מתוך יומן העבודה                                                                               ירושלים, 3.3.1938

בדרך חזרה מתל-אביב אספתי שני טייסים מ"חברת אווירון", אחד יהודי מגרמניה ואחד יהודי מפולין, שניהם בחורים מצוינים.

ארוחת-צהרים אכלתי מוקדם והלכתי עם בן-צבי לבית הממשלה לטקס ההשבעה של הנציב החדש. נוסף לרבנים היינו שני הנציגים היהודים היחידים שהוזמנו כיהודים. היהודים האחרים שנכחו היו ראש-העיר-בפועל של ירושלים, שופט אחד וארבעה פקידים, מהם אחד מתורגמן. מספר הנוכחים כולם היה יותר מ-200. גם הערבים היו מועטים. היה רוב לפקידות, השאר היו מהסגל הקונסולרי ומנכבדי הכנסייה. כל זה סודר, כביכול, תוך שמירה קפדנית על סדר-החשיבות הרשמי. סינטור סובר שלטקס השבעתו של ווקופ הוזמנו כל חברי ההנהלה, אלא שנדחו בקשותי להזמנות עבור הכסטר וסינטור. אנשי "אגודת ישראל" התמרמרו על שלא נכללו בהזמנה והתלוננו בפני המזכיר הראשי. תגובת באטרשיל הייתה שהוא היה מזמין את "האגודה", אולם מכיוון שהסידורים נעשו על-ידי מושל המחוז, הוא לא יכול היה להתערב. ראגב ביי נשאשיבי[1] ואישתו ישבו בשורה שלפנינו. למרות שלא היה לו כל מעמד רשמי קשה להאשים את מי שהזמינו, שכן אחרת לא היה נוכח בטקס אף מוסלמי מן השורה.

מקמיכל הוא גבוה ונאה למדי, פניו קצת קטנים מדי ביחס לגופו ועיניו קצת גדולות מדי ביחס לפניו. הרושם הכללי הוא של אדם כן ומבין עניין, אך בלי הילת הרוחניות שנראתה כמרחפת על פניו של ווקופ. קריאת כתב-המינוי בערבית ובאנגלית, בתוספת לעברית, אשר במהלכה נאלצו כולם לעמוד על רגליהם, ודאי גרמה לו זעזוע, כשם שגרמה, ללא ספק, טרדות למרבית הקהל. הנוסח העברי נקרא על-ידי עבאדי[2] בהיגוי טוב יותר משנקרא הנוסח הערבי על-ידי עמיתו, אולם החזרה המתמדת על "פלשתינה" במקום ארץ-ישראל הייתה מרגיזה ומעליבה.

קיבלתי משלחת של אגודת עורכי-הדין הירושלמית ובה זמורה[3] גולדברג ולוצ'ינסקי. נושא הפגישה - מינוי שופט-שלום יהודי נוסף בירושלים. לפני שנים רבות היו שני שופטי-שלום בירושלים, אחד יהודי ואחד ערבי. כעת יש שלושה ערבים (היו ארבעה, אך אחד צורף לבית המשפט המחוזי) ויהודי אחד, בעיר שבה יש ליהודים רוב של שני שלישים. היהודי האחד עושה 75% מן העבודה, בעוד שלושת הערביים מחלקים ביניהם את 25 האחוזים הנותרים. המצב בקשר לשופטים יהודים ולבתי משפט השלום בתל-אביב, במושבות הדרום ובחיפה השתפר הרבה בזמן כהונתו של טראסטיד[4], אולם הוא עדיין רע מאוד בירושלים, מקום שגם הפקידות היהודית בבתי-המשפט בהחלט איננה הולמת. הם הפנו תזכיר לטראסטיד, אולם לא זכו לתשובה. אחד מחברי המשלחת הסיק מסקנות מפליגות מיחסו המסויג של טראסטיד בנוגע לירושלים. הוא רואה בזה מגמה למנוע את היהודים מהפגנת אופיה היהודי עד מאוד של הבירה.

הצעתי שאנסה תחילה לשוחח עם טראסטיד שיחה בלתי-פורמלית ולאור תוצאותיה נבחן מה הם הצעדים המתאימים שיש לנקוט.

בארוחת-ערב שהייתה לפני זמן-מה בבית הפטריארכט הלטיני דנתי עם טראסטיד בנושא זה. באותה הזדמנות נטל הוא את היוזמה ושאל אם הציבור היהודי מרוצה מהסדריו החדשים. במכתב שכתבתי אליו אחר-כך הצבעתי על הדברים שעדיין טעונים סידור והוא השיב שהדברים ידועים לו, אולם סידורם דורש זמן.

שוחט מבומביי נכנס לביקור לפני שובו להודו. הוא יהודי צעיר מהקהילה העיראקית בבומביי, בוגר אוניברסיטה, מדבר ערבית, אנגלית ומעט עברית; הוא בילה בארץ-ישראל שלושה חדשים בביקור-לימודים ציוני וחוזר עתה לבומביי כשהוא מצויד במלוא סמכויותיו של נציג מיוחד של הקרנות ושגריר בעל סמכויות מלאות של מחלקת הארגון [של הסוכנות]. הרעיון הוא, שבתוספת לעבודתו הציונית בין יהודים עליו להקדיש עצמו גם לטיפוח קשרים פוליטיים בחוגים הודיים לאומיים אשך הדרך אליהם נפרצה לראשונה על-ידי אולשוונגר[5] ב-1936. אולשוונגר הוא שגילה את שוחט והניע אותנו לסדר לו את הביקור בארץ-ישראל. דנו בסיכויים לגייס אהדה למפעלנו בקרב חוגים הודיים. לפי הערכתי הסיכויים הם עגומים לאור התנגדותם המושרשת לכל דבר שריח תמיכה ב"אימפריאליזם הבריטי" עולה ממנו ולאור החלטתם לזכות בתמיכת המוסלמים במאבק הלאומי. שוחט, על-כל-פנים, לגמרי לא נואש וחשב שניתן להשיג הרבה על-ידי מסע-הסברה מתמיד שייתמך בביקורים - לעתים של אישים ציונים בולטים. שליחותו של אולשוונגר הייתה מוצלחת, אולם בעתיר יהיה צורך לשלוח אנשים שיטפלו בבעיה באופן ישיר יותר ומזווית-ראייה פוליטית. [---]

הערות