוד, אך אין אני מעז לגזול זמן מן הלימוד: צריך לנַגֵד את הברזל כל זמן שהוא רותח, כי מי יודע את הליכות הרוח.

 

הרבה מחברי לצרה - הגימנסאים שבצבא, מהם אלה שעברו דרך חלב בזמן האחרון, ומהם שהחלו שוב לשמוע עלי, אחר צאתי מן האבדון במדבר אדום - החלו מרעישים אותי במכתבים: בוגדנובסקי (סמינרי אחד) ממוצול, ביכמן וגבנמן ופרידליס - מקושטא, דוד [ה]כהן מקושטא ומאידין, דוד בית-לחמי מקושטא ומרודוסטו,[2] זמיר ולוקצ'ר מבנדירמה, קרצ'מן מן החזית. הכל דורשים מילה חמה ומעודדת, הכל מבקשים דיבור חי וכל אחד רוצה את "משה שרתוק" הישן שלו. רוב השמות אינם מוכרים לך, וגם אין את יכולה בוודאי להבין מה להם ולי!

 

לו היית איתי, הייתי מראה לך את גלויותיו של גבנמן, החדורות צער עמוק, וכאב על נעורים ההולכים לאיבוד, על שאיפות ומאוויים שלא ידעו מילואם; כן גם אצל לוקצ'ר. ויש עוד סקרנות והתרפקות ילדותית אצל פרידליס המקולקל ואצל קרצ'מן הילד. ועוד ועוד.[3] עוד עלי חובה לכתוב לנחום פפר[4] שבטרסוס. גם ידידותי הקדומות התעוררו, ועוד קיבלתי מכתב מצילה מברלין[5] ומשפרה רוגובסקי[6] מביירות.

 

ואני מקבל את המכתבים, קוראם ומניחם ושב אל האנגלית ואל סיכום הכלכלה. לא טוב אני עושה.

                                                            _____________________

 

כל תהילותי ותשבחותי לך על אשר החלת ללמוד עברית. זו הייתה נקודתך החלשה, הלא תודי. מראה, כי יש לך חוש בריא. אני מכבד מאוד אנשים היודעים מה חסר להם, כי הרוב אינו יודע זאת ויש גם כאלה, וגם הם לא מעטים, שאינם יודעים בכלל אם חסר להם דבר-מה.

                                                           ______________________

 

לשמואל [סבוראי] אכתוב בדואר הבא. מכתבו עורר הרבה מחשבות, אבל אנוס הייתי לקרוא ולחזור ולקרוא את מכתבו שלוש פעמים, עד שעמדתי על נקודת השקפתו ונכנסתי לחוג רעיונותיו. כה רחוק, רחוק אני מחשיבה עיונית לשמה,.

 

דבר לחוד: יש סימפטומים כי מאורעות חשובים יחולו. א"ת שקיטר שעקג אולי לבקלמטד ותשלים עם דדנילד לחוד. תמהק החכסש יפלו ובלך טסכד.

 

[הפסוק האחרון נכתב בצופן "א=ת-ב=ש",[7] כנרמז בשתי האותיות שבראשו, ולהלן פיענוחו:]

 

תורכיה תיפרד אולי מגרמניה ותשלים עם [מדינות] ההסכמה לחוד. אֶנְוֵור וטַלְעַת יפלו וג'מל יעלה.[8]

 

שלום לך ו...

משה

 

והזקנים מתים... הוא היה תמיד כה חביב עלי, זקנך.[9] שלום לנשמתו.

 

מה שלום שאול?