דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                                                           ירושלים, 13.2.1938

 

ביליתי במצרים ארבעה ימים יחד עם ד"ר וייצמן, מזה יום אחד בקהיר ושלושה ימים באלכסנדריה. ד"ר וייצמן הגיע לקהיר ביום א' שעבר, ולמחרתו היו לו שלוש פגישות חשובות, עם הציר הבריטי מילס למפסון[1], עם מצרי אחד ועם ערבי אחד. בשיחתו עם השגריר הבריטי מסר לו ד"ר וייצמן על מצב הביטחון בארץ ועל אי-הבהירות בפוליטיקה הבריטית לגבי ארץ-ישראל. מר למפסון העיר על כך שאינו בקי בענייני ארץ-ישראל, אבל הוא רואה איך משתקפים ענייני ארץ-ישראל במצרים. הוא דיבר על הסכנה לבריטניה במצב הנוכחי. מתוך הניסיון שהיה לו במזרח הרחוק נוכח לדעת כי מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. וגם בארץ-ישראל יש צורך במצב של "עמידה" (הוא קרא לזה "שביתת-נשק") למשך חמש שנים, בלי עלייה יהודית, ובמשך הזמן אפשר יהיה למצוא מוצא מהמצב. ד"ר וייצמן הגיב על דברים אלה בחריפות ואמר, שעתה ברור לו כי ההשפעה על לונדון בענייני ארץ-ישראל באה מהשגרירות בקהיר. הוא, ד"ר וייצמן, ידבר על השאלה הזאת בלונדון וגם יוכיח כי מר למפסון מגזים מאוד בהערכת הגורם הערבי ואף טועה בהחלט בהערכת הגורם היהודי. אי-אפשר להחזיק תקופה כה ארוכה את היהודים בארץ-ישראל ובעולם כולו במצב של ציפייה. כשהעיר מר למפסון שהתנהגותו של היישוב היהודי בארץ-ישראל ראויה לתהילה מיוחדת, העיר ד"ר וייצמן כי אותו כוח שגילה היישוב בהתאפקותו יכול להתבטא גם בדרך הפוכה, אם ייווכח היישוב שהממשלה הבריטית בגדה בו; ועל כך הוא, וייצמן, יזהיר את הממשלה בלונדון. בשיחותיו עם הממשלה בלונדון הוא לא יבקש עזרה לבית הלאומי, למטה מכבודנו להמשיך ולבקש עזרה לאחר פעולה [ציונית] משך עשרים שנה. הוא רק ישאל את הממשלה הבריטית מהי כוונתה, לעזור לבית הלאומי או להחניקו. מר למפסון העיר שהוא מבין כי עניין ארץ-ישראל הוא עניין בין-לאומי, אבל הוא בטוח ששקט משך תקופה מסוימת יביא גם לידי הבנה הדדית. ד"ר וייצמן שאל מנָיִין הביטחון שכעבור חמש שנים יהיה המצב בארץ-ישראל יותר נוח. ההצעה של עמידה במקום משך חמש שנים, אמר, היא ספקולציה שלא נוכל להסכים לה. למפסון העיר שהוא נגד "החלוקה". ד"ר וייצמן השיב על כך, שרעיון החלוקה איננו שלנו. היינו מסתפקים במנדט, אבל הממשלה טוענת

שהמנדט איננו בר-הגשמה. למפסון אמר כי לדעתו אפשר להמשיך ולהגשים את המנדט. על זה השיב ד"ר וייצמן כי על סמך המנדט אין לדבר על מצב של עמידה.

[---]

פגישתו השנייה של וייצמן הייתה עם הנסיך מוחמד עלי[2], ראש מועצת העוצרים. לאיש זה אין עתה כל כוח, כי המלך קיבל את השלטון לידיו. הנסיך מוחמד עלי ניסה פעם להתערב בענייני ארץ-ישראל והציע לספח את ארץ-ישראל לסוריה. עורך-הדין אלכסנדר בקהיר, ידידו הטוב של הנסיך מוחמד עלי, עמד בכל תוקף על כך שד"ר וייצמן ייפגש עמו. (אגב, אלכסנדר זה פירסם מכתב ב"ג'ואיש כרוניקל" בו דרש מההסתדרות הציונית לפנות לממשלת מצרים בבקשה שתקבל על עצמה להיות המתווכת בינינו ובין הערבים.) בשיחה עם מוחמד עלי הדגיש ד"ר וייצמן שהיהודים לא יהיו מוכנים לדבר על מעמד של מיעוט, אבל ההסתדרות הציונית אינה מתנגדת לפדרציה ערבית בתנאי שהיהודים יהוו כוח בארץ-ישראל.

השיחה השלישית היה בה משום הפתעה גם לד"ר וייצמן. ד"ר וייצמן ביקר את קטאוי פחה, ראש הקהילה היהודית במצרים, ומצא שם את אלי מוצרי. בהמשך השיחה הודיעו לו שניהם שהזמינו את ד"ר שהבנדר לבוא אליהם כדי להיפגש עם ד"ר וייצמן, ואומנם כעבור זמן-מה הופיע שם ד"ר שהבנדר. וייצמן אמר לשהבנדר, כי לא ייתכן כל הסכם יהודי-ערבי הקובע ליהודים מעמד של מיעוט בארץ, וכן שלא ננהל משא-ומתן על מידות העלייה. היהודים הם עם נבון, ולא יכניסו לארץ אנשים שלא יוכלו להתפרנס בה, אבל יש להשאיר זאת לשיקול דעתנו. ד"ר שהבנדר השיב שהוא מבין כי אין לדבר על סטטוס של מיעוט יהודי, אלא למשך תקופה של חמש שנים, שבמהלכן יבררו את תנאי השלום. ד"ר וייצמן שאל אותו מהי הצעתו בנוגע לעלייה היהודית בתקופת חמש השנים. ד"ר שהבנדר רצה להשתמט מלהשיב על השאלה, אולם כשווייצמן לחץ עליו, שאל ד"ר שהבנדר כמה מתכוונים היהודים להכניס בתקופה זו. ד"ר וייצמן השיב: רבע מיליון יהודים. ד"ר שהבנדר העיר, כי השאלה בכלל מסובכת מאוד ויצטרכו עוד לדון בה.

ד"ר וייצמן שאל את ד"ר שהבנדר מה הן הצעותיו לפיתרון השאלה הארץ-ישראלית. התשובה הייתה: פדרציה ערבית. ד"ר וייצמן העיר, שהיהודים אינם מתנגדים בפרינציפ לקונפדרציה ערבית, אבל אין דבר זה תלוי בנו, כי אם בערבים, שגם בקרבם יש חילוקי-דעות בשאלה זו, וגם בבריטניה ובצרפת. אולם הדרך לקונפדרציה ערבית היא – הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל אשר תיכנס לקונפדרציה הזאת. ד"ר שהבנדר הביע את נכונותו להיכנס לעניין זה של השגת שלום בין היהודים והערבים, ולשם כך יצטרכו לדעתו לנסוע לסוריה, עיראק וסעודיה. אבל דבר אחד ברור לו כבר עתה - יהיה הכרח להוציא את המופתי מכל העניין, כי איתו קשה יהיה להגיע להסכם. וייצמן אמר לשהבנדר כי הוא נוסע עתה ללונדון כדי להיפגש עם אנשי הממשלה שם, ובשובו יהיה מוכן להיפגש עמו שוב.

[---] ד"ר שהבנדר ביקש שהפגישה עם ד"ר וייצמן תישמר בסוד גמור.

וגם אני מבקש זאת מחברי ההנהלה, משום ששמועות כלשהן על הפגישה עלולות לפגוע ביחסים שלנו עם "הגוש הלאומי" הסורי.

[---]

השתתפתי בארוחת-הצוהרים שנערכה לכבוד ד"ר וייצמן. ראש קהילת אלכסנדריה לא היה נוכח. בקרב יהודי מצרים שורר פחד לרגל המצב שם. אילו היו התנאים בארץ-ישראל אחרים היה זורם הון יהודי לארץ-ישראל. אולם יחד עם זאת חוששים התורמים להכנסת שמם לרשימות אוספי הכספים לטובת ארץ-ישראל, ויש הרבה תרומות של 10 לא"י ויותר לטובת קרן היסוד שניתנו בעילום-שם. [---]

קיבלנו תשובה מחוגים הקרובים לממשלה הסורית שהציעו לתווך בינינו ובין המנהיגים הערביים היושבים בבירות. על הודעתנו שלא ייתכן שום משא-ומתן על יסוד סטטוס של מיעוט, השיבו שהם מבינים את עמדתנו והם מקווים בקרוב להביא לפנינו הצעה שאינה מבוססת על מעמד של מיעוט ליהודים בארץ.

ראש ממשלת לבנון[3] ביקר בארץ-ישראל. נפגשתי איתו לפי הזמנתו בבית אחד הנשאשיבים בירושלים. לא הייתי מרוצה כל-כך מהמתווכים, כי אין להם עתה כל כוח והם נתפסים בכל דבר כדי להשיג כספים לחיזוק מעמדם. מצבו של ראש ממשלת לבנון אינו איתן. כידוע, המוסלמים בלבנון מפולגים, חלק מהם נמצא בממשלה וחלק באופוזיציה. האופוזיציה התגברה מאוד בזמן האחרון ודרושים לראש הממשלה כספים לשם חיזוק עמדתו, והוא פונה ליהודים. לדעתו סובלת לבנון מאוד ממצב אי-הביטחון בארץ-ישראל. תיירים אינם באים ללבנון, וחסרה ללבנון הכנסה. באופן מיוחד פוגעת בהם ישיבת המופתי בבירות. על-ידי כך נהפכת העיר למרכז תעמולה פאן-ערבית וגם מרכז פעולה טירוריסטית. הם היו רוצים שצרפת תעביר את המופתי למקום קצת יותר מרוחק, כמו אלכסנדרטה, [---]. ראש הממשלה הציע שנעזור בייסוד עיתון גדול בלבנון שינהל תעמולה בכיוון זה. [---]

[---]

לא ראיתי את עצמי מחויב לדאוג לכך שמכתבי ד"ר וייצמן יובאו לידיעת חברי ההנהלה. רצוי שחברי ההנהלה ידעו כי חלק גדול ממכתבי וייצמן נכתבים ביד, ללא העתק. אם חברי ההנהלה רוצים לראות את מכתבי ד"ר וייצמן עליהם לבוא לידי הסכם עמו. אין לבקש ממני לדאוג לכך שמכתבי ד"ר וייצמן יישלחו גם לחברי ההנהלה. כשביקש ממני ד"ר הכסטר[4] העתק מכתבו של ד"ר וייצמן לאורמסבי-גור, והתברר שיש אצלנו העתק כזה, נתתי מייד הוראה למסור לו.

אשר לקטעי המכתב שקרא כאן הכסטר [מהמכתב הנ"ל], איני יכול לקבל את הביקורת שלו, [---]. בקטע הראשון דורש וייצמן בהירות במצב והחשת הפיתרון של הבעיה הארץ-ישראלית. זאת דרשה ההנהלה לא פעם, [---] בקטע השני מביע וייצמן את דעתו, שאם תהיה הצעה מתוקנת הוא סבור מתוך הרגשתו, שבעם היהודי יהיה הרוב בעד החלוקה. בזה אין שום חידוש לא למר אורמסבי-גור ולא לנו. הממשלה הרי יודעת על קיום "המחייבים", וגם על כך שווייצמן נמנה עליהם. וייצמן אינו מחייב בדברים אלה את העם היהודי. המצב הנוכחי הוא שרוצים לצמצם ולקצץ את תוכנית פיל, ולא נכון לומר שוייצמן מוכן לקבל את תוכנית הקמת המדינה היהודית בכל התנאים. [---] המכתב כולל אזהרה חמורה למר אורמסבי-גור בעניין זה. הכסטר הזכיר כאן שבקטע הראשון של המכתב כתב וייצמן על "החלטה רצויה". בקבינט התנהל ויכוח על רקע הצעת החלוקה, והייתה התנגשות בין ידידינו ואויבינו. בוויכוח זה עמד אורמסבי-גור לימיננו. וייצמן הודה במכתבו לאורמסבי-גור על ההחלטה הרצויה שנתקבלה בקבינט. [---]

אם החברים יעמדו על כך, הרי הדרך היחידה היא לבקש מאת וייצמן למצוא דרך נאותה להוציא את העוקץ מהקטעים שהזכיר הכסטר. אנו מכל מקום לא נוכל להחליט על מסירת הידיעות לוועדה הפוליטית לפני שנשאל את פיו של וייצמן.

 

הערות