דברים בישיבת הנהלת הסוכנות - ירושלים, 6.2.1938
שם הספר  יומן מדיני 1938
שם הפרק  דברים בישיבת הנהלת הסוכנות - ירושלים, 6.2.1938

 

 

דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                                    ירושלים, 6.2.1938

 

שלשום הוציא בית-הדין הצבאי פסק-דין מוות נגד הנוטר היהודי אלטמן[1]. אין זה המקרה הראשון שיהודי בארץ-ישראל נידון למוות. ב-1929נדונו שני יהודים למוות. האנשים שנדונו אז נשארו בחיים והם חופשים כיום. ביום 2 בפברואר ש"ז גזר בית-הדין הרגיל לפשעים חמורים דין-מוות נגד השוטר שוורץ. עניין זה נמצא עוד בשלב הבירור המשפטי, ובמשך החודש יתקיים ערעור בבית-הדין העליון. יגנו עליו עורכי-הדין אבקריוס[2] ועליאש. עניינו של אלטמן הוא הרבה יותר חמור. הוא נדון על-ידי בית דין צבאי ופסק דין זה אינו ניתן לערעור. הוא טעון רק אישור של מפקד כוחות הצבא בארץ. מייד לאחר מתן פסק-הדין השתדלתי לברר כמה זמן נשאר לנו לשם הגשת עצומה, אם נחליט על כך. התברר שמפקד הצבא גנרל וייוול איננו בארץ. יש לו ממלא-מקום, עם סמכות מלאה לאשר פסקי-דין, אבל לפי הידיעות שלנו לא יגיע העניין לאישור אלא מחר, ובינתיים יחזור המפקד ארצה. לכן דחיתי גם את בקשת הראיון עד למחר. ידוע לחברי ההנהלה כי הרב הרצוג[3] וד"ר מגנס כבר ביקרו אצל ממלא מקום מפקד הצבא וביקשו חנינה לאלטמן. נשאלתי ממשרד מפקד הצבא אם בראיון שלי עם הגנרל וייוול אעמוד על נקודות משפטיות או אהיה רק מליץ-יושר, עניתי שלא אגע בנקודות משפטיות. ממשרדי מפקד הצבא הסבירו לי כי דברי לוייוול יירשמו וייכנסו לתיק המשפט, ולכן אולי מוטב שאכין אותם בכתב; יחד עם זה אוכל להגיד בעל-פה מה שארצה. הייתה גם דעה שטוב יהיה אם וייצמן ייפגש עם מפקד הצבא בעניין זה, אבל לאחר שנתברר כי מפקד הצבא עצמו איננו בארץ החלטנו שלא כדאי כי וייצמן יבקר אצל ממלא-מקומו. וייצמן יוצא היום מצרימה וייתכן שיעלה בידו להתראות עם הגנרל וייוול שם. [---]

אשר לעצם התערבותנו, ייתכן שדברינו ישפיעו ונציל את חיי האיש, אבל אפשר גם להניח שהתערבותנו תזיק לו. המפקד רואה בנו מוסד פוליטי, ואם אנו פונים בבקשת חנינה, הרי בקשתנו עלולה לשמש נימוק נוסף לאישור פסק-הדין, כדי שלא ייאמר כי תחת לחץ פוליטי ניתנה חנינה. אף-על-פי-כן צריכה הסוכנות, לדעתי, לבקש חנינה. בשיקול-הדעת לגוף העניין יש פנים לכאן ולכאן, אך יש נימוק פנימי מכריע: הנדון הוא רביזיוניסט[4], ואם לא נעשה שום דבר, תקום צעקה שהפקרנו את האיש משום שהוא רביזיוניסט, והדבר עלול לגרוס להרעלת הרוחות בציבור. בדעתי גם להודיע למפקד הצבא שאם אלטמן יקבל חנינה לא נפרסם את דבר התערבותנו, אבל במקרה שלילי, נצטרך להודיע לעיתונות שהשתדלנו להצילו. אגב, ידידינו המקורבים למפקדה הצבאית מייעצים לנו לא להתערב. לדעתם התערבותנו רק תזיק. הגברת דגדייל[5], שאתה דיברתי בעניין זהו היא בעד התערבות.

[---]

במשך ימי המאורעות של 1936 נהגתי להיפגש עם נכבד ערבי בשם תאופיק גוסיין[6], ערבי מהטיפוס הישן, שתפס מקום חשוב בימי התורכים, אך עתה נדחק לקרן-זווית, ומדי פעם בפעם נהג להזמין אותי לפגישה איתו. באותם הימים היה מביא הצעות לשלום עם היהודים על יסוד הפסקת העלייה וכדומה. אז דחיתי את ההצעות האלו. לאחר מאורעות 1936 דיבר איתי שוב על שלום יהודי-ערבי על יסוד הסכמת היהודים להיות מיעוט. הערבי הסביר, שאם יהיה שלום בין היהודים והערבים והעלייה תימשך בתנאים של שלום, תפוג המרירות מצד הערבים ובמשך הזמן יסכימו גם לרוב יהודי בארץ, לאחר שפחד היהודים יסור מעליהם. גם הצעות אלו דחיתי. לפני שבוע הוזמנתי שוב לפגישה עם אותו ערבי, והפעם שמעתי חידוש בדבריו. יש לציין, כי בינתיים הוגלה בנו לסיישל[7]. תאופיק גוסיין נגע בשאלת החלוקה, שאם אומנם אינו רואה בה ברכה הוא גם אינו מתנגד לה באופן מוחלט, והוסיף שיש ערבים חשובים המסכימים לחלוקה. אולם לשם ביצוע החלוקה או לשם איזה פיתרון מוסכם אחר יש צורך בתקופת-מעבר, מעין "שביתת-נשק" בין יהודים וערבים. שאלתי אותו מי עוד תומך בהצעות אלו. הוא ענה שיש קבוצת אנשים שהוא מוכן לארגנם. ניסיתי לברר מה הם התנאים המוצעים ל"תקופת-המעבר", בעיקר לגבי העלייה, אך הדבר לא עלה בידי. נקבע בינינו כי תאופיק גוסיין יתייעץ עם חבריו וימסור אחר-כך הצעה יותר מוגדרת. ברור שמה שלוחץ עליו הוא עניין בנו, והוא משתדל להחזירו בדרך זו של "שביתת-נשק". ביום ב' הוזמנתי אל הנציב העליון, שהודיע לי כי יום קודם-לכן ביקר אצל אותו ערבי, והלה סיפר לו שמר שרתוק היה אצלו והוא דיבר איתו על שביתת-נשק בין הערבים והיהודים. הערתי על כך, שביקרתי אצלו לפי הזמנתו, ועשיתי זאת מתוך יחס של כבוד לשיבתו. הנציב העליון שאל לדעתי על אפשרות של שביתת-נשק למשך תקופה של שתים-שלוש שנים. עניתי שהיהודים יהיו אולי מוכנים למשא-ומתן על כך בתנאי שיהיה ברור בהחלט כי המנדט קיים והעלייה לארץ-ישראל תימשך בינתיים לפי יכולת הקליטה הכלכלית. אגב תשובה זאת שאלתי את הנציב מה יהיה אז על מדיניות החלוקה של הממשלה. הנציב השיב, כי חלוקה היא המדיניות הקבועה של הממשלה, והיא תמשיך לפעול על פיה. ייתכן רק שזה ידרוש זמן. העירותי, שחלק מסוים של היישוב הערבי יתנגד ודאי לחלוקה, והממשלה תצטרך לעמוד בפניו בכוח. במצב כזה אינני רואה מה תיתן ומה תוסיף שביתת-נשק. הנציב הסכים שאין בזה ממש, והוסיף כי האיש הערבי הוא זקן ומטושטש במקצת, ונראה לו שאין מחנה מאחוריו.

בינתיים ביקר תאופיק גוסיין אצל האמיר עבדאללה[8], ובהיותו בירושלים בדרכו חזרה מעמאן שוב הזמינני לפגישה. הוא סיפר על ביקורו אצל האמיר, שבו נוכח לדעת כי האמיר עבדאללה הוא באמת בעד חלוקה. הוא טען לפני האמיר שאין לקפוץ לתוך החלוקה אלא יש להכשיר את הקרקע על-ידי שביתת-נשק. בדעתו של תאופיק גוסיין לנסוע גם לביירות כדי

להשיג את הסכמת כל חברי "הוועד הערבי העליון"[9]. לא מן הנמנע, טען, להשיג גם את הסכמת המופתי, אך אם אי-אפשנו במופתי - ייתכן גם להוציאו מהכלל, ואז יישאר בודד במערכה ויאבד את ערכו. הסברתי לנכבד הערבי כי מכיוון שעל-ידי שיחתו עם הנציב העליון ונסיעתו אל האמיר עבדאללה הוא עבר משיחות לפעולות, הרי מחובתי להביא את העניין לידיעת חברי, אשר ירצו לדעת מהי בדיוק הצעתו בענייני העלייה למשך תקופת שביתת-הנשק. תשובתו של תאופיק גוסיין הייתה: 12,000 עולים לשנה. עניתי, כי היהודים לא יסכימו לדון על כך. הממשלה כבר החליטה לתת לנו 12,000 עולים לשנה ואנו נלחמנו ונילחם נגד ההגבלה. על-ידי ההסכם שהוא מציע אין אנו מרוויחים מאומה ורק מפסידים את חופש המלחמה על זכויותינו. תאופיק גוסיין העיר שהוא כשלעצמו היה מסכים לעלייה יותר גדולה, אבל אין לו כל תקווה להשיג לכך את הסכמת הציבור. בזה לפי שעה נגמר העניין.

[---] אנשי המחלקה המדינית נוסעים מדי פעם בפעם לסוריה וללבנון כדי לבדוק במקום את פעולות המופתי וחבריו ואת הפעולה לארגון הטירור בארץ, לפני שבועיים בערך קיבלנו בעניינים אלה חומר חשוב מאוד ומסרנוהו לממשלה כאן ובלונדון ולשלטונות הצרפתיים בביירות ובפאריס.

לפני שבוע קיבלנו הודעה מאת הציר היהודי בפרלמנט הסורי מר לניאדו[10] שנשלח אליו איש נאמן לקבל ידיעות חשובות. שלחתי שני אנשים לדמשק. התברר שמדובר בשני עניינים, ואחד מהם הוא - משא-ומתן על שלום יהודי-ערבי. לאחר שיחה טלפונית איתנו הודיעו אנשינו שהם מוכנים להיפגש עם באי-כוח "הגוש הלאומי"[11] אם יוזמנו.

אין ספק שהמצב בארץ-ישראל לוחץ מאוד על הממשלה הסורית. הם חוששים שעניין זה מעכב את אישור החוזה הסורי-צרפתי ומשמש יסוד לחתירות של האופוזיציה. המצב הבלתי-יציב בארץ-ישראל פוגע בסוריה גם מבחינה כלכלית. יש בעניין זה גם שאלה אישית. ד"ר שהבנדר הוא אישיות ערבית חשובה. כשחזר לסוריה הוצעה לפניו כביכול משרת נשיא, אך הוא סירב לקבלה, מפני שלא רצה להיות אחראי לוויתורים אשר סוריה מוכרחה לוותר לצרפת כדי להגיע לעצמאותה. כדי להיפטר ממנו הציעה לו הממשלה הסורית לצאת לאירופה כבא-כוחה לעניינים מיוחדים, ולטפל גם בענייני ארץ-ישראל. בפעולתו בענייני סוריה חתר שהבנדר תחת ראש הממשלה הסורית ג'מיל מרדם[12], ויש עתה ריב גלוי ביניהם. נראה שד"ר שהבנדר רוצה לנצל את העניין הארץ-ישראלי לטובת הקריירה שלו. אנשי "הגוש הלאומי" בסוריה מעוניינים להוציא את הקלף הזה מידיו, ולכן החליטו כנראה לקחת את התיווך בענייני ארץ-ישראל לידיהם. ואומנם קיבלו אנשינו הזמנה בכתב לפגישה עם סגן נשיא הפרלמנט הסורי, שהוא מאנשי "הגוש הלאומי". בשיחה זו הודיע בא-כוח "הגוש הלאומי", כי לדעתם לא ייתכן פיתרון בארץ-ישראל בלי הסכמת היהודים, הערבים והאנגלים, אבל הסכם עם הערבים פירושו - הסכם עם קבוצת המופתי, כי היא באת-כוח הערבים בארץ-ישראל. בתור ערבי לאומי לא נעים היה לו להודות שהערבים בארץ עובדים בכסף איטלקי. הוא גם הודיע שהממשלה הסורית אינה עוזרת לטירוריסטים, אבל מצבה קשה, באשך גם הם ערבים לאומיים. הם עומדים בקשרים עם אנשי המופתי ומקווים שבקרוב יוכלו להגיש לנו הצעה קונקרטית.

בהזדמנות זו עלי לציין, שמכל החוגים המטפלים בשאלת הסכם ערבי יהודי החוג היחיד הפונה אך ורק לסוכנות היהודית הם אנשי הממשלה הסורית. זאת היא תוצאה מהקשר שהיה לנו עם אנשי "הגוש הלאומי" בסוריה עוד לפני הגיעם לשלטון. כשם שהיינו לויאליים כלפיהם כך הם נוהגים כלפינו. לאור שיחה זו התברר כי לא רצוי שד"ר וייצמן ייפגש במצרים עם שהבנדר. פגישה כזאת הייתה נחשבת כצעד בלתי-לויאלי מצידנו כלפי "הגוש הלאומי" בסוריה.

מאחר שבאותה שיחה לא דובר על תנאים, ובא-כוח "הגוש הלאומי" התבטא שיש אפשרות של הסכם עם קבוצת המופתי, מצאתי לנחוץ שיישלח מכתב ללניאדו, על-מנת למוסרו לאנשי "הגוש הלאומי", בו ציינתי שבזמן האחרון הובאו לפנינו הצעות לשלום שיסודן הוא הסכמת היהודים להישאר מיעוט בארץ-ישראל, ואנו דחינו הצעות אלו. אם יש לאנשי "הגוש הלאומי" הצעות אחרות נשמח לדון בהן, אולם עלינו להזהירם שלא יבזבזו מרץ לריק, בטפלם בהצעות המבוססות על מעמד של מיעוט ליהודים בארץ-ישראל.

[---]

נראה לי שההנהלה לא עשתה את המוטל עליה למען יהודי רומניה. אומנם שלחנו שמה את אגרונסקי[13], אך עם כל ההערכה לשליחותו יש להבין כי התנועה הציונית ברומניה לא ראתה בו את בא-כוח ההנהלה. אני מודאג מאוד שבזמן כזה אין עלייה של בעלי-הון מרומניה. כל דרישה להקלות מיוחדות על עליית חלוצים משם אין לה ערך ממשי בתנאים אלה. השאלה היא אם יהודים בעלי-הון אינם מוכנים לעלות לארץ-ישראל בגלל המצב הפוליטי המעורפל בארץ או בגלל אי-האפשרות להעביר את ההון. מדברים על הקמת "העברה" מרומניה, אבל ידוע לכולנו שרומניה אינה מעוניינת בעסקי העברה, כי היא מקבלת מטבע זר בעד היצוא שלה. רצוי על-כן שיצא מכאן שליח שלנו, ישהה זמן-מה במקום, יברר את העניינים המסחריים והכלכליים, ייעץ ליהודי רומניה בעניין עלייתם לארץ-ישראל, ויבוא בדברים עם השלטונות. עלה בדעתי שהאיש המתאים לשליחות כזאת הוא קולונל קיש[14] יחד איתו יצטרכו לנסוע בנקאי אחד - אולי זאלהיימר[15] - ודובקין[16], שיטפל בענייני העלייה.

 

הערות

[1]  הנוטר אלטמן - יחזקאל אלטמן, נוטר ואיש פלוגת-הגיוס של בית"ר. ב-26- בינואר 1938 ירה אלטמן על מכונית ערבית שעברה בדרך ירושלים-תל-אביב והרג ילד ערבי, כתגמול על ההתנקשויות הרבות ביהודים בסביבה זו. הוא נתפס ונידון בבית-משפט צבאי לגזר דין-מוות. ענשו הומר במאסר-עולם בהשתדלותה של הסוכנות היהודית.

[2]  אבקריוס, עו"ד אלפרד - עורך-דין ערבי נוצרי ידוע.

[3]  הרצוג, הרב יצחק אייזיק הלוי - ראה כרך ב', עמ' 494, הערה 1 מ-23 בנובמבר 1937.

[4]  רביזיוניסטים - "ברית הציונים הרביזיוניסטים" - הצה"ר. המפלגה נוסדה על-ידי זאב ז'בוטינסקי ב-1923 וראתה את עצמה כממשיכת קו הרצל. מטרתה - הגשמת הציונות בגבולות ארץ-ישראל ההיסטורית. למפלגה הייתה תנועת-נוער בשם "ברית טרומפלדור" - בית"ר. ב-1935 עזבה הצה"ר את ההסתדרות הציונית והקימה את "ההסתדרות הציונית החדשה". ב-1946 חזרו הרביזיוניסטים להסתדרות הציונית. "תנועת חירות" היא ממשיכת הקו הרביזיוניסטי בציונות.

[5]  דגדייל, גב' בלאנש (Dugdale, Mrs, Blanche) - ראה כרך א', עמ' 389, הערה 1 מ-21 במאי 1936.

[6]  גוסיין, תאופיק - בעל-קרקעות עשיר מאזור רמלה, אביו של חבר "הוועד הערבי העליון" יעקב גוסיין (ראה כרך א', עמ' 379, הערה 4) שהוגלה לאיי סיישל. פרטים רבים על המשא-ומתן בין תאופיק גוסיין ונציגים מן היישוב היהודי מוסר משה סמילנסקי בספרו "תרומה ושואה" (תל-אביב, תשי"ג), עמ' 194-187.

[7]  גולי סיישל - כתגובה על פעולות-הטירור שגברו לאחר פירסום מסקנות "הוועדה המלכותית" ואשר הגיעו לשיאן ברצח אנדריוס מושל מחוז נצרת (ספטמבר 1937), פוזר "הוועד הערבי העליון" (1.10.1937) על-ידי הממשלה, והמופתי פוטר מתפקידו. 5 מחברי "הוועד הערבי העליון" הוגלו לאיי סיישל שבאוקינוס ההודי: ד"ר חוסיין כאלדי (ראש עיריית ירושלים), יעקב גוסיין, פואד סבא, אחמד חילמי פשה, וכן רשיד-אל-חאג' אבראהים.

[8]  עבדאללה, האמיר - 1951-1882. בנו של המלך חוסיין (השריף של מכה לשעבר) ואחיו של פייצל מלך עיראק. חבר בפרלמנט העותמני 1914-1908. נטל חלק במרד הערבי נגד השלטון התורכי. בתום המלחמה דרש את סוריה מהצרפתים. כדי למנוע מלחמה הציעו הבריטים לעבדאללה את השלטון בעבר-הירדן תחת חסותם (1921). בימי מלחמת-העולם השנייה שיתף פעולה עם בריטניה לדיכוי המרד בעיראק. עם הכרזת עצמאותה של ממלכת ירדן ב-1946 נבחר למלכה הראשון. לחם לצד שאר מדינות ערב כנגד ישראל במלחמת-השחרור. הליגיון הערבי הירדני הצליח לכבוש ולהחזיק בגדה המערבית. יש סימוכין לכך שלאחר 1948 נטה להתפשר עם מדינת ישראל. נרצח במסגד אל-אקצא ב-1951.

[9]  הוועד הערבי העליון - ראה כרך א', עמ' 388, הערה 2 מ-3 במאי 1936.

[10]  לניאדו, יוסף - ציר יהודי בפרלמנט הסורי בדמשק. שימש כאיש-קשר בין אנשי הסוכנות ופעילי מפלגת "הגוש הלאומי" בסוריה.

[11]  "הגוש הלאומי" (בסוריה) - ראה כרך א', עמ' 391, הערה 3 מ-9 ביוני 1936.

[12]  מרדם, ג'מיל - ראה כרך ב', עמ' 460, הערה 4 מ-18 בפברואר 1937.

[13]  אגרונסקי (אגרון), גרשון - ראה כרך א', עמ' 392, הערה 4 מ-5 ביולי 1936, מכתב לוייצמן.

[14]  קיש, קולונל פרדריק הרמן - ראה כרך א', עמ' 396, הערה 1 מ-16 ביולי 1936.

[15]  זאלהיימר, ד"ר זיגפריד - 1963-1893. עלה לארץ מגרמניה ב-1934. עוזר מנכ"ל בנק אנגלו-פלשתינה; עם הפיכתו של בנק זה ל"בנק לאומי לישראל" אחד המנהלים הכלליים של הבנק.

[16]  דובקין, אליהו - ראה כרך א', עמ' 385, הערה 7 מ-17 בפברואר 1936.

 

העתקת קישור